אין ספק שהמנצחת הגדולה בבחירות מרץ 2020 היא הרשימה המשותפת, עם מספר שיא של 15 ח"כים. המפלגה קמה מתוך חשש של ארבע הסיעות המרכיבות אותה שמא לא תצלחנה לעבור את אחוז החסימה לאחר שזה הועלה במרץ 2014. המהלך הוכיח את עצמו והשתלם להן, עת הפכו למפלגה השלישית בגודלה בכנסת הבאה.

צמיחתה של הרשימה המשותפת מדאיגה את מחרחרי הפחד בינינו המזהירים מפני האסון שיתגבר עלינו אם המפלגה הערבית תצמח, רחמנא ליצלן, אף מעבר לגודלה הנוכחי. אלו מצביעים על העובדה כי 15 ח"כים הם עדיין תת-ייצוג של האוכלוסייה הערבית בישראל המהווה קרוב ל-20% מהאוכלוסייה. אם כל ערביי ישראל יצביעו, ואם כולם יצביעו עבור הרשימה המשותפת, אזי יוכלו בפוטנציה להגיע ל-24 ח"כים. יש מי שרואים בכך צעד ראשון לקראת השמדתה של המדינה היהודית – הגזמה קיצונית בכל קנה מידה.

אם כל ערביי ישראל יצביעו, ואם כולם יצביעו עבור הרשימה המשותפת, אזי יוכלו בפוטנציה להגיע ל-24 ח"כים. יש מי שרואים בכך צעד ראשון לקראת השמדתה של המדינה היהודית – הגזמה קיצונית בכל קנה מידה

הסיבה לדאגה מפני הרשימה המשותפת נובעת מכך שלעתים קרובות הביעו חברי הרשימה דעות (באופן פרטי ופומבי) המבקרות קשות את מדינת ישראל וממשלותיה בגין מדיניותה בנושא הפלסטיני. במרוצת השנים, בראיונות תקשורת ומעל דוכן הנואמים בכנסת, ח"כים ערבים רבים נקטו עמדות השוללות את הלגיטימציה של מדינת ישראל ואף שיוועו לקיצה. חלקם אף הרחיקו לכת והביעו הערכה והסכמה עם פעולות טרור ועם מחבלים אשר דם יהודי על ידיהם.

העמדות הלאומניות המסורתיות של המפלגות הערביות הציבו אותן בהתנגשות ישירה עם המפלגות והבוחרים היהודים והציוניים. עמדותיהם של הערבים גם מנעו מהם הצטרפות לקואליציות מיום הקמת המדינה בטענה שהצטרפות כזו תהווה הכרה במדינה היהודית ובגידה בעניין הפלסטיני.

אבל במרוצת השנים נוצר קרע גם בין המפלגות הערביות לבין קהל המצביעים שלהן. אזרחים ערביים, גם אלה אשר מזדהים עם דרישות העם הפלסטיני ואף מביעים תמיכה פומבית בדרישתם למדינה והגדרה עצמית ממשיכים להעדיף את צרכיהם היום-יומיים מעל לעניין הלאומי. הצורך שלהם ברמת חיים גבוהה יותר, בתשתיות טובות יותר בערים ובכפרים במגזר, ברמת חינוך גבוהה יותר ובגישה לרפואה מתקדמת, כל אלה חשובים יותר לאזרח הערבי אשר חש תסכול גובר והולך מנבחרי הציבור שלו, אשר נראה כי מציבים את האג'נדה הלאומית לפני צרכי המגזר.

במערכת הבחירות האחרונה, התנגדותן של שתי המפלגות הגדולות לישיבה בקואליציה עם הרשימה המשותפת או אף לקבלת תמיכתה מבחוץ, הובילה את הבוחרים הערביים לאחוזי הצבעה גבוהים מאי-פעם. הכעס שלהם הן על הליכוד והן על כחול-לבן הביא ערבים רבים אשר נמנעו מלהצביע בעבר (הן משום תסכול מהמפלגות הערביות והן בשל תחושת הניכור שלהם מהחברה והפוליטיקה בישראל), להגיע לקלפיות במספרים חסרי תקדים. באפריל 2019 הצביעו מחציתם. בספטמבר 2019 הצביעו 59% ואילו במרץ 2020 כבר הצביעו 65% מערביי ישראל הזכאים לבחור. כמעט כולם הצביעו עבור הרשימה המשותפת.

הכעס על הליכוד ועל כחול-לבן הביא ערבים רבים שנמנעו מלהצביע בעבר להגיע לקלפיות במספרים חסרי תקדים. באפריל 2019 הצביעו מחציתם. בספטמבר 2019 הצביעו 59% ואילו במרץ 2020 כבר הצביעו 65%

הגיעה העת לחישוב מסלול מחדש בכל הנוגע להשתתפותם של ערביי ישראל במערכת הפוליטית. ראשית, הגיע הזמן שהמפלגות הציוניות ישנו את גישתן כלפי הרשימה הערבית המשותפת ויכירו בכך שלמרות שיש ח"כים ערביים המביעים עמדות קשות לעיכול עבור רוב הישראלים, הרי שאין סיבה להחרים את כלל הציבור הערבי בשל כך.

הבעת עמדות קיצוניות, במסגרת המותר בשיח הדמוקרטי, הינה לגיטימית ויש לאפשר אותה. כאשר הרטוריקה חורגת מכללי המותר, יש לאפשר למערכת המשפט לטפל בה על פי החוק. אבל אסור לקחת את הצהרותיהם של מספר ח"כים ערביים, קיצוניים ודוחים ככל שיהיו, ולהסיק מהן כי אלו מייצגות את עמדותיהם של מיליון וחצי אזרחים ערביים אשר את תמיכתם לא ביקשו המפלגות הציוניות ממילא.

הכללה כזו והשלכת דבריהם של מספר ח"כים על ציבור שלם מלבה את הדמוניזציה ושלילת הלגיטימיות של חמישית מאזרחי המדינה. בדיוק כשם שאמירות קיצוניות של ח"כ זה או אחר מהמפלגות הציוניות אינן סיבה לשלילת כלל החברה הציונית.

חברה דמוקרטית בריאה חייבת לקבל את העובדה שיהיו בקרבה גם קולות שונים ואף ביקורתיים וקיצוניים, ובמיוחד בקרב מיעוטים אשר חשו במשך שנים וממשיכים לחוש כי הם דחויים ומושפלים. מדינת ישראל של 2020 חזקה דיה כדי לספוג ביקורת, אף אם זו חריפה, ולהתמודד עם הנושאים המועלים מבלי להתעלם מכל ביקורת כאילו זו מונעת רק משנאה לאומנית.

השלכת דבריהם של מספר ח"כים על ציבור שלם מלבה את הדמוניזציה ושלילת הלגיטימיות של חמישית מאזרחי המדינה. בדיוק כשם שאמירות קיצוניות של ח"כ זה או אחר מהמפלגות הציוניות אינן סיבה לשלילת כלל החברה הציונית

גם לערביי ישראל יש תפקיד בשינוי התמונה. עליהם להכיר בכך שלצד עוצמתם הגוברת בכנסת יש להם גם אחריות. הם המפלגה השלישית בגודלה ובהינתן ממשלת אחדות לאומית, הם אלה שיובילו את האופוזיציה – מעמד אמנם סמלי אך חשוב בדמוקרטיה. עליהם מוטלת האחריות להוביל אופוזיציה לוחמנית שתאתגר את הממשלה, תצביע על מחדליה ובעיותיה ותציג אלטרנטיבה ריאלית למדיניות הממשלה בכל נושא כולל בענייני כלכלה, בריאות וחינוך ולא רק בענייני אסטרטגיה לאומיים.

על הבוחרים הערביים יהיה לדרוש יתר שקיפות וקשב מצד נבחרי הציבור שלהם. יהיה עליהם לדרוש שבתמורה לקול שלהם בקלפי, נבחרי הציבור שלהם יתרכזו בשיפור רמת החיים של הכפרים הערביים ועריהם, נושאים שחשובים לעין ערוך בחיי היומיום של האזרחים מאשר מציאת פתרון קבע לבעיה הפלסטינית. הבוחרים הערביים חייבים לדרוש זאת לא רק מהרשימה הערבית כמובן, אבל אם הם לא ידרשו זאת – איש לא יעשה זאת עבורם.

לבסוף, גם לח"כים הערביים יש תפקיד. גם אלה מבינהם ששונאים את מדינת ישראל שנאה יוקדת חייבים להכיר במצבם האירוני: הם מבקרים את המדינה כבלתי דמוקרטית, בעודם ניצבים מעל בימת הפרלמנט הישראלי אליו הם נבחרים באופן חופשי על ידי אחיהם, האזרחים הערביים בעלי זכות הבחירה החופשית, ומותר להם לומר (כמעט) כל אשר על ליבם. הם יודעים טוב מכל אדם, שזכות זו לעולם לא הייתה מוקנית להם במדינה ערבית או מוסלמית כלשהי. למעשה, כל הסקרים בקרב ערביי ישראל מראים כי רוב רובם היה מעדיף להישאר אזרחים במדינת ישראל ולא לעבור לאף מדינה ערבית – ובכלל זה למדינת פלסטין אם וכאשר זו תקום ואשר בה הם תומכים בלב מלא.

הח"כים הערביים לא יכולים להמשיך להשתמש בכנסת כבמה להתבטאות בנושא הפלסטיני בלבד ועליהם להתרכז בחקיקה שתיטיב עם בוחריהם – ועם החברה הישראלית בכללותה. יש להם תפקיד מרכזי בתיקון עוולות היסטוריות ובסגירת פערים שממשיכים להתקיים בין החברה הערבית לבין החברה היהודית בכל התחומים.

התוצאות המדהימות של בחירות מרץ 2020 מהוות הזדמנות פז לחברה הישראלית לשפר ולשפץ את אופיה הדמוקרטי. חברת הרוב היהודי צריכה לחבק אליה את המיעוט הערבי כחלק אינטגרלי מהחברה, עם זכויות וחובות שוות, על פי חזונו של הרצל וברוח עקרונותיה של מגילת העצמאות. הבוחרים הערביים צריכים לדרוש מנבחריהם בכנסת לוודא כי זכויותיהם באות לידי ביטוי ומכובדות.

התוצאות המדהימות של מרץ 2020 מהוות הזדמנות פז לחברה הישראלית לשפר ולשפץ את אופיה הדמוקרטי. חברת הרוב היהודי צריכה לחבק אליה את המיעוט הערבי כחלק אינטגרלי מהחברה, עם זכויות וחובות שוות

שבעים ושתיים שנות בידול ובידוד לא השיגו עבור הבוחר הערבי את אשר מגיע לו, והמדינה כולה יוצאת נפסדת מכך. חברי הכנסת הערביים צריכים לספק תוצאות ממשיות יותר עבור בוחריהם ולדבר פחות בנושא הפלסטיני, לגיטימי ככל שיהיה בעיניהם. כולנו נרוויח אם הבחירות הללו ישנו את האופן בו אנו רואים זה את זה ואת יחסי הגומלין בינינו.

עפר בבלי היה דיפלומט בשנים 1991-2014 ושירת בשגרירויות ישראל במדריד וברומא. היה יועץ מדיני לשני שרי חוץ וקונסול כללי של ישראל בפלורידה ופורטו ריקו. כיום משמש כנציג הפדרציה היהודית של שיקגו בישראל. הוא גם צלם אמנות שהציג עד כה שלוש תערוכות יחיד. חלק מעבודותיו מופיעות פה: https://oferbavly.tumblr.com/