טוב נו, אלה, בקצרה, הנקודות העיקריות בענין הנדון:
א. התחלפו היוצרות. היו זמנים שהסעודים לא היו באמת שחקנים רמיתיים וגם השעפוט שלהם היה קיצוני (אנטי ישראלי בעיקר) ולא מתוחכם. זה לא רק נגמר אלא התהפך. הם עתה גורם מאוזן, נבון
ושקול. ועדיין בעל הממון.
זה ישראל עכשיו שכננסה לנעליים הלא טובות ונתניהו הוא סמל לכך.
ב. לאיש אין צל של מושג איך 'לפתור' את הענין הישראלי-פלסטיני. ספק אם בכלל קיימת 'חיה' כזו. המקסימום שאפשרלחשוב עליו זה יצירת מודוס ויונדי שסביל עבור שני הצדדים. בשביל זה צריך כמובן שבישראל לא יהיו בשליטה קיצונים לאומנים ואצל הפלסאינאים המושכות יעברו לגורמים כמו הרש"פ. אלה יעדים סבירים. ואז בחסות בינ"ל די שיהיה פה דו-קיום שמספיק טוב לשני הצדדים פלוס פתיחת לבבות וכבוד הדדי.
מכיוון שאצל שני הצדדים יש העדפה של הרוב ךמצב זה, אפשר יהיה לחיות איתו ולתת לזמן ולהפתעותיו לעשות את שארית המלאכה. נסיון ל'פתרון (סופי) עכשיו' הוא לא רק אשליה אלא גם מקור לבעיות ועם זאת החרפה של המציאות היומיומית.
גם בחיים הפרטיים שלנו אנחנו מגלים שלא פעם לחיות עם בעיות ולקוות שבנדרגה (וכן רצון טוב, סובלנות, התחשבות, פתיחות וכיו"ב) העניינים יתייצבו איכשהו. שזה עדיף על כל נסיון 'לחתוך עכשיו' – שאף שמפתה או לא ריאלי או מביא לפיצוץ