תוצאות הבחירות בחברה הערבית הן היסטוריות בכל קנה מידה. אמנם הייתה אופטימיות זהירה בימים האחרונים, אך גם האופטימיים ביותר לא ציפו שאחוז ההצבעה בחברה הערבית יגיע ל-80% וליותר מ-17 מנדטים.
ראינו עלייה ניכרת בכל היישובים הערביים בארץ ובקרב כל חלקי החברה הערבית. מעל ל-80% הצביעו למפלגות המייצגות את הציבור הערבי, מה שמצביע על כך שהציבור הערבי נותן אמון בנציגיו ולא רואה בגוש השינוי נציג נאמן לאינטרסים שלו.
אך מה שבאמת מדהים בנתון ההצבעה הערבי הוא שרבים יצאו מהבית ללא דחיפת המפלגות או הארגונים הרבים שעודדו הצבעה ביישובים הערביים. בניגוד לחברה היהודית, תופעת "המצביעים החופשיים", אלה שיוצאים מהבית מרצונם כדי להצביע למפלגה ספציפית, היא תופעה לא רווחת בחברה הערבית. לרוב, נציגי המפלגות הם אלה שמתמרצים את הבוחר הערבי לצאת. לא הפעם.
בניגוד לחברה היהודית, תופעת "המצביעים החופשיים", היוצאים מהבית מרצונם כדי להצביע למפלגה ספציפית, אינה רווחת בחברה הערבית. לרוב, נציגי המפלגות הם שמתמרצים את הבוחר הערבי לצאת. לא הפעם
שתי סיבות מרכזיות הוציאו את האזרחים הערבים לקלפיות.
1
קודם כל ובעיקר, עליית הימין הקיצוני בארבע השנים האחרונות והקמפיין הגזעני שהוא הוביל בשבועות האחרונים. תחת איתמר בן גביר, לדוגמה, ראינו עלייה מאוד גדולה במספר הנרצחים הערבים והשתוללות תופעת האלימות והפשיעה המאורגנת בחברה הערבית. זאת לאחר ירידה מתונה במספר הנרצחים בתקופת ממשלת השינוי.
מדיניות הריסת הבתים, שבתקופת בן גביר עלתה ב-101% בנגב, עוררה גם היא את המצביעים הערבים. תופעת הריסת בתים (מבלי שהממשלה תציע חלופה תכנונית למחסור באדמות או הפסקת מדיניות הפקעת האדמות) אינה תופעה חדשה, אך תחת בן גביר היא קיבלה ממד של טרלול שעודד רבים בנגב להצביע בתקווה להחליף את השר לביטחון לאומי.
ההסתה של בצלאל סמוטריץ' תרמה גם היא. הבטחותיו בדבר "ייהוד הגליל", שם קוד להפקעת אדמות נוספות וחניקת זוגות צעירים שאין להם איפה לגור, בנוסף להתרברבותו על בניית מאחזים על אדמות ערביות בגליל, עוררו גם הן את האזרח הערבי, האדיש לרוב. על כן, "הפרחים" על ההישג הערבי אמורים ללכת קודם כל לנציגי הימין הקיצוני.
קודם כל ובעיקר, עליית הימין הקיצוני בארבע השנים האחרונות. מדיניות בן גביר וההסתה של סמוטריץ', עוררו את האזרח הערבי, האדיש לרוב. על כן, "הפרחים" על ההישג הערבי אמורים ללכת קודם כל לנציגי הימין הקיצוני
2
הסיבה השנייה להצבעה הערבית המסיבית קשורה במלחמות הנצח של הממשלה הנוכחית במזרח התיכון. מנקודת מבטה של החברה הערבית, ישראל מוצאת את עצמה במלחמות נצח שאין להן אופק או תכלית זולת אי-יציבות ואלימות. זאת מכיוון שממשלות בנימין נתניהו מעדיפות להמשיך בפרדיגמת "ניהול הסכסוך" במקום פתרון מדיני.
זו פרדיגמה שכוללת תמיכה עקיפה בציר ההתנגדות של חמאס וחזבאללה במקום שיתוף פעולה עם גורמים ערביים שמעוניינים בהסדר מדיני, כמו הרשות הפלסטינית וממשלת לבנון.
הציבור הערבי הוא האוכלוסייה הכי תומכת ברעיון שתי המדינות מבין כל הקהילות החיות בין הים לנהר. ככזו, היא משוכנעת שכל ממשלה ישראלית שלא פועלת לפתרון מדיני רק תוביל לעוד אלימות בין ישראלים לפלסטינים. אלימות שהחברה הערבית בישראל תשלם עליה פוליטית עם עוד מדיניות אפליה והסתה גזענית כנגד המיעוט הגדול ביותר בישראל.
* * *
מציאות זו של עליית הימין הקיצוני מחד והמשך פרדיגמת ניהול הסכסוך מאידך הכניסה את הערבים לתודעת "איום קיומי" שישראלים ופלסטינים מכירים היטב. לראשונה, יש תחושה בחברה הערבית שקיומנו בארצנו אינו מובטח, ואם המשך הזליגה לעבר מחוזות הימין הקיצוני בישראל יימשך, הערבים ימצאו את עצמם במאבק למען הזכות לחיות בארץ הזו. כדי למנוע זאת, החליטו הערבים לממש את אזרחותם בתקווה למנוע את המשך הזליגה למחוזות אלו.
הסיבה השנייה להצבעה הערבית המסיבית קשורה במלחמות הנצח של הממשלה הנוכחית במזרח התיכון. מנקודת מבטה של החברה הערבית, ישראל מוצאת עצמה במלחמות נצח ללא אופק או תכלית זולת אי-יציבות ואלימות
למרות התוצאה ההיסטורית בחברה הערבית, מהר מאוד נזכרו המצביעים הערבים שאין פרטנר יהודי לשיתוף פעולה.
על פניו, גדי איזנקוט יכול להקים ממשלת מיעוט בשיתוף רע"ם ועם רשת ביטחון של הרשימה המשותפת, המבוססת על מפת הדרכים שהמשותפת רמזה לה, הכוללת החלפת יו"ר הכנסת, העברת חוק ועדת חקירה ממלכתית, הגבלת כהונת ראש ממשלה וביטול כל חוקי ההפיכה המשטרית. כל זאת לצד התחייבות של המשותפת לא לקחת חלק בהצבעות אי-אמון נגד ממשלה בראשות איזנקוט למשך 12 החודשים הראשונים.
אך הציפייה שאיזנקוט יגלה אומץ כזה שואפת לאפס, מה שאי אפשר להגיד על ביבי נתניהו. אם הוא היה עומד מול אותה דילמה, נתניהו היה לכל הפחות בוחן את אופציית שיתוף הפעולה עם נציגי הציבור הערבי, כפי שעשה בשיא אירועי שומר החומות כשנפגש עם מנסור עבאס בבית ראש הממשלה בבלפור.
בהינתן התוצאות המסתמנות, התרחיש הכי ריאלי הוא ממשלת אחדות שאליה גוש השינוי יגיע מעמדת נחיתות, או בחירות חדשות שבהן הערבים כמעט בוודאות לא ישחזרו את הישגם ההיסטורי הנוכחי.
ד"ר ת'אאר אבו ראס הוא מנהל הפורום לחשיבה אזורית במכון ון ליר בירושלים. מומחה לפוליטיקה הערבית בישראל, כתב את הדיסרטציה שלו על הנסיונות לצרף את המפלגות הערביות לקואליציה במהלך המשבר הפוליטי של 2019-2022
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו