"מאחר שהגעתי לרמת בינה שכזאת, אין עוד דבר שעלי לבקש מן הטבע, מבני האדם ובעצם מאיש, מלבד אולי כמה זלילות קטנות ממתקן הצלייה. לא נותר לי אפוא אלא לשקוט על שמרי חכמתי, כי אין שלמות נשגבת משלמותי ומעולם לא חדר שום חתול הוגה לעומק סודם של הדברים כפי שעשיתי אני". (מתוך: חייו והשקפותיו הפילוסופיות של חתול, מאת איפוליט טן)

בספרו "להבין חתול", סם שמואל רקובר יוצא למסע נחוש ומרתק במטרה להבין את היצור הזה, אחד היצורים הכי קרובים למרחבם של בני האדם, אך עדיין הכי מסקרנים ולא מובנים בתוכו. מה לא נאמר על אותם יצורים, בין אם שצבעם השחור מורה על שטניותן של הנשים שטיפלו בהם, ובין אם שהם עצמם, כך בסיפורים וגם בסרטים, בכלל אינם שייכים לגמרי רק לעולם שלנו?

מה לא נאמר על אותם יצורים, בין אם שצבעם השחור מורה על שטניות הנשים שטיפלו בהם, ובין אם שהם עצמם, כך בסיפורים ובסרטים, בכלל אינם שייכים לגמרי רק לעולם שלנו?

רקובר פותח את ספרו בסיפור על ישעיהו ליבוביץ, שטען במהלך לימודי המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, שבניגוד לתופעות שבהן מטפלים מדעי הטבע – כאב השיניים שלו הוא סובייקטיבי, ואף אחד אחר אינו מסוגל להרגיש אותו.

אני קורא זאת שוב כדי להתכונן לכתיבת הטקסט הזה, ששיאו בחיבור האלים שבין חתולים וטכנולוגיה אנושית, ונזכר מיד בדברים שכתב ג'ון גריי בספרו המצליח "כלבי קש". גריי כותב בספרו נגד האמונה שלנו בקדמה, וכשהוא מתייחס לטכנולוגיה הוא טוען שחשב על כך, ושאין שום צורה של טכנולוגיה שאין לה גם צד שלילי, חוץ מאולי אמצעי הרדמה אצל רופא השיניים. יש לדברים אלו ערך חשוב, גם בפני עצמם וגם בפני הסיפור אותו ארצה לספר בהמשך.

בחזרה לרקובר – בספר "להבין את החתול", רקובר ניגש למשימה קשה במיוחד, רבים יגידו – הבנת החתול שחי בביתו, דרך הסברים המשלבים גישות מכניסטיות וגישות מנטליסטיות.

גריי כותב בספרו נגד האמונה שלנו בקדמה, וכשהוא מתייחס לטכנולוגיה הוא טוען שחשב על כך, ושאין שום צורה של טכנולוגיה שאין לה גם צד שלילי, חוץ מאולי אמצעי הרדמה אצל רופא השיניים

רקובר מתבונן ברצונו של חתולו למשחק או לפינוק, למנוחה ולמקומות ספציפיים וקבועים בבית. אחד הדברים שהוא לימד אותי בסיפרו הוא שהחתול לא משחק עם טרפו, אלא בודק אם הוא נכנס למצב של הלם, כדי שיוכל להרוג אותו בלי להיפגע ממכת נגד. יש בספר הזה הרבה מאד נקודות מעניינות ותצפיות מסקרנות, אבל מה שהכי אפשר ללמוד ממנו הוא על האופן בו אנחנו, הכותב והקוראים, מרותקים מהחיה הזו.

בביקורת ספרים שכתב ג'ון גריי על הספר The Lion in the Living Room: How House Cats Tamed Us and Took Over the World, ספר נוסף על חתולים, אותו כתבה אביגיל טאקר, מתייחס גריי לייחודיותם של החתולים, שנראה – מראייה היסטורית, שלא אנחנו בייתנו אותם, אלא שהם בייתו את עצמם על מנת להנות ממה שבני האדם יכלו להציע להם.

מעבר לכך, כותב גריי, חתולים מעוררים את קנאתנו מכיוון שהם לא תוהים לגבי חייהם או רודפים אחר האושר, אלא פשוט חיים את החיים שלהם. נסו לדמיין סיטואציה כזו בעצמכם. ואכן – מהתבוננות ביצורים אלו אנחנו יכולים ללמוד לא רק עליהם, אלא גם עלינו. אולי כאן מצויה הבעיה האמיתית – ושורש לאסונם של בעלי החיים, אותם אנחנו רוצים ללמוד או להפוך לאמצעי כלשהו שדרכו נוכל לגשת אל האנושי.

מהתבוננות ביצורים אלו אנחנו יכולים ללמוד לא רק עליהם, אלא גם עלינו. אולי כאן מצויה הבעיה האמיתית – ושורש לאסונם של בעלי החיים, אותם אנחנו רוצים ללמוד או להפוך לאמצעי כלשהו שדרכו נוכל לגשת אל האנושי

"יש לומר כבר בהתחלה שבחתולים יש איזשהו Je ne sais quoi, משהו בלתי מוגדר, דבר מה מסתורי שריתק אליו את בני האדם מאז ימי המצרים הקדמונים". כך כותב רוברט דרנטון בספר "טבח החתולים הגדול", בו מסופרים סיפורים איומים על התעללות של בני אדם בחתולים במסגרות שונות, אפילו כפעילות משפחתית, במאה ה-18.

באקס-אן-פרובנס, מספר דרנטון, היו ביטויים שגורים כמו "סבלני כמו חתול שטפריו נעקרים" ו-"סבלני כמו חתול שכפות רגליו נצלות". אני חוסך בדבריי אלו תיאורים של מעשים אמיתיים המסופרים בספר זה, אך אפשר לנחש שמי שהשתמשו בביטויים אלו ידעו היטב על מה הם מדברים.

הסקרנות לגבי החתול יכולה להפוך במהרה לשנאה – שנאה שמקורה בחוסר הביטחון של המין האנושי, אולי, ובאפשרות לפיה אם איננו מראים את עליונותנו על אחרים, עוד עלולים לחשוב שאיננו עליונים.

הסקרנות לגבי החתול יכולה להפוך במהרה לשנאה – שנאה שמקורה בחוסר הביטחון של המין האנושי, אולי, ובאפשרות לפיה אם איננו מראים את עליונותנו על אחרים, עוד עלולים לחשוב שאיננו עליונים

לא צריך להרחיק לכת עד המאה ה-18 כדי לאתר מעשי התעללות בחתולים. הם מתרחשים גם ברחובות צדדיים בשכונה, בשוק הבשר בסין וגם, כמובן, במעבדות הניסויים. הנה – טכנולוגיה יכולה להיות מרתקת, אך היא גם יכולה להוות אסון למישהו אחר, ואין זה משנה כמה אנחנו מסוקרנים ממנו ומטבעו.

במעבדה עומדים שני בני אדם, גבר ואישה, מול צוות הצילום. האישה, כנראה האחראית על הניסוי, מתייחסת לחתול כאל "החיה", אפילו זהותו הביולוגית נלקחת ממנו, אך אפשר להבין זאת כאשר מבינים את מהותו של הניסוי.

החתול מרותק על משטח, מתקן מתכתי מחובר מראשו אל מחשב סמוך שמקרין דימויים אל תוך מסך קטן. אני יושב בבית ומביט במסך, בו נראית החוקרת שמביטה במסך, בו רואים מה ראה החתול שהביט במסך אחר. שימו לב לשרשרת הזו, כי היא חשובה – זו הפעם הראשונה בה חוקרים יכולים לראות כיצד רואה החתול את העולם סביבו, דרך שימוש בקטע קצר מסרט – אינדיאנה ג'ונס. אני מזדעזע. לא רק שמדובר בניסוי אלים ובשימוש בחתול אומלל ("החיה", כך לפי החוקרת), מדובר גם בשוד אנושי של האופן בו החתול רואה את העולם. לפתע נראים לי אותם כפריים שהיו עוקרים את ציפורני החתול כתרבותיים והוגנים, לעומת בני האדם האלו, כמה מאות שנים מאוחר יותר, שעוקרים ממנו את תפיסת המציאות שלו.

החתול מרותק על משטח, מתקן מתכתי מחובר מראשו אל מחשב סמוך שמקרין דימויים אל מסך קטן. אני יושב בבית ומביט במסך, בו נראית החוקרת שמביטה במסך, בו רואים מה ראה החתול שהביט במסך אחר

זהו וידאו מרתק כמו שהוא מחריד – עדות מצמררת מתוך מתקני העינויים הגדולים שכבר כמעט וחזרו חזרה מלהיות חוד החנית של המדע, לבקתות המכשפה בהן מבוצעים מעשים איומים וכמעט מאגיים (הנה הלינק לווידאו, למי שמתעקשים).

אני מביט בתוצאה – במסך שמראה כיצד רואה החתול את העולם. בסרט עוברת דמות ופניה אל המצלמה. החתול מביט בה ומוחו פולט את הדימוי החדש, את הפרשנות החתולית לדימוי שראה.

הקריין מקריא את דבריו ואני מביט בדימוי, מרותק. "אני לא יכול להתעלם מכך שהדמות נראית לי קצת חתולית", אומר הקריין, ואכן – אותה דמות מפוקסלת שנראית על מסך המחשב, במעבדה, בסרט המצולם ועכשיו גם בחדר העבודה שלי, היא לא ברורה, אבל מה שכן היא יותר חתולית מאשר אנושית.

זהו וידאו מרתק כמו שהוא מחריד – עדות מצמררת מתוך מתקני העינויים הגדולים שכבר כמעט וחזרו חזרה מלהיות חוד החנית של המדע, לבקתות המכשפה בהן מבוצעים מעשים איומים וכמעט מאגיים

אולי זוהי נקמתו המתוקה של החתול, זה שחי בשלווה ולא רודף אחר מימוש עצמי או אשליות אחרות. אולי אנחנו מנסים, כבר אלפי שנים, לשדוד אותו מכל מה שיש לו, אבל הוא? הוא כבר מזמן עשה זאת לנו. אולי מנקודת מבטו, דרך עיניו, כבר אין בכלל בני אדם, ובני האדם שכל כך רוצים להוכיח את כוחם ואת עליונותם על אותו החתול, כמו על שאר בעלי החיים הלא אנושיים, כבר מזמן נעלמו מתודעתו והוא כלל אינם רואה אותם כיצורים אנושיים.

אולי גם עכשיו, עד הרגע האחרון בו נראה היה לבני האדם שניצחו, ידו של החתול, עם טפרים או בלי טפרים, היתה על העליונה.

Of my own thoughts it is folly to speak. Swooning, I staggered to the opposite wall. For one instant the party upon the stairs remained motionless, through extremity of terror and of awe. In the next, a dozen stout arms were toiling at the wall. It fell bodily. The corpse, already greatly decayed and clotted with gore, stood erect before the eyes of the spectators. Upon its head, with red extended mouth and solitary eye of fire, sat the hideous beast whose craft had seduced me into murder, and whose informing voice had consigned me to the hangman. I had walled the monster up within the tomb! (מתוך "החתול השחור", אדגר אלן פו, 1845).

פעיל למען בעלי חיים, ספרו הראשון - "ראו את החיה" יצא בהוצאת דרור וספרו השני - "חיה ללא תכלית" יצא בהוצאת רסלינג. מורה לאמנות שחי עם זוגתו אורי שביט ושני הכלבים בלה ולארי