ראלב נרצח. גם ראלב

הכרנו לפני חמש שנים. היה בינינו קליק מיידי. חליסה היא שכונה של בני אדם, בחיפה התחתית, שנקברת תחת זדון מחד ואדישות עיוורת מאידך. בני אדם נולדים למציאות שלא הם קבעו.

צריך להכיר באמת לעומק את הפתולוגיה כדי להבין שלעיתים, אין ברירה אלא ליפול בשבי הפשע ומשפחות הפשע. ראלב לא היה "תכשיט", הוא עצמו היה אומר, אבל הוא בפירוש ביקש לצאת מעברו ולהניח אותו מאחוריו.

איברהים, אחיו של ראלב, נרצח מתחת לבית שלהם. וזה היה הרגע, לפני חמש שנים, שהיה קו פרשת המים של ראלב.

ראלב לא היה "תכשיט", הוא עצמו היה אומר, אבל הוא בפירוש ביקש לצאת מעברו ולהניח אותו מאחוריו. איברהים, אחיו של ראלב, נרצח מתחת לבית שלהם. וזה היה הרגע, לפני חמש שנים, שהיה קו פרשת המים של ראלב

17 קליעים. שבעה עשר קליעים הרגו את איברהים כשניסה להימלט רגלית מרוצחיו. הרכב ובו המתנקשים היה תחת מעקב משטרתי. המשטרה ידעה בזמן אמת שחוליית המתנקשים יצאה לדרכה לחיפה, לשכונת חליסה, ושהחלה הספירה לאחור של חייו של איברהים. בסרטון מצלמת אבטחה רואים אותם יוצאים מהמכונית ומחסלים אותו.

ראלב אמר שזהו, אין יותר שטויות בחיים. "רק אמא נשארה, מי ידאג לה אם גם אני אלך?" אמר תמיד.

צריך להסתכל בעיניים של האנשים, להקשיב לקול שלהם, לטון הדיבור. ככה מזהים מי נשבה ומי השובה. לראלב היה קול נמוך, נעים, שקט. היו לו עיניים טובות. נכון, ראלב יכול היה להיות "הטינופת" מהכביש או מהערה לא נכונה ברחוב. ראלב לא התכחש לזה. הוא רצה לשנות את זה. להפסיק להיות גם כזה.

מה אתה אוהב, ראלב, מה בא לך לעשות בחיים, מה חלמת כשהיית ילד, תמיד שאלתי אותו. אלה היו השאלות שלקח לו הכי הרבה זמן לענות עליהן. דעו זאת: יש מקומות ויש בני אדם שאין להם אפשרות לחלום. ששאיפות ומטרות הן משהו לקבור ומהר, להדחיק, בטרם הכאב יהיה עצום מכדי שניתן יהיה לשאת אותו. חלקו מתועל לאלימות.

ראלב רצה לצלם.

זה לקח זמן, אבל בסוף, אחרי שקצת הכרנו, השתחרר ממנו, בקול שקט, בחיוך מבויש: "אני רוצה להיות צלם, נראה לי שאני אוהב לצלם". אז הוא היה בן 32. כל כך הרבה שנים, אח שנרצח, "לחץ" מצד בן השיח שלו – ולראשונה בחייו, זה יוצא ממנו.

מה אתה אוהב, ראלב, מה בא לך לעשות בחיים, מה חלמת כשהיית ילד, תמיד שאלתי אותו. אלה היו השאלות שלקח לו הכי הרבה זמן לענות עליהן. דעו זאת: יש מקומות ויש בני אדם שאין להם אפשרות לחלום

מי שחלם לצלם, אבל נשבה בידי הפשע, צריך לדכא כל כך הרבה רגשות ויצרים, שהוא עצמו כבר איננו אדם באופן מלא; אז מעורבים בהרס חיים של אחרים או בלקיחתם. ראלב לא לקח חיים. אלימות, עניינים קטנים, זה כן.

ראלב רצה לצלם. ראלב רצה לחיות. מצאתי לו מסגרת ללימוד צילום. סטילס, זה מה שאהב. אבל ראלב לא העז בסוף. האמונה ביכולות שנשחקת עד כדי שיתוק, הוודאות שבאכזבה הצפויה. היעדר דחיפה של ממש.

ראלב נרצח. מתחת לבית. כמו אחיו, איברהים. ממש ליד שולחן האבן במרכז הקטן שם קבע איתי תמיד. ליד המכולת של עאוני ביומי האהוב. עאוני האמין בראלב. דיברנו עליו לא פעם.

הצעתי לראלב להשתתף בסדרת דוקו בת שלושה פרקים שעשיתי לפני שלוש שנים על חליסה. אני חושב שהוא הסכים, כי רצה להשמיע את הקול בו שמבקש שיאמינו בו, שיאמינו לו, שהוא רוצה להאמין ולקוות שקיים בו והוא אמיתי. הוא היה אמיתי. אני אומר לכם. העיניים שלך, ראלב, סיפרו יותר מכל מילה, הקול המבויש לחלוק חלום ולהיעזר בזולת.

אני רציתי שישתתף בה, ספציפית הוא, בדיוק בגלל זה.

ראלב נרצח. גם ראלב. ראלב כבר לא יצלם. אמא של ראלב ואיברהים נשארה לבד.

ראלב נרצח. מתחת לבית. כמו אחיו, איברהים. ממש ליד שולחן האבן במרכז הקטן שם קבע איתי תמיד. ליד המכולת של עאוני ביומי האהוב. עאוני האמין בראלב. דיברנו עליו לא פעם

צר לי עליך, ראלב. מאוד. צר לי עלייך, חליסה. אום חליל, איימן, נבילה, אומיימה. נשמות טובות. ודווקא מהמקום הזה אני אומר, עוד יבוא יום ונהיה יחד, גוש אחד, ונחזיר חיים למקום הזה. חליסה היא ישראל.

חיים שדמי עושה סרטים, כותב ספרים והרבה שנים שהוא עיתונאי (לרוב בפרינט או בכתובה, אבל גם בטלוויזיה). הוא פיראט ממייסדי חבורת הקריים-מיניסטר גאנג ובסוף יפליג בנחת אל האופק, אבל עד אז – יש לו כמה עניינים לסדר