סבב הלחימה שהסתיים שלשום היה חותמת לשדרוג שהעניקה ישראל לג'יהאד האיסלאמי ברצועת עזה. מארגון סורר (לכאורה) שהיה בעיה של חמאס, הפך הג'יהאד האיסלאמי לשסתום פריקת לחצים עבורו, בנוסף על היותו פרוקסי איראני. הוא משקף את הגישה הישראלית לטיפול באירועים, נקודתית.

שינוי המדיניות הישראלי החל בחיסולו של בהאא אבו אל-עטא. הסיפור שסיפרנו לעצמנו היה שהירי של הג'יהאד האיסלאמי מקשה עלינו להגיע להסדרה עם חמאס, לכן אם נסיר "בעיה קטנה" נגיע ליעד הנכסף.

בצורה נקודתית, אחרי החיסול, ישראל פגעה בג'יהאד האיסלאמי בלבד. 48 שעות של הסלמה חריפה כולל ירי למרכז הארץ, אבל ישראל לא נגעה במי שהוא בעל הבית ברצועה בראייתה, חמאס. 

סבב הלחימה שהסתיים שלשום היה חותמת לשדרוג שהעניקה ישראל לג'יהאד האיסלאמי ברצועת עזה. מארגון סורר (לכאורה) שהיה בעיה של חמאס, הוא הפך לשסתום פריקת לחצים עבורו, בנוסף על היותו פרוקסי איראני

נקודתית, זה עבד, הצלחנו לא להידרדר למבצע רחב (כמובן שלא ניתן לדעת מה היה קורה אילו). כיוון שחמאס לא פעל, זה חיזק את הטענה שחמאס מורתע ולא רוצה עימות. ניצחנו את הקרב הנקודתי, מבלי לעסוק במשמעויות על הדרך שבחרנו, כי במציאות הפוליטית בישראל נלחמים כל הזמן רק את הקרב הנוכחי.

הסבב האחרון עם הג'יהאד לימד אותנו על חלק מהמשמעויות הללו – ישראל אפשרה לחמאס מרחב גמישות מולה וסיבכה את הבעיה האסטרטגית המסובכת איתה היא מתמודדת.

פינוי הגופה ע"י הדחפור הצה"לי הביא לתסיסה, ופריקת הלחצים התאפשרה ע"י הג'יהאד. חמאס אפילו מקבל שדרוג למעמדו בתור אחד המתווכים להפסקת האש. כך שבפועל הפעולות של ישראל בונות בפועל ישות נוספת תת-מדינתית בעזה, אחרי שהאסטרטגיה של ישראל בעשור האחרון היתה לבנות ישות מדינתית כזאת, של חמאס.

למצב הנוכחי הגענו כיוון שישראל נמנעה מפעולה במשך יותר מ-3 שנים אחרי 'צוק איתן', כמו גם לפניו, כפי שבא לידי ביטוי בדו"ח מבקר המדינה על 'צוק איתן' ובדבריו של נתניהו מתוכו:

"לא הייתה כל חלופה מדינית ריאלית ביחס לרצועת עזה ולכן חלופה זו לא נדונה בקבינט…."

הצורך שלא נתניהו להימנע מהודאה שהמדיניות שלו היא חיזוק ועידוד ישות חמאסית בעזה, לכד אותו במציאות ללא דרגות חופש לפעולה, וכתוצאה מכך שיתוק אסטרטגי.

זה הוביל את חמאס להפעיל לחץ על ישראל על מנת שתבוא לשולחן המו"מ, ביודעו שלישראל אין כוונה למוטט את שלטונו ולכבוש את הרצועה. הפגנות הגדר, הבלונים, סבבי האלימות והרקטות של השנתיים האחרונות היו הסימן.

במקביל, אבו מאזן הפסיק להעביר כסף לרצועה, כיוון שישראל הפעילה עליו לחץ מסיבות פוליטיות פנימיות. זה העלה את רף הלחץ ברצועה מאוד, בדיוק בתקופה שבה ישראל היתה עסוקה בהתבססות האיראנית בסוריה (לפני נפילת האליושין ומבצע "מגן צפוני") ואת ישראל זה אילץ לפנות למצרים ולהיות תלויה בקטארים כדי לתווך בינה לבין חמאס. הסתבר שיש לישראל חלופה מדינית במקום מבצע גדול בעזה, רק שהיא היתה מוכנה לפנות אליה, כאשר הופעל עליה לחץ, ולא כאשר חופש הפעולה שלנו היה רחב יותר.

פינוי הגופה ע"י הדחפור הצה"לי התסיס, ופריקת הלחצים התאפשרה ע"י הג'יהאד. חמאס אפילו שודרג כאחד המתווכים להפסקת האש. בפועל ישראל בונה ישות נוספת תת מדינתית בעזה, בנוסף לישות התת מדינתית שנבנתה בעשור האחרון, של חמאס

הנחת העבודה המרכזית של ישראל בשנתיים האחרונות היא שחמאס מעוניין בהסדרה, כיוון שצמיחה כלכלית של הרצועה תחזק את שליטתו ברצועה. אבל בכל פעם שנראה שהנה מגיעים להסדרה זה בורח. לפיכך, זה מחייב לתמוה האם חמאס באמת מעוניין בהסדרה ואם כן האם הוא מעוניין בה עכשיו.

הסימנים מראים שגם כאשר אנחנו מרחיבים את ההקלות (מרחב הדיג, הסחורות ועוד), חמאס לא מוכן להגיע להסדרה. בראייה מפוכחת, המציאות הפוליטית בישראל מאפשרת לחמאס לסחוט הקלות נוספות ולכן נכון מבחינתו לדחות את ההסדרה כל עוד ישראל לחיצה יחסית. בשתי מערכות הבחירות האחרונות חמאס הקטין את הלחץ אחרי הבחירות, וחזר להגביר אותו לקראת המועד הבא.

מבזק

סבב ההסלמה האחרון מלמד ששינוי מדיני שלא מטפל בבעיות אסטרטגיות מוקדם וללא מדיניות ברורה, מוצא את עצמו במציאות אסטרטגית מורכבת יותר בו לפרוקסי האיראני ברצועה יש מעמד חשוב, גם בעינינו וגם עבור חמאס.
חוסר הטיפול בבעיות הביא לכך שאנחנו מקבלים את איראן אפילו ברצועת עזה, כולל פרויקט דיוק הטילים שלה, תוך שחופש הפעולה שלנו מוגבל מאוד.

עמר דנק הוא סא"ל במיל', נווט בחיל האוויר, שירת בחטיבה האסטרטגית באג"ת. מהנדס מערכות מידע, תואר שני ביחסים בינ"ל בניהול מו"מ וקבלת החלטות ומרתוניסט. הבלוג של עמר, "שאלה אסטרטגית" עוסק בניתוח גיאו אסטרטגי, בטחון לאומי, קבלת החלטות ודמוקרטיה.