איך שהזמנים השתנו. בסוף שנות ה-70, לפני הסכם השלום עם מצריים, הסטילים (דגמי סער 2 ו-4) היו מוצבים בבסיס חיל הים בשארם א-שייך. זירת ים סוף היתה "השלולית" שלנו – משארם ועד אילת; משארם ועד מיצרי באב אל מנדאב; משארם בואך ראס מוחמד וצפונה למפרץ סואץ, ראש כניסה, א-טור, ועד שדות הנפט (מורגן) "שלנו" באזור ראס סודר, שם גירשנו סטילים מצריים (אוסות וקומארים) שהעזו לחסור למים הטריטוריאליים שלנו. לפעמים התקרבנו לפתחה הדרומי של התעלה אבל זה בשושו. לא היה ריף באזור שלא הכרנו, לכל אורכו של ים סוף, וריפים לא היו חסרים, לטוב ולרע; כך גם לגבי נמלי האוייב – ע'רדקה, ספג'ה, ג'דה, פורט סודאן ועוד… והיום – עוברים דרך תעלת סואץ ויורדים למפרץ סואץ ואילת, ומי שלא מבין משמעות של שלום מה היא – זו דוגמא מספקת לחיוניות השלום.