הדבר האחרון שמותר לעשות כשמבקשים לבקר רעיון, עמדה, מדיניות, של מאן דהו, הוא לדון בו אד-הומינם, כלומר לבקר את הכותב/ת באופן אישי, במקום לדון בדעות כשלעצמן. במקרה של ד"ר עינת וילף כן צריך לנהוג כך, מכיוון שמה שהיא עושה באחרונה מבטא תופעה רחבה ומכוערת.

ההסבר פשוט.

הטבח האכזרי של ה-7 באוקטובר 2023 גרם, ובצדק, לזעזוע כבד. אי אפשר היה להכיל את מעשי הזוועה שהתרחשו על ידי פלסטינים מעזה. לכן מובן מדוע רבים בארץ איבדו את האמון בהם, את התקווה להגיע איתם אי פעם לשלום, אפילו את הסיכוי הקלוש לבנות הבנה מינימלית בינינו לבינם.

הטבח האכזרי ב-7/10 גרם, ובצדק, לזעזוע כבד. אי אפשר היה להכיל את מעשי הזוועה שהתרחשו על ידי פלסטינים מעזה. לכן מובן מדוע רבים בארץ איבדו את האמון בהם ואת התקווה להגיע איתם אי פעם לשלום

אין זה מפתיע שדעת הקהל הישראלית השתנתה. רובה זז לקוטב הימני, הניצי, המיליטנטי וגם הדתי. צעירים במיוחד, זה בולט בצבא, עברו לתמוך באיתמר בן-גביר. אפילו במחנה הנגדי, אף פוליטיקאי אינו מוכן להזכיר את המילה שלום. דיבור על שיתוף פעולה עם פלסטינים אזרחי ישראל נחשב היום ללא פחות מבגידה.

זה נורא, אבל זה גם מובן. לעומת זאת, מה שמאוסה היא התנהגות דומה של אנשים ידועי-שם שזזו ימינה משיקולים אינטרסנטיים. זמרים שהודיעו, כי "התפכחו" כדי לא לאבד קהל מאזינים; אמנים שהצהירו, כי "חזרו בתשובה" מהקונספציה; ולא מעטים במעמד הכותב, ששינו את תוכן מאמריהם לא מכיוון שהם באמת החליפו את דעתם, אלא כדי לשמר את מעמדם בציבור שעמדותיו נעו לקוטב הלאומני והמיליטנטי.

היטיב לתאר זאת ישי שריד בספרו "הפאנליסט". הוא סיפר על שי תמוז, עיתונאי "קפלניסט" שמעמדו הידרדר במהירות והוא שקע בדיכאון, ואז החל לבקר את המחנה אליו השתייך, ועיצב לעצמו פרסונה של האינטלקטואל השמאלי שהתפכח. כך נעשה מחדש כוכב תקשורת, הוזמן לפאנלים, לערוץ הטלוויזיה של המחנה התומך בממשלה ואפילו זכה לקרבתו של ראש הממשלה.

עינת וילף שייכת לקטגוריה זו, ולכן מותר, ואף חובה, לדון בה אד-הומינם. כשקראתי אותה תחילה, הייתה זו רק השערה שלי. בהמשך היא עצמה סיפקה לי ראיה. ב-2025 הכריזה שהיא מקימה מפלגה חדשה בשם "עוז". מאז אי אפשר שלא לייחס את עמדותיה החדשות לכוונתה לחזור לכנסת, ממנה נשמטה עקב טעויות פוליטיות שעשתה. אגב, ספק רב אם תצליח בבחירות, סביר יותר, שתנהל משא ומתן עם אחת המפלגות כדי שתצורף לרשימתה לכנסת, אבל זה כבר אינו מענייננו כאן.

ישי שריד בספרו "הפאנליסט" סיפר על עיתונאי "קפלניסט" שמעמדו הידרדר במהירות והוא שקע בדיכאון, ואז החל לבקר את המחנה אליו השתייך, ועיצב לעצמו פרסונה של האינטלקטואל השמאלי שהתפכח

מכיוון שהאישה הנאה מאוד היא בעלת יכולת ביטוי מרשימה, כושר כתיבה מעולה, והיא עתירת תארים אקדמיים, אותם רכשה במוסדות גבוהים בעלי פרסטיז'ה, היא צריכה להסביר את התזוזה שלה על פני המפה הפוליטית ממפלגת העבודה של שמעון פרס, עבור ב-2011 דרך הרשימה "עצמאות" של אהוד ברק שנעלמה לאחר זמן קצר, ועד לחיקם של גופים כמו NGO מוניטור, קרן תקווה, פורום קהלת והוצאת הספרים סלע.

היא אינה יכולה לנמק את המסע הפוליטי הזה כמו כמה מחברי כנסת של הליכוד והקואליציה – בהתבטאויות פשטניות, פרימיטיביות, בהסתה רגשנית ובלשון השוק (אני מבקש את סליחתם של הבסטיונרים שם), לכן עשתה זאת באמצעות סופיסטיקציה אנליטית תיאורטית ואקדמית לכאורה.

כבעלת ניסיון היא גם ידעה, שאם תצליח להפיץ מונח שיזוהה עימה, ייהפכו המושג ושמה לוויראליים. וזה אכן קרה. כך היא הצליחה להביא לידי זה שרבים וטובים בארץ ובעולם מיהרו להתווכח עם העמדות שהביעה בספרה האחרון "שלום לא עכשיו".

המושג שהמציאה הוא "פלסטיניזם", לכאורה פשוט ומובן. כל התנועות הלאומיות, היא קובעת בפסקנות, ביקשו להשיג הגדרה עצמית ולתבוע זכות למדינה ריבונית. כולן, פרט לפלסטינים, שהם "עם פגום". וזאת מדוע? מכיוון שהאתוס שלהם נועד למטרה אחרת, להרוס את ישראל, מדינת היהודים. הוויכוח שלהם עם ישראל אינו על טריטוריה אלא על התודעה, והדרך שלהם לעשות זאת הוא על ידי העמדת "זכות השיבה" כתביעה אולטימטיבית. שהרי אם זו תמומש יבוא הקץ על הפרוייקט הציוני.

בהציגה את המושג "פלסטיניזם", מושג שהיא המציאה וכל חוקרי הלאומיות בעבר ובהווה מתנגדים לו נחרצות, חטאה וילף שבעה חטאים. הכבד ביותר הוא, שהיא משתמשת במושג מהותני. מהותנות, קובעים מדעני חברה, היא ההנחה שלקבוצות (לאומים, עמים, תרבויות) יש "מהות" קבועה, טבעית, כמעט ביולוגית או הסטורית־נצחית. מהות זו נתפסת כאחידה, ואינה משתנה. ההיסטוריה נתפסת כהמשך ישיר של אותה מהות והגבולות בין "אנחנו" ו"הם" הם קשיחים ובלתי חדירים.

עליה להסביר את תזוזתה על פני המפה הפוליטית ממפלגת העבודה של פרס, דרך הרשימה "עצמאות" של ברק שנעלמה לאחר זמן קצר, ועד לחיק גופים כמו NGO מוניטור, קרן תקווה, פורום קהלת והוצאת סלע

המהותנות עומדת בניגוד לגישות הקונסטרוקטיביסטיות של כל חוקרי הלאומיות הידועים ביותר, כמו Benedict Anderson , Ernest Gellner, Anthony D. Smith ואחרים. כל אלה רואים בלאומיות יצירה היסטורית משתנה. שני הראשונים גם מתארים את הזהות הלאומית כתוצר מודרני וגמיש.

לעומתם הפלסטיניזם של וילף היא מערכת רעיונית שבמרכזה ניצבת שלילת עצם הלגיטימיות של מדינת ישראל, התמקדות בזכות השיבה כעיקרון לאומי מכונן, והגדרה של הזהות הפלסטינית דרך מאבק מתמשך. לגורמים אחרים, כמו מבנה הכוח הלא שיוויוני בחברה, שליטה טריטוריאלית או כיבוש, אין אצלה כל מקום.

הלאומיות המהותנית היא זהות קבועה ונצחית, הפליטים וצאצאיהם נתפסים כקולקטיב אחד לאורך כל הדורות. מה שקרה ב-1948 אינו אירוע היסטורי שניתן ליישוב פוליטי, אלא עוול נצחי שמגדיר את הזהות עצמה, ו"זכות השיבה" מוצגת כזכות שאינה ניתנת לשינוי או לפשרה. פתרונות כאלה הם בלתי לגיטימיים, משום שהם פוגעים ב"מהות" הזהות.

בהשתמשה במושג פלסטיניזם מתעלמת ד"ר וילף מן העובדה שיש בין הפלסטינים קבוצות שונות, בעלות דעות שונות ומנוגדות. האם אין הבדל עמוק בין עמדות הפת"ח, חמאס או הג'יהאד האסלאמי? התעלמות מן ההבדל בעמדות הקבוצות היא הרי שטות. זה בדיוק כמו לטעון שח"כ עופר כסיף מחד"ש מייצג את כל החברה הישראלית.

וילף גם מתעלמת לחלוטין מהממד ההיסטורי. הרי אנשים, קבוצות, וגם תנועות לאומיות משנות את עמדותיהן בעקבות התפתחויות היסטוריות ובתגובה להתנהגות יריביהן. אש"ף של 1967 אינו דומה לאש"ף של 1988, בדיוק כמו ששמעון פרס או יצחק רבין של 1995 אינם דומים למי שהיו ב-1967.

בהשתמשה במושג פלסטיניזם מתעלמת ד"ר וילף מן העובדה שיש בין הפלסטינים קבוצות שונות, בעלות דעות שונות ומנוגדות. האם אין הבדל עמוק בין עמדות הפת"ח, חמאס או הג'יהאד האסלאמי?

חולשת התזה של וילף מתבטאת גם בגישה המתודולוגית השגויה שלה, הנקראת על ידי חוקרים גישה חד-סיבתית (Monocausal explanation). תופעות חברתיות מורכבות אינן ניתנות להסבר על ידי גורם אחד אלא על ידי מספר גורמים, ואילו לה יש רק הסבר אחד לסיכסוך – האידיאולוגיה של הפלסטינים המתבטאת ביחסם לזכות השיבה.

לסיבות אחרות, כמו מבנה הכוח במרחב, השליטה הטריטוריאלית או הכיבוש אין כל מקום אצלה. מסיבה זו אפילו מספר חוקרים ידידי ישראל, כמו סטיבן קוק, רואים במאמריה לא ניתוח אקדמי אלא מאמרים שנועדו לשרת עמדה פוליטית. Steven A. Cook, "The One-State Reality Is Here", Foreign Policy (2024).

כדי להצדיק את התזה התיאורטית המפוקפקת משתמשת וילף גם בבלוף. היא משמיטה עובדות היסטוריות מסוימות, אם אינן מתיישבות עם התיאוריה שלה; היא מעוותת ואפילו מזייפת עובדות אחרות. היטיב להראות זאת ד"ר ארנון דגני במאמר בשם "השיבה לניהול הסכסוך" שהתפרסם בכתב העת תל"ם ב-31 במרץ השנה.

הוא קובע, לדוגמה, שהטענה של וילף כי העם הפלסטיני כולו מתנגד התנגדות אובססיבית ועל־זמנית לעצם קיומה של ריבונות יהודית בארץ ישראל – בעוד שיש פלסטינים שנאבקו למען השגת שלום עם ישאל ואף שילמו על כך בחייהם. כשציטטה את נאום משה דיין על קברו של רועי רוטנברג היא השמיטה חלק מהנאום וכך עיוותה את טענת דיין. בתיאור שיחות קמפ דיוויד שנכשלו היא נשענת על דיווח אחד ומתעלמת מדיווחים מנוגדים. את תביעתו של יאסר ערפאת לאפשר את שיבת הפלסטינים רק מלבנון היא מציגה כתביעה לאפשר שיבתם של כל הפלסטינים, ועוד.

ונקודה נוספת שבה חוטאת החוקרת וילף: היא מתעלמת לחלוטין מחלקה של ישראל בסכסוך הישראלי-פלסטיני. האם למעשיה ובעיקר למחדליה של ישראל לא הייתה שום השפעה על התנהגות הפלסטינים? על כך הרי נכתבו כבר תריסרי מאמרים וספרים המתעדים זאת. כשהטיעון המרכזי הוא "פלסטיניזם," אין לכך אצלה כל משמעות.

יש בעבודתה גם טיעונים מעניינים ונכונים. בניתוח יחסי הפלסטינים וישראל, יש סוגיות הנתונות למחלוקת, לגביהן קשה מאוד לקבוע מי מבין הפרשנויות המנוגדות מתארת נכון יותר את מה שקרה וקורה. לכן הדעות המנוגדות לגיטימיות. מכיוון שבמרוץ שלה לכנסת מבקשת ד"ר וילף לרכוש את ליבן של קבוצות מגוונות בחברה הישראלית, יש בכתביה גם עמדות שימצאו חן בעיני הרוב החילוני, למשל בנושאי דת ומדינה.

נקודה נוספת שבה חוטאת החוקרת וילף: היא מתעלמת לחלוטין מחלקה של ישראל בסכסוך הישראלי-פלסטיני. האם למעשיה ובעיקר למחדליה של ישראל לא הייתה שום השפעה על התנהגות הפלסטינים?

אבל החטא האינטלקטואלי והפוליטי שלה קשור בסוגייה המרכזית של חיינו – הבנת מהות הסכסוך הישראלי פלסטיני. התעלמותה מכך שהתגבש עם פלסטיני (מה שלא היה קיים לפני תחילת המאה ה-20), מן המרכיב הטריטוריאלי של הסכסוך, ומהזכויות הלגיטימיות של האומה הזאת שישבה על האדמה הזו כמה מאות שנים. בכל אלה אין היא שונה מפוליטיקאית בת הדור הישן, שאמנם עשתה כמה דברים יפים למען עמה וארצה, אבל חתמה את גורלה בספרי ההיסטוריה עם ההברקה המפוקפקת שלה – "אין עם פלסטיני".

יורם פרי הוא פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת UMD בארה"ב. סוציולוג פוליטי, שפרסם עשרות מאמרים ושישה ספרים, בעיקר על יחסי חברה-צבא, צבא-פוליטיקה, תקשורת ודמוקרטיה. רבים מהם זכו בפרסים בינלאומיים בעלי יוקרה, בין השאר ספרו "רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל". בעבר הקים ועמד בראש מכון הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה באוניברסיטת תל-אביב.