חיכוכים בין ראש ממשלה לשר ביטחון שמובילים לפיטורים או להתפטרות של שר הביטחון אינם עניין נדיר במדינת ישראל. ראש הממשלה נתניהו עצמו כבר היה שם שלוש פעמים בעבר.
ראש הממשלה בנימין נתניהו לצד שר הביטחון יואב גלנט בכנסת, 13 במרץ 2024 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
בינואר 1999 הוא פיטר את שר הביטחון יצחק מרדכי, אחרי שהאשים אותו כי הוא "אדם שמעל בעקרונות של הבוחרים שלנו ולכן אינו ראוי להיות בשורותינו".
ב-2016 נתניהו הדיח את שר הביטחון משה יעלון, כדי למנות במקומות את אביגדור ליברמן, שבעצמו התפטר שנתיים מאוחר יותר על רקע התנגדותו של ליברמן למזוודות הכסף שהועברו מקטאר לחמאס.
מעולם עד אתמול לא פוטר בישראל שר ביטחון בעיצומה של מלחמה אזורית מורכבת. זאת ועוד: זה קורה ערב תקיפת נקמה אפשרית מאיראן, כשהחברה הישראלית קרועה, פגועה, שסועה ומפולגת, כשדווקא שר הביטחון גלנט – שהוא גם אחד האחראים הבכירים למחדל השבעה באוקטובר – נהנה מאמון גבוה של הציבור, של הממשל האמריקאי ושל בכירי הצבא.
תומכיו הרבים של נתניהו מנסים הבוקר לתאר את פיטורי גלנט כעוד מהלך שחמט מבריק של הקוסם הפוליטי, שהצליח גם להסיר איום קואליציוני, גם להסיט את תשומת לב הציבור מהשערוריות הרבות שהחלו להתפרסם בנוגע להתנהלות לשכתו במלחמה וגם עשה את זה בטיימינג מושלם, כשעיני כל העולם נשואות אל הבחירות הדרמטיות בארצות הברית.
כל פרטי הטריוויה הללו הם מסך עשן שמסתיר עובדות פשוטות ומדכאות: כדי לשרת את צרכיו הפוליטיים ואת שרידותו האישית, ראש ממשלת ישראל מוכן להמר על גורלה של המדינה.
כדי לשרת את צרכיו הפוליטיים ואת שרידותו האישית, ראש ממשלת ישראל מוכן להמר על גורלה של המדינה
לא אכפת לו לערער את ביטחונם של קציני וחיילי צה"ל בהנהגה ששולחת אותם כבר יותר משנה לסכן את חייהם. לא איכפת לו לתקוע אצבע בעין של משפחות החטופים, המפונים, החללים, הפצועים. לא אכפת לו יותר שהרחובות יבערו ושהזעם בציבור יגאה. במושג הלקוח משוק ההון, מבחינתו כל אלה כבר מתומחרים במחיר המניה הפוליטית שלו. הם לא יכולים להזיק לו. ולכן לא מעניינים אותו.
ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון יואב גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי בחמ"ל הפיקוד של חיל האוויר בקריה, 23 בספטמבר 2024 (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון)
לנתניהו יש מטרה אחת לנגד עיניו: להישאר בשלטון עד אוקטובר 2026 לפחות. והוא מתכוון לעשות את זה כשהוא מוקף במשת"פים אומרי הן, חסרי חוט שידרה וחסרי מעמד ציבורי בתחומם, כשהוא עצמו מכהן בפועל כראש ממשלה, כשר ביטחון, כשר חוץ, תוך שהוא רומס בלי להסס את כל מי שמעז למתוח עליו ביקורת.
אירועי היממה האחרונה מזכירים את 2016, ולא רק בגלל פיטורי שר הביטחון. גם לפני שמונה שנים נתניהו הסתובב בתחושה שרודפים אותו ושהוא נלחם לבדו נגד כל המערכות שקמות עליו. גם אז היה נדמה שהוא מאבד אחיזה בציבור ועומד להישלח לעשות לבתיו (ולהילחם על חפותו בבית המשפט). גם אז – ממש כמו אתמול – הוא טען שנערך נגדו מסע ציד חסר תקדים.
ביביולוגים מסמנים את 2016 כשנה שבה נתניהו איבד את הבלמים האחרונים שעוד היו לו, והמריא שיכור כוח למסע נקמה בתקשורת, במערכת המשפט, בשמאל, באופוזיציה ובכל מי שסטה מקוד הנאמנות.
לא מן הנמנע שאירועי 2016 היו רק הפרומו להיבריס שעוד מצפה לנו, כשנתניהו – באופוריה מכך שהוא הצליח לשרוד אפילו את אסון שבעה באוקטובר – יכול לזקוף לזכותו (כהרגלו) את הישגי צה"ל ומערכת הביטחון מאז.
כעת הוא מתנער מאחרון מבקריו בממשלה, נהנה מגיבוי התקשורת הנאמנה שהוא אירגן לעצמו, כשהוא, משפחתו ואוהדיו רואים בו ענק בארץ הגמדים, ותומכים במסעו לריסוק החישוקים שעוד מחזיקים את החברה הישראלית יחד.
אירועי היממה האחרונה הם לא פחות מפרפורי הגסיסה האחרונים של הדמוקרטיה הישראלית כפי שהכרנוה.