בנפט, כמו בהרבה דברים בכלכלה, הכמות היא רק חצי מהסיפור. החצי השני הוא לוגיסטיקה, גאוגרפיה, תזמון ופוליטיקה. מצר הורמוז הוא בדיוק המקום שבו כל החולשות הללו נפגשות.

נתחיל במספר הבסיסי: דרך הורמוז עוברים בערך 20 מיליון חביות נפט ומוצריו ביום. זה כרבע מסחר הנפט הימי בעולם וכחמישית מהצריכה העולמית. במילים אחרות, גם אם המצר אחראי "רק" על רבע מהאספקה הימית, הוא עדיין צוואר בקבוק אדיר של הכלכלה העולמית.

חודש של חסימה במצר יוצר חור מצטבר של כ־600 מיליון חביות. לעומת זאת, המלאים העולמיים נאמדים בכמות עצומה של כ־8.2 מיליארד חביות. לכאורה, אלה אמורים לכסות בקלות על המחסור הזמני שנוצר כתוצאה מהפסקת התנועה במצר.

השאלה הנכונה איננה אם יש מספיק נפט בעולם על הנייר, אלא אם אפשר לשחרר אותו מהר, במקום הנכון ובסוג הנפט המתאים לבתי הזיקוק הזקוקים לו. התשובה היא: באופן חלקי מאוד

כאן מגיעה הטעות הנפוצה. אנשים שומעים "מלאים" וחושבים על מחסן שאפשר פשוט לפתוח ולרוקן. אבל מלאי נפט אינם ברז מטבח. הם מפוזרים בעולם, מאוחסנים במתקנים שונים, שייכים למדינות שונות, וחלקם נועדו קודם כול לביטחון האנרגטי של המדינה שמחזיקה בהם – לא להצלת השוק הגלובלי.

לכן השאלה הנכונה איננה אם יש מספיק נפט בעולם על הנייר, אלא אם אפשר לשחרר אותו מהר, במקום הנכון ובסוג הנפט המתאים לבתי הזיקוק הזקוקים לו. התשובה היא: באופן חלקי מאוד. אפשר לומר שלעולם יש מספיק נפט בנפח – אך לא בהכרח בקצב האספקה.

מכלית הנפט הגולמי "Chios" פורקת את מטענה אל אחד ממתקני עיבוד הנפט הגדולים ביותר בקליפורניה, 4 במרץ 2026 (צילום: AP Photo/Damian Dovarganes)

גם החלופות היבשתיות למצר הורמוז אינן פותרות את הבעיה. לערב הסעודית ולאיחוד האמירויות יש צינורות עוקפים המאפשרים להזרים חלק מהנפט לים האדום או לים הערבי בלי לעבור בהורמוז. על הנייר זה נשמע מבטיח. בפועל, גם אם מפעילים את המערכות הללו כמעט עד הקצה, הן מסוגלות לפצות רק על כ־6.5 מיליון חביות ביום.

כלומר, גם לאחר כל מאמצי העקיפה עדיין נותר פער של כ־13–14 מיליון חביות ביום. וזה עוד לפני שמביאים בחשבון שחלק מהקיבולות הללו לא נבחנו באמת לאורך זמן, ושהנתיבים החלופיים עצמם חשופים לסיכוני חבלה איראניים.

כדי לגשר על הפער הזה ולמתן את העלייה ההיסטורית במחירי הנפט, שרי האוצר של מדינות קבוצת G7 הביעו אתמול (שני) נכונות לשחרר נפט ממאגרי החירום שלהם בכמות של 300–400 מיליון חביות. מהלך כזה יכול אומנם להרגיע את השווקים לזמן מה, אך אינו יכול לשמש תחליף לפתיחת מצר הורמוז.

הבעיה איננה רק כמה חביות משחררים אלא כמה חביות אפשר להזרים ביום. אפשר לדמות את רזרבות הנפט למגרש חניה ענק עם מאות מכוניות, אבל עם מספר מצומצם של יציאות

בעיה ראשונה שמדינות G7 יצטרכו לפתור היא חוסר ההסכמה ביניהן והרצון של כל אחת לשמר את הרזרבות לעצמה. גם אם יצליחו בכך וישחררו את הכמות המדוברת, המספר אולי נשמע עצום – אך מול חסר פוטנציאלי של 20 מיליון חביות ביום, או אפילו 14 מיליון לאחר ניצול צינורות העקיפה, מדובר בכיסוי תיאורטי של כמה שבועות בלבד, אולי מעט יותר.

מעבר לכך, הבעיה איננה רק כמה חביות משחררים אלא כמה חביות אפשר להזרים בכל יום. אפשר לדמות את רזרבות הנפט למגרש חניה ענק עם מאות מכוניות, אבל עם מספר מצומצם של יציאות. בארה"ב, למשל, שמחזיקה את המאגר האסטרטגי הגדול ביותר ב־G7, קצב המשיכה המקסימלי עומד על 4.4 מיליון חביות ביום. וגם זה אינו מגיע מייד לשוק, אלא בעיכוב של כמעט שבועיים.

מצר הורמוז, 24 ביוני 2025 (צילום: Giuseppe CACACE / AFP)

יש גם את הבעיה הגאוגרפית. רוב הנפט שעובר בהורמוז כלל אינו מיועד למערב. בין 85% ל־90% ממנו זורמים לשווקים אסייתיים, כאשר סין והודו לבדן צורכות יותר ממחצית מהנפח. לכן גם אם ארה"ב ואירופה משחררות מלאים, אין פירוש הדבר שהנפט יגיע בזמן ובצורה חלקה לשאר מדינות המזרח. מדובר בסופו של דבר במסע ימי ארוך – ובעיקר יקר.

חמור מכך, לעיתים המסע הזה גם אינו תואם טכנית את צורכי כל מדינה. בתי זיקוק רבים מותאמים לסוג הנפט שמופק במפרץ. לא כל חבית חלופית מהמלאים המערביים יכולה לשמש להם תחליף, בשל ההבדלים בסוג הנפט.

אומנם חלק מהמדינות, כמו סין למשל, מחזיקות רזרבות נפט גדולות במיוחד, אך גם הן אינן בלתי מוגבלות. יפן, כחלק ממדינות G7, תידרש להיפרד מחלק מרזרבות הענק שלה אם הקבוצה תחליט לשחרר חלק ממאגריה כדי לספק את הצורך העולמי.

אז כמה זמן העולם יכול להמשיך לתפקד אם הורמוז סגור? ההערכות מדברות על בין חודש למספר חודשים שהשוק יוכל לשרוד – אך גם אז לא "כרגיל"

אז כמה זמן העולם יכול להמשיך לתפקד אם הורמוז סגור? ההערכות מדברות על בין חודש למספר חודשים שהשוק יוכל לשרוד – אך גם אז לא "כרגיל". בחודש הראשון רוב המדינות כנראה לא יראו תחנות דלק ריקות. המלאים במערב, ובעיקר האגירה הסינית, יקנו את הזמן הדרוש. אבל זה זמן יקר – לא פתרון.

במהלך אותו חודש העולם יצטרך לבלוע מחירים גבוהים יותר, שיבושים בשרשראות אספקה וקיצוץ בביקושים. אם הסגירה נמשכת מעבר לכך, המשוואה כבר משתנה. המאגרים מתחילים להישחק, האמון בשוק נסדק, ובשלב מסוים הדרך שתיוותר לאזן בין היצע לביקוש היא השמדת ביקוש – באמצעות מחירי נפט ששוברים שיאים היסטוריים.

כלומר פחות טיסות, פחות פעילות תעשייתית ופחות צריכה. בתרגום פשוט: כלכלה הפועלת בהילוך נמוך יותר, משום שאין מספיק אנרגיה במחיר נסבל.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בבית הלבן, 2 במרץ 2026 (צילום: AP Photo/Mark Schiefelbein)

וכאן יש לציין עוד נקודה, שהיא קריטית במיוחד עבור דונלד טראמפ – לפני שמחירי הדלק בתחנות בארה"ב יפגעו במוניטין שלו בקרב בוחריו. השוק אינו מחכה למחסור ממשי כדי להעלות מחירים; הוא מתמחר את הפחד מראש. אם 20% מהאספקה העולמית נמצאים תחת איום, המחיר אינו מתחשב בכך שיש מספיק נפט להיום או לחודש הקרוב. הוא כבר מתמחר את המחסור הצפוי בעתיד.

כל שבוע שעובר ללא אופק לסיום חסימת המצר רק מגביר את הסיכון למחסור עתידי ועלול להחריף עוד יותר את עליות המחירים. זו הסיבה שכל הצהרה של טראמפ על התארכות המלחמה או על קיצורה מקפיצה או מרסקת את מחירי הנפט, גם כאשר העולם עדיין מחזיק מלאים מספקים.

העולם אינו חושש מהורמוז מפני ש"אין נפט" כרגע. הוא חושש משום שגם בעולם עם רזרבות עצומות אי אפשר להחליף בן־לילה עורק שמזרים חמישית מהצריכה העולמית

חשוב לזכור שהדרמה של הורמוז אינה רק סיפור של נפט. בשוק הגז, בניגוד לשוק הנפט, מרווחי התמרון קטנים הרבה יותר – ולכן הסיכונים גדולים אף יותר.

בשורה התחתונה, העולם אינו חושש מהורמוז מפני ש"אין נפט" כרגע. הוא חושש משום שגם בעולם עם רזרבות עצומות אי אפשר להחליף בן־לילה עורק שמזרים חמישית מהצריכה העולמית. זה ההבדל בין מלאי לבין אספקה, בין נפט שקיים לבין נפט שמגיע. וההבדל הזה הוא בדיוק מה שמקפיץ או מפיל את השוק.

אוניות מטען ומכליות נראות מול חופי העיר פוג'יירה, איחוד האמירויות, במצר הורמוז, 25 בפברואר 2026 (צילום: Giuseppe CACACE / AFP)

מדינות G7 יכולות לשדר כוונות, וטראמפ יכול להמשיך לנזוף בבעלי המכליות שאינם אמיצים מספיק כדי לחצות את מצר הורמוז. אבל כל עוד אין פתרון אמיתי לפער היומי באספקה, ההצהרות הללו משמשות בעיקר כמשכך כאבים – לא כתרופה.