אתם יודעים מה ההבדל בין אמצע למרכז? אמצע זז לפני הקצוות, ובכך מכשיר אותם ומעניק להם כוח והשפעה. המרכז, לעומת זאת, נשאר יציב ואינו מאפשר לקצוות להשתלט. דמיינו ציר של נדנדה: הוא המרכז שלה ושני צדיה יכולים לעלות ולרדת, אבל הציר נשאר יציב ומחזיק את הנדנדה יציבה.
זו בדיוק הסיבה לכך שלמדינת ישראל דרוש מרכז יציב. מרכז שבונה את עתיד המדינה ומעצב את "יום המחר", ולא אמצע שזז בהתאם לקמפיין של בנימין נתניהו ולפי הקצוות ששולטים בשיח. כך לא בונים עתיד, כך לא סוללים דרך, כך לא מגבשים מדיניות ולא מבטאים מנהיגות.
לא לממשלה עם חרדים, לא לממשלה עם ערבים, לא לדבר על "היום שאחרי", לא לרשות הפלסטינית, לא לחמאס ולא לביבי. אבל אתם יודעים מה? זה גם לא עובד. כי ככה לא יוצרים חזון, לא דרך ולא תקווה.
לא לממשלה עם חרדים, לא לממשלה עם ערבים, לא לדבר על "היום שאחרי", לא לרשות הפלסטינית, לא לחמאס ולא לביבי. אבל אתם יודעים מה? גם זה לא עובד. כי ככה לא יוצרים חזון, לא דרך ולא תקווה
אנחנו חייבים דרך אחרת. אסור לנו לחזור לממשלה של ימין מלא-מלא, שהביאה חורבן של ממש על המדינה שלנו. אנחנו חייבים לשנות כיוון, ולא מדובר בתיקונים קטנים, אלא בדרך אחרת. המרכז הוא זה שיכול להוביל, אולם למרבה הצער עד היום הוא התנהג לרוב כמו אמצע, ואמצע לא יבנה אותנו מחדש.
ועדת חקירה ממלכתית לאסון השבעה באוקטובר היא בסיס כמעט קיומי עבורנו, אבל היא לא תבנה לנו את העתיד. היא תסביר לנו כיצד החרבנו, כמה הפקרנו וכיצד בגדנו בעצמנו. היא לא תבנה את עתידנו, לא תייצר חזון מדיני שיתבסס על ההישגים הצבאיים שלנו, שנקנו כאן בדם, לא תתקן את הקיטוב הקשה בינינו ולא תחנך את ילדינו.
לשם כך דרושים אומץ ציבורי ומנהיגותי ללכת בדרך אחרת, לצעוד בדרך ברורה שמובילה לעתיד אחר למדינה שלנו, וליצור תמונת עתיד שאפשר לצעוד לקראתה.
הובלה היא אינה רק להניע אדם או חברה מהמקום שבו הם נמצאים אל מקום שהם מבינים שהם יכולים להגיע אליו. הובלה אמיתית היא להביא אדם או חברה מהמקום שבו הם מצויים אל מקום שהם כלל לא שיערו שהם יכולים להיות בו.
הובלה אינה רק להניע אדם או חברה מהמקום שבו הם נמצאים למקום שהם מבינים שיוכלו להגיע אליו. הובלה אמיתית היא להביא אדם או חברה מהמקום שבו הם מצויים אל מקום שהם כלל לא שיערו שהם יכולים להיות בו
תיחזוק וניהול הסכסוך, וכל מה שכרוך בכך, הביאו עלינו את השבעה באוקטובר הנורא מכול. יצאנו למלחמה קשה ביותר, השגנו הישגים צבאיים עצומים במחיר דמים כבד, וכעת אנחנו מסרבים לדבר על "היום שאחרי". למה? כי אנחנו מסרבים להציב חזון לעתיד. וחזון הוא לא רשימה של מה לא, אלא של מה כן.
לאן אנחנו שואפים להגיע? איך תיראה מדינת ישראל בעוד עשור, בעוד שני עשורים? איך נחיה כאן יחד בתוך המדינה שלנו, וכיצד נחיה מחוץ לגבולותינו? מהו החזון שלנו מול שכנינו? להמשיך לא לדבר על העתיד? להמשיך לחשוב שאנחנו מנהלים כאן משהו, כשמנגנון ההיגוי של המטוס יתום ואף אחד עדיין לא פרץ לתא הטייס?
מנהיגות פירושה להפסיק לגמגם בכל הנוגע לשילוב ערביי ישראל, באלו שמצהירים כי הם רוצים לחיות במדינה יהודית ודמוקרטית, תומכים בשירות אזרחי-לאומי ורוצים לבנות איתנו יחד את המדינה הזאת. לא לקרוץ ולא לשתוק. לשים אותם במרכז ולומר: "אנחנו בונים את המדינה הזאת יחד". קוראים לזה להוביל. קוראים לזה להציג דרך אחרת.
בנימין נתניהו יכול יום אחד להכניס את ערביי ישראל לממשלה, ולמחרת לקרוא להם מחבלים. למה אתם מחכים? למה שנתניהו יגיד מחר? זה גדול מהבחירות. זה עתיד ילדינו.
הגיעה העת להפסיק להיות אמצע, ולהתחיל להיות מרכז. אנחנו חייבים את המנהיגות שלכם ואת הדרך שתצייר כאן עתיד אחר, ולא רק תנסה לתקן את העבר ולשנות את ההווה.
מנהיגות פירושה להפסיק לגמגם בכל הנוגע לשילוב ערביי ישראל. נתניהו יכול יום אחד להכניס אותם לממשלה, ולמחרת לקרוא להם מחבלים. למה אתם מחכים? למה שנתניהו יגיד מחר? זה גדול מהבחירות. זה עתיד ילדינו
קוראים לזה חזון.
הרב יואב אנדי הוא ראש המדרשה למנהיגות בחנתון, רב מסורתי (קונסרבטיבי) שמקדיש את פועלו לחינוך דור המנהיגות הבא של ישראל ופועל לחיבורים בין יהודים ליהודים, בין יהודים לערבים ובין האדם למקום.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו