ישראל מתפתחת אחורה

ישראל מתפתחת אחורה: מדמוקרטיה ליברלית למשטר פופוליסטי-סמכותני, מיהדות פלורליסטית ליהדות ג'יהדיסטית, ממובילי המדע והנאורות לפולחן הבורות והאספסוף, מטיפוח אליטות משרתות לביצור אליטות אינטרסנטיות-סקטוריאליות, מחביבת אומות העולם למדינה מצורעת, ומאבן שואבת ליהודים בתפוצות למחוללת בושה ואשמה ביהודים ועוינות ודחייה בגויים.

האם ניתן לכנות מגמות אלה התפתחות, ואם כן אזי באיזה מין התפתחות מדובר. בהנחה שכל התפתחות היא מימוש מלא יותר של מגמות הטמונות בפוטנציאל הטבעי של אורגניזם או בתכליתו של ארגון חברתי, אזי לפנינו מקרה של התפתחות. אבל במקרה הישראלי ההתפתחות היא אחורה: אל הגשמת היסודות הפרימיטיביים והשבטיים ביותר.

אריסטו באתונה הקלאסית, זיגמונד פרויד בעת המודרנית והרמב"ם ורבים אחרים בתווך – לא התכחשו לכך שבטבע האדם יש יסודות רבים ומגוונים, מועילים ומזיקים. אך הם העמידו תורות חיים שהמשותף להן הוא שאדם בחייו צריך לעשות כל שביכולתו כדי לחיות על פי היסודות הנעלים שבו. לא לחיות על פי הקריזה והקפריזה, לא בהשתלטות היצרים והתאוות ולא בשאפתנות חסרת רסן ושתלטנות בריונית – אלא חיים מתונים ושקולים על פי השכל. חיים שבהם התבונה העיונית והמעשית, יחד עם אופי טוב, חוש מידה ואחריות אזרחית לטוב המשותף – מכוננים דרך חיים טובה לפרט ולכלל.

ישראל מתפתחת מדמוקרטיה ליברלית למשטר פופוליסטי-סמכותני, מיהדות פלורליסטית לג'יהדיסטית, מהובלת המדע והנאורות לפולחן בורות, מאליטות משרתות לאינטרסנטיות, מחביבת האומות למדינה מצורעת

בישראל של ימינו הכיוון הפוך: זה כמה שנים שבנימין נתניהו וחבורתו, תחילה בתעמולה הלאומנית שהובילה לרצח יצחק רבין ובשנים האחרונות בהפיכת הכהניזם להשקפת העולם הממלכתית, עושים כל שביכולתם כדי לפתח ולהסלים בישראליות את היסודות הנוראים ביותר. הם מפתחים ומסלימים הערצת ברוטליות גזענית, רצחנית ואכזרית עם פולחן אישיות וניחוח משיחי של אני ואפסי עוד; ובמקביל מלחמת חורמה כלפי כל מה שנחשב להישג תרבותי באמות המידה של המדינות המפותחות – חשיבה מושכלת וביקורתית, מוסר הומניסטי, דמוקרטיה ליברלית, חתירה לשלום, חופש אומנותי, מקצוענות פרפקציוניסטית, ועצמאות מערכות המשפט והתקשורת – ותיוג כל הטוב הזה כבוגדנות קפלניסטית שיש להיפרע ממנה.

יש לבטח דרכים רבות להסביר את ההגיונות והמאפיינים המרכזיים של התפתחותה של ישראל לאחור, אך ברור לי שאחת הסיבות לכך היא התחזקות מגמת השבטיות אשר פעולת כמגנט להאדרת היסודות הפרימיטיביים בפרט ובקבוצה.

זו השבטיות, שמתוך פולחנים מניפולטיביים של אחדות ומתוך התלכדות והסתגרות בזהות הדתית-לאומית, מסרבת לחשוב ולהרגיש דרך נקודות המבט של אחרים, שבוחרת צרות אופקים על פני הקשרים רחבים, שמסתירה שחיתויות ועוולות חברתיות, שסוגרת מסכים ואוטמת חיישנים כלפי כל מה שעלול להישמע כביקורת, אינו מתיישב עם הדימוי העצמי, ועשוי לעורר אי נחת. שבטיות צדקנית שעפה על עצמה – יהירה, בריונית ואטומה.

מזה שנים נתניהו וחבורתו, תחילה בתעמולה הלאומנית שהובילה לרצח רבין, ובהמשך בהפיכת הכהניזם להשקפת העולם הממלכתית, עושים כל שביכולתם כדי לפתח ולהסלים את היסודות הנוראים ביותר

האמת, שבדיוק על זה נערכות הבחירות הקרובות. לצד המחלוקות הפוליטיות הנקודתיות, המאבק בין הגוש הביביסטי לגוש האנטי-ביביסטי נסוב על דמותה של ישראל: האם תתחזק בה המגמה השבטית-פרימיטיבית – שחלק מנהגיה הברוטליים בפוגרומים בגדה, בנקמנות הרצחנית והמחריבה בעזה, ובקנאות הדתית נעשים דומים יותר ויותר בכל יום לנהגי החמאס – או שתיעצר מגמה זו ותיבנה קואליציה המבקשת לראות בישראל דמוקרטיה ליברלית המשתייכת לחבר המדינות המפותחות.

אין זה מקרה שהממשלה הנוכחית השקיעה משאבים רבים בהרס יסודות הנאורות במערכות החינוך, האקדמיה והתקשורת ובניסיון להשליט עליהם הגיונות אתנוצנטריים דתיים-לאומניים. אחרי הכול, מדובר במאבק על הגרעין הקשה בזהות הפרט, שמלידה ועד קבר מתגבש בדיאלוג עם בית הגידול ובתרבות הדומיננטית בחברת ההשתייכות.

בגרעין הזהותי השבטי מצויים קודם כל אבני היסוד הדתיים-לאומיים והקונפורמיות המוחלטת לקדושת המסורת, לצור ישראל, לחזון הארץ המובטחת ולחזון האדרת האומה – עם ישראל, תורת ישראל, ארץ ישראל.

די להציג בפני הציבור השבטי דברים על האויבים הנצחיים והחדשים החורשים רעה ורוצים להשמידנו, לצד הבטחה נחושה ובוטחת שנגבור עליהם בניצחון מוחלט ובעזרת השם. והסנטימנטים האלה משכנעים יותר מכל העובדות המטרידות וההגיונות הסותרים.

במחנה הליברלי הגרעין הזהותי מורכב יותר. לצד הזיקה הזהותית למקום, למסורת, לתרבות או לאידיאולוגיה קיימת אצלו זיקה לתשתיות האוניברסליות והקוסמופוליטיות, שהתרבות הכלל-אנושית פיתחה לאורך ההיסטוריה – בהגות ובמדע, ברפואה ובמשפט, בטכנולוגיה ובספורט, בפוליטיקה, באתיקה ובאומנויות.

עבור ציבור זה, האנושיות המשותפת לכולנו קודמת לייחודי המבדיל בינינו, והגשמת הערכים הפרטיקולריים מוגבלת בתיחומי הערכים האוניברסליים.

האם תתחזק המגמה השבטית-פרימיטיבית – שחלק מנהגיה הברוטליים בפוגרומים בגדה, בנקמנות בעזה ובקנאות הדתית הופכים דומים לנהגי החמאס – או שתיבנה קואליציה שמבקשת דמוקרטיה ליברלית בישראל

לפיכך, בכל העניינים של שיקול דעת ומדיניות שנוגעים לכלל הציבור באשר למה שבאמת טוב יותר, נכון יותר, צודק יותר ומועיל יותר – ועל כך הייתה מהפכת החילון והנאורות – כלי המדידה הם אוניברסליים; משמע, רמות ההישג הכלל-אנושיות ואמות המידה המגולמות בהן.

ידועה ברבים אמרת הכנף שפורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה. בעניינים אחדים אולי יש צדק באמרה זו, אך חברה מפותחת ונאורה יודעת להעריך שאמיתות המדע והטכנולוגיה, ולא פחות מכך הדבקות בשוויון מגדרי, בדמוקרטיה ליברלית ובמוסר הומניסטי – הן נכונות יותר ועדיפות אובייקטיבית לרווחת בני האדם ולשגשוגה של מדינה, על פני המסורות השבטיות, הבדלניות והכוחניות שפעלו בהן בעבר.

כמה אחורה אפשר? יש אומרים בית המקדש ויש אומרים געגוע למצדה ובר כוכבא. מי ייתן שישראל תחזור להתפתח קדימה.

נמרוד אלוני הוא פרופ' אמריטוס לפילוסופיה חינוכית במכללת סמינר הקיבוצים. כיהן 20 שנה כמופקד קתדרת אונסקו לחינוך הומניסטי וראש תחום חינוך במרכז לאתיקה בירושלים. לימד בעבר באוניברסיטאות קולומביה, קונקורדיה ומונטקלייר, פרסם 11 ספרים מאמרים רבים, זכה בתואר "אביר איכות השלטון", ב"פרס החינוך של העיר תל אביב-יפו", בפרס אגודת בוגרי לימודי החינוך באוניברסיטת קולומביה, וב"מגן האתיקה" מטעם ארגון רוטרי.