כשאנדי ברנהאם נבחר השבוע – ללא כל מאבק או יריבים – למנהיג מפלגת הלייבור וליורשו של קיר סטארמר בתפקיד ראש הממשלה, לוותה ההכרזה בשיר True Faith של להקת "ניו אורדר". זה לא היה מקרי.
ברנהאם הוא איש של מילים, מחוות, סיפורים וצלילים. הוא בחר בשיר של להקה מנצ'סטרית, המתאימה לגילו (הוא יליד 1970), שפרצה דרך באופן יצירתי. השורה "חשבתי שהיום הזה לעולם לא יגיע" התנגנה בחלל.
ניתן היה לומר שבמצב הנוכחי של המערכת הפוליטית הבריטית, כמעט לכל אחד יש סיכוי להגיע לדאונינג 10. אבל לפני עשר שנים, ספק אם ברנהאם האמין, או אפילו רצה, שיגיע היום שבו הוא ייפגש עם המלך ויקבל על עצמו את התפקיד.
המפץ הגדול של המנצ'סטריזם
ברנהאם אוהב לרוץ לצלילי הסאונד של מנצ'סטר, לצטט ולשיר את השירים. "שוב עזבתי את הצפון ונסעתי דרומה", הוא שר פעם את השורה של "הסמית'ס", והוא יודע שהכתבים כבר מוכנים עם כותרות, ציטוטים ועקיצות מהקאנון המנצ'סטרי.
ברנהאם אוהב לרוץ לצלילי הסאונד של מנצ'סטר, לצטט ולשיר את השירים. "שוב עזבתי את הצפון ונסעתי דרומה", הוא שר פעם את השורה של "הסמית'ס", והוא יודע שהכתבים כבר מוכנים עם כותרות מהקאנון המנצ'סטרי
"חיפשתי עבודה ומצאתי עבודה, והשמיים יודעים שאני אומלל עכשיו", שר מוריסי, וכבר שעה לאחר כניסתו לתפקיד נשבר כתב ראשון וציטט את השורה. אולי יהיו ימים טובים שיצדיקו שורות של "הסטון רוזס", ולבטח גם יגיע יום שמישהו ישלוף את השיר של "האינספיירל קרפטס": "ככה זה להיות בודד, ההרגשה להיות קטן, התחושה שמילה שלך אינה שווה כלום".
הבחירות המוזיקליות של ברנהאם חשובות כי הן מעידות על טעם, שורשים, אג'נדה ומושג אחד: מנצ'סטריזם. ברנהאם, עד לפני מספר שבועות, היה ראש עיריית המטרופולין של מנצ'סטר. שם הוא החיה את מעמדו הפוליטי, בנה לעצמו שם, והעניק תקווה לאנשי מפלגת הלייבור. הרוח הזו זכתה לשם הקליט "מנצ'סטריזם", ועל גביה הוא הגיע לתפקיד הנכסף.
לעיתים ניתן לחשוד שמדובר בסוג של ספין, שהוא מודע יותר מדי לתדמית, אבל מי אנחנו שנטיל ספק בפלייליסט של אדם כשהוא רץ את ריצת הבוקר שלו עם חולצת וינטג' של קבוצת הכדורגל אברטון ונעלי אדידס. כנראה זה באמת מה שהוא אוהב.
לעיתים ניתן לחשוד שמדובר בסוג של ספין, שהוא מודע יותר מדי לתדמית, אבל מי אנחנו שנטיל ספק בפלייליסט של אדם כשהוא רץ את ריצת הבוקר שלו עם חולצת וינטג' של קבוצת הכדורגל אברטון ונעלי אדידס
באופן סמלי, בדיוק ביום שבו נכנס ברנהאם לתפקידו, ציינו במנצ'סטר את יום השנה החמישים להופעה ההיסטורית של "הסקס פיסטולז" בעיר. אותו מפץ תרבותי גדול ב-1976 שבו ערכה הלהקה הופעה מול קהל, שרובו יצא ממנה נסער והחליט להקים להקה, חברת תקליטים, או לכתוב על מוזיקה או לשדר אותה.
האירוע הזה, שבו התכנסו צעירים שלימים יהפכו לאנשי "ג'וי דיוויז'ן" ואחר כך "ניו אורדר", "הסמית'ס", "באזקוקס", "מגזין", מארק אי. סמית' והיזם טוני וילסון ורבים אחרים – התחיל למעשה את המנצ'סטריזם.
שלוש הדתות של לנקשייר
לפני מנצ'סטר והמנצ'סטריזם הייתה לנקשייר. ברנהאם נולד באיינטרי, פרבר של ליברפול, וגדל ביישוב קטן בלנקשייר בין ליברפול למנצ'סטר. הוא בן לרוי, טכנאי טלפון, ואיילין, מזכירה במרפאה, בת למשפחה קתולית אירית. פטריק מגווייר, הכתב הפוליטי של ה"טיימס", סיפר על פגישה שערך איתו החודש.
"הוא אמר שיש שלושה דברים שעיצבו אותו: אברטון, הלייבור והכנסייה הקתולית, ובסדר הזה. זה נשמע כמו סיסמה ריקה אבל זהו הגרעין של הפוליטיקה שלו. אברטון הוא מועדון של אנדרדוגים וקשר עמוק לקהל, למרות שנות השמונים המוצלחות מאוד. הוא גדל בתוך משפחה של לייבור והיה ברור שגם הוא יאמץ את תפיסת העולם הזו, וכך גם עם הקתוליות".
"הוא הלך לבית ספר קתולי", המשיך מגווייר, "קרא את עיקרי התפיסה ובימי שביתת הכורים, בכל יום בדרך לבית הספר הוא עבר ליד מכרה פחם וראה את השובתים. הוא אמר, 'כל מה שלמדתי על קתוליות בספרים, ראיתי גם באידיאולוגיה של הלייבור'".
ברנהאם ציין נסיעה אחת ב-1979 עם אביו לגן החיות של צ'סטר, כשעל המכונית לפניהם היה סטיקר ובו נכתב: "אל תאשימו אותי, אני הצבעתי לייבור". "מה זה אומר?" הוא שאל את אביו. "ובכן, אנדרו", אמר האב, "ישנה אישה בשם מרגרט…".
ברנהאם ציין נסיעה אחת ב-1979 עם אביו, כשעל המכונית לפניהם היה סטיקר ובו נכתב: "אל תאשימו אותי, אני הצבעתי לייבור". "מה זה אומר?" הוא שאל את אביו. "ובכן, אנדרו", אמר האב, "ישנה אישה בשם מרגרט…"
חבר ילדות של ברנהאם אמר שהפוליטיקה שלו היא הפוליטיקה של הקתוליות בלנקשייר: "אתה בועט באחד מהם וכולם צולעים". באותן שנים לא חסרו בעיטות.
להסתכל לטראומה בעיניים
ברנהאם למד לתקשר ולהתחבר לקהילה בשנותיו כנער כנסייה בליברפול, שם היה לו מורה דרך כריזמטי שלא היסס לריב עם הסמכויות הגדולות מרומא למען הקהילה המקומית. אלו היו השנים הסוערות של ליברפול תחת מועצה מקומית בשליטת פלג טרוצקיסטי וממשלתה של מרגרט תאצ'ר.
ליברפול ותאצ'ר התעמתו זו עם זו, הרחובות בערו ממש במהומות טוקסטת', והעיר כבר לא דמתה לנאפולי, כפי שנהגו לומר, אלא לביירות.
ב-1989 התרחש אסון הילסבורו, שבו נהרגו 96 אוהדי ליברפול במהלך משחק חצי גמר הגביע באצטדיון הילסבורו בשפילד. האסון נבע ממצב האצטדיון, ניהול גרוע של האירוע וחוסר תגובה של כוחות השיטור וההצלה למצב החירום; אבל הממשלה, המשטרה וחלקים מהתקשורת הטילו את האשמה על האוהדים.
ברנהאם היה בחצי הגמר המקביל של קבוצתו, והוא זוכר היטב את הטראומה והאבל שנפלו על העיר. העוול הזה עיצב גם הוא את תפיסותיו.
הוא למד בקיימברידג' ספרות אנגלית, ושם גילה אהבה גדולה למשוררי מעמד הפועלים הצפוני. משם הוא נסע דרומה, גר בלונדון כמה שנים ועבד בעיתונות, עד שפנה לפוליטיקה ונבחר לפרלמנט ב-2001 במחוז בחירה ליד וויגאן בצפון-מערב אנגליה.
בנאום הבכורה שלו כחבר פרלמנט, ברנהאם אמר שאנשים במחוז לא אוהבים את המקום הזה, ווסטמינסטר – הוא רק מביא להם בשורות רעות. הגלובליזם לא עבד למענם. מפעלים נסגרו, מקומות עבודה אבדו ואזורים שקעו לתוך ניוון.
בנאום הבכורה שלו כחבר פרלמנט, ברנהאם אמר שאנשים במחוז לא אוהבים את המקום הזה, ווסטמינסטר – הוא רק מביא להם בשורות רעות. מפעלים נסגרו, מקומות עבודה אבדו ואזורים שקעו לתוך ניוון
הוא מילא כמה תפקידים בממשלות טוני בלייר וגורדון בראון, וב-2009 נשלח מטעמו של ראש הממשלה בראון לייצג את הממשלה בטקס יום השנה ה-20 לאסון הילסבורו. מול אצטדיון אנפילד מלא הוא עמד וספג את זעם הקהל. אמנם האסון, הטיוח ומסע השקרים כולם התרחשו בתקופת ממשלות שמרניות, אבל הוא, למרות היותו איש העיר, נתפס כנציג הממסד.
ברנהאם עמד, הקשיב בסבלנות, והחל לדבר. הוא אמר את כל הדברים הנכונים. הוא הזדהה עם הכאב, עם תחושת האי-צדק, והבטיח בשם ראש הממשלה לתקן את המצב. קריאות הבוז התחלפו במחיאות כפיים סוערות.
ברנהאם עמד, הקשיב בסבלנות, והחל לדבר. הוא אמר את כל הדברים הנכונים. הוא הזדהה עם הכאב, עם תחושת האי-צדק, והבטיח בשם ראש הממשלה לתקן את המצב. קריאות הבוז התחלפו במחיאות כפיים סוערות
זה היה מאותם רגעים שבהם פוליטיקאי מציג מנהיגות, רגישות ויכולת לתקשר. זה אמור להיות מובן מאליו, אבל זה כבר כמעט לא קורה. בהמשך הוא נרתם למאבק למען חשיפת האמת, מאבק שהסתיים בהצלחה בהקמת ועדת חקירה שניקתה את אוהדי ליברפול מכל אשמה.
הבדיחה ששנא
הוא ניסה לרוץ לראשות הלייבור ב-2010 אף שלא היה לו סיכוי, וניסה שוב ב-2015, אז הוא כבר היה מועמד מוביל. הוא מצמץ ברגע האמת, לא ניהל נכון את מערכת הבחירות שלו, וראה כיצד מועמד השמאל הקיצוני ג'רמי קורבין נבחר לראשות המפלגה.
אלא שבתוך זמן קצר הפכה הלייבור לזירת מאבק מסוכסכת ומוטרפת. ברנהאם סירב לתמוך ביוזמות הקיצוניות של קורבין, אבל לא הצטרף לקריאות להפיל אותו ואף סירב לעזוב את תפקידו כשר בממשלת הצללים.
זה הוביל לבדיחה בחוגים הפוליטיים: תומך בלייר, תומך בראון ותומך קורבין נכנסים לפאב. "מה תרצה לשתות, אנדי?" שואל הברמן.
ברנהאם שונא את הבדיחה הזו, אבל היא מעידה על הפרגמטיות שלו באותן שנים. היא מעידה גם על מעמדו, שהיה בשפל אחרי התבוסה לקורבין ואובדן הדרך של המפלגה.
זו גם הנקודה שבה השתנתה הקריירה שלו. ב-2017, אחרי שנתיים תחת קורבין, הוא רץ לתפקיד החדש של ראש עיריית המטרופולין של מנצ'סטר, נבחר והחל בתוכניות. העיר, שכמו רוב ערי הצפון שקעה בשנים שבהן פורקו התעשיות, נהנתה משני גורמים. הראשון היה פריחת המעמד היצירתי של אנשי מוזיקה, טלוויזיה, ספרות ועיתונות (וגם תעשיית הכדורגל).
לא מעט מהם היו באותה הופעה של "הפיסטולז" בשנות השבעים והבינו שגם בחורים צעירים ממעמד הפועלים ללא השכלה גבוהה יכולים להקים להקה או לדבר על תרבות. הם הקנו לעיר זהות ותעשיות חדשות
לא מעט מהם היו באותה הופעה של "הפיסטולז" בשנות השבעים והבינו שגם בחורים צעירים ממעמד הפועלים ללא השכלה גבוהה יכולים להקים להקה או לדבר על תרבות. הם הקנו לעיר זהות ותעשיות חדשות. ועל פי טוני וילסון, איש חברת התקליטים "פקטורי" והכוח המניע מאחורי להקות ויוזמות תרבותיות רבות, הם הצילו את העיר.
הגורם השני נולד מרגע של מצוקה: מרכז העיר עצמו נחרב בפיגוע ענק של המחתרת האירית לפני שלושים שנה. הוא נבנה מחדש והחל לשגשג ולמשוך תושבים.
ברנהאם לא המציא את המנצ'סטריזם, אבל הוא הוביל אותו מ-2017, דחף אותו ועיצב אותו בקנה מידה מטרופוליני. הוא מצא את עצמו מבחינה פוליטית בתוך התפקיד והביא את האישיות שלו אליו.
"נולדתי בליברפול אבל המסע שלי החל כאן", הוא אמר. "למדתי בבית ספר במרחק שני מייל מכאן, חטפתי לא מעט על מגרשי הרוגבי, אבל אני לא נוטר טינה".
אינטליגנציה רגשית שמאחדת עיר
ברנהאם מבין את כוחה של מילה וכוחו של סיפור, ותוך זמן קצר הוא נדרש למבחן עליון. ב-22 במאי 2017, שבועיים אחרי כניסתו לתפקיד, הוא חזר ממשחק כדורגל על מגרש קטן כשהחלו לזרום ידיעות על פיצוץ באולם ההופעות הגדול בעיר.
מחבל מתאבד, יליד אנגליה, בן להורים לובים שהתגייס לדאעש, רצח 22 אזרחים שהגיעו להופעה של הזמרת אריאנה גרנדה, רובם בני נוער. יותר מאלף איש נפצעו באחד הפיגועים הקטלניים ביותר על אדמת בריטניה. בטקס זיכרון שנערך בכיכר מרכזית בעיר ניצב ברנהאם על הבמה, דיבר אל הקהל והקשיב לו.
בטקס זיכרון שנערך בכיכר מרכזית בעיר ניצב ברנהאם על הבמה, דיבר אל הקהל והקשיב לו. "זו הייתה נקודת תפנית", אומר דיוויד ווקר, הבישוף של העיר, ומשבח את האינטליגנציה הרגשית של ברנהאם
"זו הייתה נקודת תפנית", אומר דיוויד ווקר, הבישוף של העיר, ומשבח את האינטליגנציה הרגשית של ברנהאם ואת היכולת שלו לתקשר עם קהל גדול גם בסיטואציות קשות.
"יש לו את זה", אמר ווקר ל"גארדיאן". "הוא יודע איך לנהוג ברגעים האלו, להיות לחלוטין עם האנשים, לדעת שהוא יכול לתרום ולשנות דברים. מתקפות הטרור הללו יכולות להפריד ולפגוע בקהילות. אני חושב שהתמודדנו איתן אחרת במנצ'סטר".
ברנהאם מצא את הייעוד ואת הקול שלו מחדש במנצ'סטר. הוא הפך תפקיד אפור לאחד המוכרים במדינה, החזיר כוח למועצות המקומיות, ויחד איתו את מושג האחריות
ברנהאם מצא את הייעוד ואת הקול שלו מחדש במנצ'סטר. הוא הפך תפקיד אפור לאחד המוכרים במדינה, החזיר כוח למועצות המקומיות, ויחד איתו את מושג האחריות. מועצות רבות בשלטון המקומי התרוקנו מתוכן, תלויות בשלטון המרכזי או בקבלנים פרטיים. הוא רצה להחזיר להן סמכויות, תקציבים ותפקידים.
ההצלחה הגדולה שלו הייתה בניית מערכת תחבורה כוללת למנצ'סטר, מיתוגה והאחדתה. האוטובוסים הצהובים ושאר אמצעי התחבורה עם סמל הדבורה שיפרו את איכות החיים בעיר, וסימנו את הקו הצפוי. הוא קידם יוזמות בתחום התרבות וקיבע את מעמד התרבות המנצ'סטרית בעיר – לא רק כבידור או כתעשייה, אלא כחלק חשוב מהחיים בה.
משבר מגפת הקורונה העמיד את ברנהאם בפני אתגר נוסף, וגם בו הוא התגלה כמנהיג עם קול משלו. הוא הרבה לבקר את ממשלת בוריס ג'ונסון, את אי הבהירות של מדיניות הסגרים, ואת התנהלותו של ראש הממשלה. נאום נוקב אחד הקנה לו את הכינוי "מלך הצפון" ואת התחושה שהוא מדבר לא רק לבוחרי לייבור מסורתיים, אלא לכלל הציבור.
היורש שבא להפשיר את הקרח
האתגרים העומדים בפני ברנהאם כיום הם רבים. המצב הכלכלי, תקציב הרווחה הנדיב והבלתי ריאלי, מדיניות ההגירה או היעדר מדיניות כזו. בכל אלו ראש הממשלה הטרי צריך לתמרן בין הרצון הציבורי לראות שינוי גדול ותקיף, לבין הקו המסורתי של מצביעי הלייבור שדבקים בעמדות שהפכו לבלתי פופולריות.
ישנו האיום הרוסי, הצורך להגדיל באופן דרמטי את הצבא ותקציב הביטחון, הצורך לקיים מערכת יחסים מתפקדת עם הבית הלבן ושיגיונותיו, וגם כאב הראש המזרח-תיכוני. ברנהאם התנצל על הקו הנרפה, לטענתו, של ממשלת סטארמר מול המדיניות הישראלית, וטען שהתגובה הבריטית הייתה איטית ולא מספקת.
ברנהאם הוכיח את עצמו כמי שמסוגל לתקשר, וזאת בניגוד מוחלט לקודמו שאיבד את תפקידו לא מעט בשל הדימוי הקפוא שנוצר לו. סטארמר לא הצליח להוביל או להעניק את התחושה שהוא בשליטה. היה קשה להקשיב לטון המונוטוני שלו, לקול שלו, ולבסוף למהות שלו.
ברנהאם, כבר בנאום הקצר הראשון שלו בחזית דאונינג 10, הוכיח את היכולת לתקשר במילים ספורות, לתאר את האתגר ולהעניק תקווה לשיפור.
האם מה שעבד במנצ'סטר יכול לעבוד גם במישור הארצי והבינלאומי? לא ברור, אבל ברנהאם הבטיח שלא להשתנות מעבר לנחוץ. הוא ימשיך ללכת למשחקי הבית של אברטון, "וזה לא נתון למשא ומתן", לדבריו, אם כי שיקולי ביטחון עשויים למנוע ממנו לשבת ביציע הרגיל בקרב הקהל.
ברנהאם הבטיח שלא להשתנות מעבר לנחוץ. הוא ימשיך ללכת למשחקי הבית של אברטון, "וזה לא נתון למשא ומתן", לדבריו, אם כי שיקולי ביטחון עשויים למנוע ממנו לשבת ביציע הרגיל בקרב הקהל
זו בשורה מעודדת. אין כמו אוהדי כדורגל ממורמרים, בליל חורף גשום כשהקבוצה מפסידה, כדי להישאר בקשר עם המציאות.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו