והנה הגענו ליום הזיכרון השני אחרי שבעה באוקטובר מפולגים וכועסים – ונדמה שאפילו היום הזה, שהיה תמיד היום המקודש ביותר בלוח השנה הישראלי החילוני, פורק לחלוטין מערכיו המקוריים ונשאב אל תוך הלהבים המסתובבים במכונת הרעל של האקטואליה.

בשבעה באוקטובר נפרדנו מאתוס "לעולם לא עוד". בחודשי המלחמה הארוכים מאז נפרדנו מאתוס "נזכור את כולם". אנחנו לא זוכרים את כולם. אפילו את החטופים, החיים והמתים, כבר לא כולם זוכרים. "פחות", ציינה ביובש שרה נתניהו, כשבעלה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, אמר אתמול שנשארו "עד 24 חטופים חיים".

בית הקברות הצבאי בהר הרצל בערב יום הזיכרון, 29 באפריל 2025 (צילום: AP Photo/Ohad Zwigenberg)

פחות, אבל כואב. אם כי לא לכולם באותה מידה. אולי כי בישראל הרעילה החדשה אין יותר "כולם". ובישראל הרעילה החדשה אין יותר שום דבר מקודש: לא אב שכול שמתפרק בטקס יום הזיכרון, אפילו לא התכנסות של יהודים בבית כנסת.

יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, מסמלי השלטון במדינת ישראל, בסך הכול התכוון לצטט בנאום יום הזיכרון שלו בבית "יד לבנים" בירושלים תפילה שחיבר סרן דביר ציון רווח ז"ל שנפל ברצועת עזה.

סרן רווח היה בן 28 במותו ושירת כמ"פ בגדוד 932 של חטיבת הנח"ל. הוא נהרג בינואר האחרון מפגיעה של טיל נ"ט בבית חאנון. דביר היה בנם של אברהם ועשירה רווח, גר ברמת גן והיה נשוי לאור ואבא לצור, בן שלוש.

אוחנה לא חשב שהוא צריך לבקש רשות מהמשפחה השכולה לצטט בטקס את דברי בנם. אולי הוא היה משוכנע שהם ישמחו שבחר דווקא בבנם, ויודו לו על נדיבותו. הוא גם שכח, כנראה, שמשפחת רווח ניסתה לפנות אליו כמה פעמים מאז שבנם נפל ולא נענתה. והוא בוודאי שכח מזמן איך הורה לסדרני משמר הכנסת לסלק בכוח הורים שכולים שהגיעו להביע את מחאתם מול נבחרי הציבור.

אברהם רווח לא שכח ולא סולח.

מה שקרה בטקס היה אירוע מרסק לב. אירוע שהיו מעטים כמותו בתולדות מדינת ישראל. גולדה ודיין נתקלו בזעם של הורים שכולים אחרי מלחמת יום כיפור. אריאל שרון נתקל בזעם של הורים שכולים אחרי מלחמת לבנון הראשונה – אבל בימים הטרום-דיגיטליים, האירועים ההם לא צולמו מכל זווית ולא הונצחו לדיראון עולם. התקרית אתמול ב"יד לבנים" תרדוף את אמיר אוחנה עד יומו האחרון.

האב השכול אברהם רווח מתפרץ לעבר יו"ר הכנסת אמיר אוחנה בערב יום הזיכרון בבית "יד לבנים" בירושלים, 29 באפריל 2025 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פול)

"אל תדבר על הבן שלי, אתה לא ראוי לדם שלו", צרח האב השכול מנהמת ליבו השבור.

אוחנה השפיל לרגע את עיניו, אבל אז התעשת וניסה בכל זאת להמשיך. הוא לא ויתר ולא הרפה עד שהאב השכול נשבר, ואוחנה הקריא את התפילה שכתב הבן שנפל חלל.

הרב הראשי דוד יוסף ואחריו גם ראש הממשלה בנימין נתניהו ניגשו אל אברהם רווח וניסו לנחם אותו. בהמשך גם אוחנה ניגש אליו והתאמץ לפייס אותו.

הסטנדאפיסט רשף לוי פרסם בעקבות התקרית ביד לבנים פוסט שהפך לוויראלי ברשת:

מאוחר יותר בערב פרצו עשרות פעילי ימין לטקס שנערך בבית כנסת ברעננה, ובו נאספו חברי הקהילה לצפות יחד בטקס הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.

טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני הוא אירוע מעורר מחלוקת בשנים האחרונות. מאז השבעה באוקטובר הוא נערך במקום חשאי, כדי להגן על המשתתפים. גם על כך חייבים להתעכב ביום הזיכרון השבור הזה: מדובר באירוע פרטי, לא ממלכתי, של ישראלים ופלסטינים שאיבדו את היקר להם מכל ומאמינים שרק על ידי הכרה הדדית בסבל המשותף, אפשר יהיה להגיע יום אחד לפיוס אמיתי בין העמים.

לגיטימי לחשוב שהמשתתפים בטקס נאיביים. מותר לחלוק על כל דבר שהם אומרים ועושים. אין ולא יכולה להיות שום הצדקה לתקוף אותם באלימות. הם לא כופים את נוכחותם על המרחב הציבורי. האירוע בבית הכנסת ברעננה היה אמור להיות אירוע זיכרון פרטי של קהילה שזו דרכה לשאת את כאב היום הזה. לא מוצא חן בעיניכם? אל תבואו.

מפגיני הימין מסתערים על בית הכנסת ברעננה שבו התקיימה הקרנה של טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי, 29 באפריל 2025 (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של רחל בן ארי סקעת)

מפגיני הימין באו. בעשרותיהם. הם נענו לקריאה שפרסם ברשת ארגון "בצלמו" של המלשין של הימין שי גליק, עם גרפיקה נוטפת דם מסרטי אימה. "לא נותנים לתומכי הטרור להיכנס לרעננה!" זעקה הכותרת האדומה על רקע צהוב, "הערב לראשונה בתולדות העיר רעננה מתכנן הארגון הקיצוני 'עומדים ביחד' לקיים אירוע זיכרון משותף למחבלי הנוחבא עם חללי צה"ל כאילו הם שווים. לא ניתן להם לטמא את העיר".

המפגינים הטילו מצור על בית הכנסת. חלקם פרצו פנימה בשירת "שיישרף לכם הכפר" ו"יאללה לעזה". בתחילה נשלחה ניידת משטרה אחת בלבד, למרות התרעות מראש על מה שעומד להתרחש. בהמשך, כשהתברר היקף האירוע, נשלחו למקום שוטרים נוספים.

השוטרים לא פעלו נגד המפגינים האלימים, אלא רק סייעו לנוכחים בבית הכנסת להיחלץ החוצה בקבוצות קטנות, כשפעילי הימין האלימים רודפים אחריהם. בסיום האירוע פרסמה המשטרה כי שלושה בני אדם החשודים למעורבות בתקיפה נעצרו וכי ארבעה שוטרים נפצעו באורח קל וטופלו במקום.

אורלי ארז לחובסקי, סמנ"כלית התנועה הרפורמית, נפצעה כששמשת מכוניתה נופצה באבנים. אחרים סיפרו שנזרקו עליהם אבנים וחזיזים והשוטרים לא עשו דבר כדי לעצור את האלימות. ערביה חובשת חיג'אב שעברה ברחוב סמוך בלי קשר לאירוע, הותקפה גם היא על ידי המתפרעים.

מאוחר יותר בערב פרסמה רחלי בן ארי סקעת, יו"ר סניף הליכוד ברעננה, את הפוסט המדהים הבא (תיקנתי את שלל שגיאות הכתיב וההקלדה לצורך נוחות הקריאה):

אלה הדברים שכותבת ראש סניף הליכוד ברעננה בערב יום הזיכרון, אחרי שבריונים זרקו אבנים וחזיזים על בית כנסת בעיר. אם אירוע כזה היה מתרחש בחו"ל, היו נשמעות כאן מכל עבר זעקות על אנטישמיות והשוואות מתבקשות לליל הבדולח.

מה אומרים? לא אומרים. לפחות לא ביום הזיכרון.

בנימין נתניהו, מאי 2008