סיפור לשבת הפי אנד

מאז היותי ילד אהבתי לראות סרטי קולנוע.

תחילה היו אלו הוריי שלקחו אותי איתם לראות סרטים – הייתי ילד יחיד ועניין הבייביסיטר היה פחות מקובל בשנות החמישים, כך שהם נאלצו לקחת אותי לראות סרטים יחד איתם. בהתחלה על ברכי אבי או בעמידה בין רגליו, ואחר כך בכיסא נפרד.

לא כל הסרטים התאימו לילדים. לפעמים היה אבי אומר לי: "עכשיו תעצום עיניים", ולפעמים, כדי שלא להזדקק לאמון בי שאני אכן עושה זאת, היה מניח את כף ידו הפשוטה על עיניי ומכסה אותן.

ככה החמצתי את העירום המרומז של בריז'יט ברדו בסרט "ואלוהים ברא את האישה". לקח לי שנים להשלים את החסר.

כשלמדתי לקרוא ויכולתי לקרוא את הכתוביות בסרטים, התחלתי ללכת לסרטים עם חברים. בקצה שכונת מגורינו, במעלה הגבעה, עמד בית הקולנוע "קסם", ובו הוקרנו הצגות יומיות לילדים ונוער בשעה ארבע אחר הצהרים. סרטים למבוגרים הוקרנו בשבע בערב ("הצגה ראשונה") ובתשע ("הצגה שנייה"). רוב הסרטים היו בשחור לבן, ומיעוטם כבר היה בצבע. סרטים בצבע היו אז חידוש מסעיר.

לא כל הסרטים התאימו לילדים. לפעמים היה אבי אומר לי: "עכשיו תעצום עיניים", ולפעמים, כדי שלא להזדקק לאמון בי שאני אכן עושה זאת, היה מניח את כף ידו הפשוטה על עיניי ומכסה אותן

קולנוע "קסם" התאים לשמו – עולמות של קסם הוצגו בו בהצגות היומיות.

הסרטים שראינו חבריי ואני בהצגות הללו כללו מערבונים, סרטי גלדיאטורים, סיפורים מהמיתולוגיה היוונית וסרטי גיבורים מנופחי שרירים. לכל מנופחי השרירים הללו קראו מצ'יסטה או הרקולס, כמו שבשנות השבעים לכל השחקנים בכל סרטי הקראטה קראו "ברוס לי".

הנערץ מבין מגודלי השרירים הללו היה השחקן סטיב ריבס המיתולוגי.

מחיר הכרטיס היה שישים אגורות – 0.6 לירה ישראלית של אז, או 0.00006 ש"ח.

לכל הסרטים היה מוטיב חוזר, אופייני: הטובים נלחמו נגד הרעים. כוחות הרשע והאופל נגד כוחות האור. ועוד מאפיין היה לסרטים הללו: תמיד הטובים ניצחו בסוף.

*  *  *

הפעם הראשונה שבה ראיתי סרט קולנוע בהקרנת ערב כשאני לגמרי לבד הייתה בגיל 12.

זה היה יום גדול בחיי. הוריי הסיעו אותי אל בית הקולנוע "רמה" ברמת גן, מראשוני בתי הקולנוע בעיר. קולנוע "רמה" היה מוכר בכיפה העגולה של הגג שלו. אחרי הפצצת הכור העיראקי בשנות השמונים נולדה הבדיחה שטייסי חיל האוויר התאמנו על קולנוע "רמה" לקראת התקיפה, כי הייתה לו כיפה עגולה והוא היה מוקף עיראקים. יוצאי עיראק היו חלק גדול מאוכלוסיית רמת גן של ילדותי.

מחיר הכרטיס היה שישים אגורות. לכל הסרטים היה מוטיב חוזר, אופייני: הטובים נלחמו נגד הרעים. כוחות הרשע והאופל נגד כוחות האור. ועוד מאפיין היה לסרטים הללו: תמיד הטובים ניצחו בסוף

רעדתי בהתרגשות כשנכנסתי לסרט.

ישבתי על כיסא העץ המתקפל, אחזתי בידיות בהתרגשות וליבי הלם: הייתי לבד בלי הורים ובלי חברים, בסרט קולנוע בהקרנה למבוגרים.

הסרט היה מערבון כלשהו, ואם יש משהו אחד שאני זוכר ממנו, הרי הוא זה: הטוב ניצח בסוף.

ומכאן נפתח הסכר והתחלתי ללכת לסרטים לבד ככל שהכסף אפשר לי אז. בדרך כלל מדובר היה בסרט אחד בשבוע.

בתקופת האוניברסיטה, בשנות השבעים, גם הסכר הזה נפרץ: למדנו, כמה חברים לחוג לסוציולוגיה ואני, לבחינות סוף הסמסטר באוניברסיטה, וכדי לשחרר לחץ החלטנו לראות סרט בתום כל יום שינון כזה. היה אז פסטיבל סרטי ג'יימס בונד באחד מבתי הקולנוע בתל אביב, וכל יום ראינו סרט ג'יימס בונד אחר מהסדרה.

אני לא יודע אם הזדמן לכם לראות פעם סרט ג'יימס בונד כזה, אבל בכולם יש אותה נוסחה – ישנו האיש הרע שרוצה להזיק לעולם או לאנושות המתורבתת, הטובה, וישנו ג'יימס בונד הנשלח לעצור אותו ואת המזימה.

אעשה לכם ספוילר. רוצה לומר – אקלקל לכם את המתח ואגלה לכם את הסוף: בסוף הסרט ג'יימס בונד תמיד מנצח. תמיד. ותמיד גם ינצח. גם בסרטיו שעדיין לא הופקו ולא צולמו. האמינו לי כשאני מספר לכם את זה.

וזה גם היה תמיד אחד המאפיינים של סרטים הוליוודיים בכלל: הסוף חייב להיות טוב. קראו לזה בזמנו HAPPY END, וגם בעברית כתבו את זה כך: הפי אנד.

כי לשם כך הלכנו תמיד לסרטים – לזכות בסוף טוב ולראות שהרעים יבואו על עונשם בסוף ושהטובים ינצחו.

ויש עם זה רק בעיה אחת – לאט לאט התחלנו להשתכנע שככה זה באמת גם בחיים שמחוץ למסך.

כך קורה שכיום אני פוגש לא מעט מחבריי, אנשים מפוכחים וטובים ואפילו אינטליגנטיים במידה ראויה, מה שאינני יכול לומר על הבוחר הישראלי הממוצע, והם כולם משוכנעים שהטובים ינצחו בסוף.

ושהנוכל שהחריב את המדינה והחברה יישב בכלא. ושהמדינה תחזור להיות שפויה. ועל כך יש לי לומר רק זאת: הם חיים בסרט.

אחד המאפיינים של סרטים הוליוודיים היה הסוף הטוב. הלכנו כדי לראות שהרעים יבואו על עונשם בסוף ושהטובים ינצחו. ויש עם זה רק בעיה אחת – לאט לאט התחלנו להשתכנע שככה זה באמת גם בחיים שמחוץ למסך

אפשר לטעון שפילוסופית, הטענה שהטובים תמיד מנצחים בסוף היא אמיתית.

שהרי ידוע הוא שמי שמנצח תמיד קובע את הכללים, וקובע את המוסר. וקובע את החוק ואת הנורמות ואת המקובל.

על כן, כשאנחנו מציגים את הנאצים כ"רעים" בסרט ואת בעלות הברית כ"טובים", זה משום שבעלות הברית ניצחו במלחמה והנאצים הפסידו. אם היו הנאצים מנצחים, היינו לומדים בשיעורי ההיסטוריה שבעלות הברית ניסו לעצור את המהלך הטבעי של ההיסטוריה, ולגרום למשטר הדקדנטי המערבי, הדמוקרטי, החלש והרעוע, לשלוט, ואילו הנאצים גאלו את האנושות מההידרדרות הזו.

וגילו לה את האור.

כמו שבעוד עשרים שנה אולי ילמדו תלמידים בבית הספר הישראלי שהיו כאן פעם אנשים רעים שניסו להשליט משטר אנרכיסטי חסר ערכים שנקרא "דמוקרטיה", שהיה מנוגד להלכה, ושלל חיים על פי דין תורה ומצוות והתיר לכל אחד לעשות הישר בעיניו, במסגרת מה שנקרא "החוק", עד שבאה הציונות המשיחית, יחד עם שליח מצווה מטעם הקדוש ברוך הוא, בנימין נתניהו שמו, וגאלה אותנו מן הסכנה הזו.

כי ככה זה: המנצחים הם תמיד "הטובים" בסוף.

ועל כן החיים הם תמיד סרט עם הפי אנד, "סוף מאושר" – השאלה הפתוחה היא רק מי המאושר מהסוף הזה.

*  *  *

ב-1992, אחרי נפילת ברית המועצות, פרסם הפרופסור פרנסיס פוקויאמה ספר שנקרא "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון". לפי פוקויאמה ההיסטוריה האנושית הייתה סדרה של מאבקים וסכסוכים בין השקפות, אידאולוגיות וצורות משטר. נפילת בריה"מ מסמנת את קיצה של ההיסטוריה הזו, טען פוקויאמה, ואת המעבר לתקופה שבה הדמוקרטיה הליברלית תשרור בכל מדינות העולם.

בעוד עשרים שנה אולי ילמדו בישראל  שהיו כאן פעם אנשים רעים שניסו להשליט משטר אנרכיסטי חסר ערכים שנקרא "דמוקרטיה", שהיה מנוגד להלכה. כי ככה זה: המנצחים הם תמיד "הטובים" בסוף

כשאנחנו מסתכלים על ולדימיר פוטין, רג'פ טאיפ ארדואן, בנימין נתניהו ודונלד טראמפ, כמו גם על המאבק המתפתח בין האסלאם לבין שאר העולם, כמו גם המאבק בין סין הקומוניסטית לאמריקה הקפיטליסטית, כמו גם עליית הקיטוב והשנאה בכל החברות האנושיות בעקבות עליית הרשתות החברתיות, אנחנו מבינים שפרנסיס פוקויאמה ראה יותר מדי סרטים עם הפי אנד בימי חייו.

או כמו שהגדרתי קודם – פרנסיס פוקויאמה חי בסרט.

כבר ציינתי לא פעם בטור שלי שלתפיסתי, המאפיין העיקרי של הגזע האנושי והתכונה העיקרית המבדילה אותו משאר היונקים הם הטיפשות.

את זה מבטא יותר טוב מהכול הסרט הנהדר והחכם שנקרא "אל תסתכלו למעלה" המופיע בנטפליקס ומומלץ מאוד.

הסרט מתאר מצב שבו כוכב שביט ענק מתקרב אל כדור הארץ ומאיים להשמיד אותו. האנושות כולה מתארגנת לקראתו כדי להשמיד אותו בדרכו אל כדור הארץ ולהציל את החיים שכאן.

אבל עקב טיפשות, רוע, תאוות בצע ושיקולים פוליטיים קטנים הכול משתבש, וכוכב השביט מגיע אל כדור הארץ ומרסק אותו לרסיסים. רסיסי הפלנטה מתפזרים בחלל, וקיצה של האנושות מגיע.

אני לא מבין גדול בענייני אנושות ולא בענייני סרטים, אז אני לא יודע לומר אם הסוף הזה נחשב הפי אנד או לא.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.