מאז ה־7 באוקטובר אני נושאת איתי תחושה אחת שקשה להשתחרר ממנה: ישראל כולה השתנתה, אבל לא באותו הקצב ובאותה תשומת הלב בכל מקום.

הדרום היה במרכז. הכאב שם היה מיידי, התגובה הייתה עצומה, והעיניים של כולנו הופנו לשם. בצדק. אבל ככל שעברו השבועות והחודשים, הבנתי משהו נוסף – בזמן שהשיח הציבורי מתרכז במה שנראה לעין, בצפון מתרחש משבר שקט, מתמשך, כזה שלא תמיד נכנס לכותרות.

שרה מאלי היא מנכ"לית מגבית קנדה בישראל - ארגון הגג של הפדרציות היהודיות בקנדה, מנהלת את שיתופי הפעולה מול ישראל ומול שותפים אסטרטגיים. היא מובילה יוזמות פילנתרופיות רחבות היקף ותמיכה בפרויקטים בישראל, כולל השקעות בחינוך ובשיקום קהילות בעקבות משברים.

את מה שקורה לישראל עם איראן ניתן אכן להקביל במובנים מסוימים למצב היהודים באירופה של לפני השואה, כפי שנרמז מדברי אישים שונים. ראש הממשלה בנימין נתניהו התייחס לכך בעקיפין, וגם דברי פרידריך מרץ, קנצלר מערב גרמניה, רומזים על כך.

לדברי מרץ, הם (כלומר היהודים) לא רצו להיתפס שוב בלתי מוגנים. אפשר להשלים את דבריו במילים שלא נאמרו: כשקם מישהו שרוצה להשמיד את היהודים, כפי שקרה בעיקר בשואה. 

מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.

אני מבקש לפתוח בהערה לשונית על ההבדל בין מורה למחנך. המסגרת בה נמצאים הילדים והנכדים שלנו בין כיתות א' ל-י"ב מכונה "מערכת החינוך"; לא מערכת ההוראה. לעומת זאת, עובדי המערכת הזאת מכונים "מורות" או "מורים", על פי רוב לא "מחנכות" ו"מחנכים".

לעומת זאת, עבודת המורים היא "חינוך", לא "הוראה". ההוראה נתפסת כמצמצמת את התחום בעוד ש"חינוך" מרחיב אותו. ה"הוראה" קשורה יותר אל מה שנתפס בעבר כהנחלת ידע. "חינוך" מתייחס גם אל כל מה שסביב הנחלת הידע – ערכים, כישורים ומיומנויות, שחשיבותם הולכת וגדלה עם הטכנולוגיה המסתערת.

ד"ר אברהם פרנק נולד בקיבוץ גן שמואל ב-1945, והוא חבר בו עד היום. מ-1972 עד 2007 עסק בחינוך פורמלי, מחצית התקופה כמנהל תיכון. ב-2008 עשה דוקטורט על מנהלי בתי ספר, הפך לפעיל חברתי בנושא החינוך, וכתב מספר ספרים ולא מעט מאמרים על המערכת. החל מ-2018 פעיל גם בנושא הקיימות; זהו בעיניו האתגר הראשי העומד בפני האנושות.