כל הזמן
תגובות
כל מילה אות פסיק ונקודה. מאמר מושלם על מציאות הכי לא מושלמת שאפשר. השמאל חייב להבין שמול רוע ורשעות חובה להגיב בכוח, הכי הרבה כוח שאפשר, ולא בג'נטלמניות בוקית ומטומטמת.

לקום אתמול בבוקר

Carmela Cohen Shlomi

בן גוריון מתהפך בקברו, ראש ממשלה חשוד בשוחד, מרמה והפרת אמונים חלף על פניו בערמומיות טראמפית ומסתער על עוד קדנציה כאילו אין דין ואין יוע"מש. ואין יוע"מש. יש פוליטיקת ביבים.

גם מפלגת העבודה ההיסטורית שהקימה פה מדינה רכשה לעצמה קבר אחים, אללה ירחמה. מפתיע שפרץ לא נתן לאורלי לוי את ראשות המפלגה יחד עם שאריות כבודו של בן גוריון, והכי מוזר שלא העניק את המפלגה אז איז לנתניהו. באמת מפלגה טובה, יד שניה ממתאבד.

זה רגע היסטורי.

בן גוריון הכריז ונתניהו החריב, כל כך מרגש.

השדה הפוליטי בוער, מפלגות מתכווצות ונעלמות ואופורטוניסטים נודדים בלהקות ממפלגה למפלגה. קחו את בנט, שקד ואורלי לוי שבבחירות האחרונות הראו להם את הדלת והם חוזרים מהחלון.

אורלי לוי נדבקת עם מפלגת מדף שהציעה לכל עובר ושב עד שנחתה על הנדיב המפתיע, בנט ושקד מנסים לפרוץ למעגל שהקיא אותם. כחלון נספג בליכוד ולא הוסיף אפילו מנדט בודד לחללית האב המתעלל, להפך, הוריד שניים.

מפלגות זעירות מקבלות כוח-על מטורף בגלל מנהיג חשוד בפלילים שבורח ממשפט ומשעבד מדינה לצורך זה. לראות את בנט, שקד ואורלי לוי מתראיינים לחדשות בחשיבות של רוק סטאר כאילו לא נבעטו אל מחוץ לפוליטיקה כי לא עברו את אחוז החסימה.
לקום אתמול בבוקר.

רק החרדים שמחים בחלקם.

ייקחו מזה וייקחו מזה ולמי לא ישאירו?

נכון.

מהצד השני של פוליטיקת הלא-ייאמן, מפלגת כחול לבן שעמדה בדרכו של נתניהו לניצחון ובכל זאת הפכה לרוח רפאים פוליטית בסיוע פושע של תקשורת רדודה ובזכות ראשיה הרופסים שמאמינים בקרב הוגן של רוגטקה מול תותח שקרים וספינים של חשוד בפלילים שאין לו מה להפסיד.

ועל גנץ עוד העלילו שחשף, אתם יודעים מה, מול ילדה בפנימיה. לא רק שלא היה עולה בדעתו מעשה נבלה כזה, תחשבו רגע בתוך הקופסה: הרי עד שהיה מוריד את המכנסיים, מנער מהם חול, מחפש בכיסים אולי נשאר אסימון, מקפל יפה ותולה בארון, הילדה כבר היתה עוברת לדיור מוגן.

אז גנץ ומלחמת בחירות? המשפט הכי מרושע שתוציאו מגנץ זה שנתניהו בחור טוב, אולי מעד קצת, ארבע צוללות, מסכן, קומבינת 'בזק', רכבת המתנות, הון שלטון עיתון ארנון. תנו לישון בשקט!

מה עם מצביעי שמאל אתם שואלים. ובכן, השמאלן טרוד כרגע בסוגיה מוסרית: למה ברק עשה עסקים עם היהודי הסוטה התורן. הכל כאן כל כך מוסרי, קחו דוגמה מבנימין שוחד, מרמה והפרת אמונים (בכפוף לשימוע), שבטח עושה את כל זה רק בגלל צדקת הכסף, כמאמר הגשש.

למה, למה אהוד ברק לא לומד ממנו להיות מושחת בלי להסריח?

העם מתרועע עם חשוד בפלילים לאורך קדנציות שערורייתיות, התקשורת מתרועעת איתו, יש לו עיתון חינמי שהוא עורך לכאורה מהבית. הוא פוליטיקאי שמרכז בידיו כוח להשחית.

אבל אהוד ברק.

וכל פסטיבל ההתחסדות הזה קורה כשצוללת כזזזאת גדולה עוברת לעם מוסרי ותקשורת מזויפת בין הרגליים בדרך לעוד קדנציה מושחתת.

מרוץ עכברי הכנסת במדינת נתניהו בעיצומו, פוליטיקאים מפרפרים בחכה שהחשוד לופת, רשת ביטחון נפרשת תחת ישבנו של ראש הממשלה ובעלה והילד. יש להם מטרה קדושה ופוליטיקאים צינים מושחתים שיודעים עד האחרון בהם, סליחה שאני מצטטת שוב מערכון של הגשש, ש'אם לא ניבחר זה יהיה הסוף שלנו, נצטרך להתחיל לעבוד'.

רק עכשיו קנינו לבן גוריון החדש, בנימין בן-קוריוז, מטוס מנהלים: אייר פורץ 1. בפ'א רפויה. מאוד רפויה.
כמו המדינה.

מדהים. זה אכן נראה אוטופי משהו בארצנו המטורפת ושלטון חסר חמלה ומעוף. השאלה היא איך היוזמה כר מקודמת כך שיהיה ניתן לסייע ולתמוך בקידומה. אישית זאת הפעם הראשונה שפוגש את הסיפור והמחלה. יש... המשך קריאה
מדהים. זה אכן נראה אוטופי משהו בארצנו המטורפת ושלטון חסר חמלה ומעוף. השאלה היא איך היוזמה כר מקודמת כך שיהיה ניתן לסייע ולתמוך בקידומה. אישית זאת הפעם הראשונה שפוגש את הסיפור והמחלה. יש לי חשד שגם חברה שלי חולה במחלה. כרגע היא מאובחנת כחולת פיברומיאלגיה ועוד בלגנים.
ליבת קמחי (צילום: מגד גוזני, באדיבות ״הארץ״)
מגד גוזני, באדיבות ״הארץ״

טור פרידה החמלה של ליבת

"אני כבר לא אהיה כאן", צחקקה הפעילה החברתית ליבת קמחי כשניסיתי לתאם איתה פגישה ● לפני שבוע הלכה לעולמה, אחרי שנים של התמודדות בלתי פוסקת עם הכאב האדיר שגורמת מחלת אהרלס דנלוס ● היא לא צעקה ולא בכתה, היא ידעה בדיוק איך יבוא הסוף

שווה לנסות.

עם קצת יצירתיות ניתן להפוך את שנאת החמאס ליתרון

Mohammed Al-Emadi (צילום: AP Photo-Khalil Hamra)
AP Photo-Khalil Hamra
In this Monday, Feb. 19, 2018 photo, The Qatari envoy, Mohammed Al-Emadi, attends a press conference at the Shifa hospital in Gaza City, Gaza. Al-Emadi told The Associated Press in an interview Thursday, Feb. 22, 2018 that Gaza is "on the verge of collapsing" and that if things do not improve, another war could break out between its Hamas rulers and Israel. Al-Emadi, Qatar's point man for the Gaza Strip, is calling on the world to send humanitarian aid urgently to the war-torn territory. (AP Photo/Khalil Hamra)

החמאס יורה על ישראל מסיבה אחת בלבד: הוא שונא אותה ורוצה בחיסולה. אבל אם נתנער מהקיבעון המחשבתי, נוכל להיות חכמים ויצירתיים ולהפוך את השנאה שלו ליתרון. הגיע הזמן ליצירת משוואה חדשה שתפסיק לפגוע או להיטיב עם תושבי עזה (דברים שאינם מעניינים את החמאס) ותגרום לכך (עד כמה שזה נשמע מוזר) שירי על ישראל  ייטיב עם ישראל ועם אזרחיה. רק כך, דווקא שנאת החמאס לישראל תגרום לו לעשות הכל כדי שלא יירו לכיווננו.

האסטרטגיה הישראלית מול רצועת עזה מנסה למנוע ירי ופגיעות בישראל באמצעות השפעה על האינטרס של תושבי הרצועה בפרנסה, ברווחה ובשקט. כשהם יורים עלינו אנחנו פוגעים בהם באמצעות סגירת מעברים, החמרת הגבלות ובמקרים קשים יותר באמצעות הפעלת כוח האש העצום של צה"ל ("הסבבים"). כשאינם פוגעים ויורים אנחנו מאשרים הקלות, מבטלים הגבלות ודואגים להזכיר מה יקרה להם אם יירו ("הרתעה").

לנוכח המצוקה הגוברת בעזה, האסטרטגיה הזו הופכת ליותר ויותר בעייתית ופחות ופחות יעילה. זה נכון לגבי השגרה הנוכחית וגם לגבי הסדרה כזו או אחרת. שהרי גם אם תהיה הסדרה, יהיה צורך במנופים שימנעו ירי לכיווננו ולו מצד ארגונים "סוררים".

הגיעה העת להתנתק מהקיבעון האסטרטגי מול עזה ולגבש באופן יצירתי חלופות שישיגו את התוצאה הרצויה בדרך אחרת, שאיננה מתמקדת בעזתים ולא כרוכה בפגיעה ובהרס.

מדיניות התגובה הישראלית ביחס לרצועת עזה מעוררת שאלות מוסריות לא פשוטות. וכי במה אשם הדייג העזתי שפרנסתו נפגעת בעקבות צמצום אזור הדייג? במה אשמה המשפחה העזתית הסובלת מקור או מחום כתוצאה מהעדר אספקה סדירה של חשמל? אילו הפגיעות הללו היו מובילות למניעת ירי על ישראל ניתן היה לקבל אותן בלית ברירה, אבל האם זה באמת המצב?

מדיניות "המקל והגזר" תואמת את הלך המחשבה הדמוקרטי המערבי. ההנחה היא שאם ידעו העזתים, כי פגיעה בישראל תוביל לפגיעה משמעותית בחייהם וכי שקט מצידם יאפשר שיפור ניכר באיכות חייהם, הם יגרמו לממשלתם למנוע כל ירי על ישראל.

ואולם עזה איננה דמוקרטיה, אלא דיקטטורה רצחנית הנשלטת על ידי החמאס, ארגון טרור אידאולוגי וקיצוני. האינטרס העליון של החמאס הוא המשך הפגיעה במדינה היהודית, והוא מוכן לקדם את האינטרס הזה גם במחיר פגיעה באוכלוסיית עזה. לכן יעילות מדיניות הענישה וההקלות, במתכונתה הנוכחית, מוגבלת ביותר.

החמאס לא יהפוך לארגון שוחר שלום ולא יוותר על שנאתו לישראל, אבל את החיסרון מבחינתנו שבגישת החמאס ניתן להפוך ליתרון. אם החמאס כל כך שונא אותנו, אנחנו צריכים לשנות את המשוואה, כך שדווקא השנאה לישראל תגרום לחמאס לעשות הכל כדי שלא נפגע.

שינוי המשוואה צריך להתבסס על העיקרון לפיו כל פגיעה בישראל תשרת את ישראל. החמאס לא יסכים לכך, כמובן, ולכן את הדרישה לשינוי המשוואה, צריך יהיה להפנות לקהילה הבינלאומית. ישראל צריכה לדרוש, כי הסיוע הבינלאומי לעזה (החיוני לקיומה) יותנה בכך שהארגונים המסייעים יעניקו הטבות מפליגות לישראל, במקרה בו תותקף מכיוון עזה.

כך למשל, ישראל צריכה להתנות את הסיוע הקטארי החודשי לרצועת עזה בכך שהקטארים יפקידו סכום גדול פי עשרים בבנק אמריקאי. אם הקטארים רוצים להעניק לעזה 15 מיליון דולר, הם יצטרכו להפקיד בחשבון נאמנות 300 מיליון דולר (סכום פעוט במונחים קטארים).

אם בחלוף חודש לא יהיה שום ירי מהרצועה, יוחזרו הכספים לקטאר, אבל אם יהיה ירי, יעביר הבנק הנאמן באופן מיידי, ללא כל שיקול דעת ובהתאם להנחיות שקיבל מראש, את מלוא הסכום לגורמים הנפגעים בישראל (למשל, הרשויות המקומיות באזורים שייפגעו, או אפילו ישירות לתושבים שאליהם כוון הירי).

אם במהלך החודש יועברו הכספים בשל ירי על ישראל, תצטרך קטאר להפקיד 300 מיליון דולר נוספים כתנאי להעברת התמיכה החודשית הבאה לתושבי הרצועה. מדיניות דומה צריך יהיה להחיל לגבי כל ארגון, מדינה או גוף בינלאומי שירצה לסייע לתושבי עזה.

בעקבות הפקדת הכספים ובניית מנגנון הפיצוי המיידי לתושבי ישראל, יידע החמאס (ושאר הארגונים בעזה), כי ירי על ישראל ישרת אותה ויסייע לתושביה ובייחוד לאלו שעליהם הם מתכוונים לירות.

דווקא שנאת החמאס לישראל תיצור אצל החמאס אינטרס אמיתי ואידאולוגי לעשות הכל כדי למנוע ירי לכיווננו. לחמאס יהיה גם קל יותר לפעול כנגד ארגונים אחרים המעוניינים בהמשך הירי, שכן ברור יהיה שאותם ארגונים מסייעים בפועל לישראל.

השגת הסכמה בינלאומית לכללי המשחק החדשים לא תהיה קלה, אבל אם נהיה נחושים מספיק, הכללים הללו יאומצו. שינוי המשוואה ואימוץ כללי המשחק החדשים לא יהווה פתרון קסם והטיפול בנושא הרצועה יצריך רעיונות יצירתיים נוספים.

אבל מנגנון של פיצוי משמעותי לישראל בעקבות ירי עליה, יוכל להפוך לכלי מרכזי בהשכנת שקט משני צידי הגבול, דבר שבסופו של דבר ישרת את האינטרסים האמיתיים של שני העמים. אם נגרום לקהילה הבינלאומית להבין זאת, היא גם תקבל ברצון את המשוואה החדשה.

אורי שנהר הוא שותף במשרד עורכי-דין ומזה עשרים שנה מרצה באוניברסיטה העברית בקורסים בנושאי חופש הביטוי

אכשיו אנחנו מבינים שמאחורי הפרצוף היפה של שקד עומד בן אדם הפועל נגד האינטרס הציבורי הרחב.
איילת שקד (צילום: Tomer Neuberg/Flash90)
Tomer Neuberg/Flash90

פרשנות שקד מציגה: באחריות, למען הטייקונים

כשרת משפטים פעלה שקד שוב ושוב למען הבנקים, חברות הביטוח, הטייקונים, תאגידי הענק והחבר אפי נוה - וסיכלה רפורמות חשובות במשק ● ומי שילם את המחיר? כל אזרחי ישראל, ימניים ושמאלנים

לכולם: לדניאל חקלאי יש דעה אופטימית על הפרקליטות ומערכת המשפט. מניח ששוקי משעול לא יזדהה איתו. עמירם

שנה וחצי לקח לפרקליטות לסגור תיק שעסק בחשד שהופרך מיד

 (צילום: iStock- greenleaf123)
iStock- greenleaf123

1

סוכן ביטוח נחשד בהונאת לקוח בסכום של 1000 שקלים. חברת הביטוח מתלוננת במשטרת ישראל. הסוכן נחקר תחת אזהרה. הוא כופר בחשד. המשטרה גובה את עדות הלקוח. ואז עורכת ביניהם עימות: גרסת הלקוח קורסת. הוא חוזר בו ומבהיר שמדובר בטעות. שמעולם לא שילם 1000 שקלים נוספים לסוכן הביטוח. שאין שום טעם להמשיך בחקירה.

2

עכשיו צריך לגנוז את התיק, לא? להבהיר לסוכן משולל העבר הפלילי, לבת זוגו הנורמטיבית (האישה הכי חנונית, הכי מסודרת, הכי אחראית והכי ישרה שהכרתי) ולילדיהם – שהכתם הוסר. שהחשד הופרך. שהתיק יישלח לתהום הנשיה. שגמרנו עם הלילות טרופי השינה. שחלאס. מספיק ודי. לא?

3

אז זהו, שלא. משטרת ישראל (מדובר ביחידת חקירות הונאה מוערכת) אינה מוכנה לקחת על עצמה את הסיכון העצום שבהחלטת גניזת תיק מופרך שמתמקד ב-1000 שקלים (אלף שקלים) שמתברר שכלל לא נגנבו. היא מחליטה להעביר את התיק לפרקליטות המחוז. מה רע? הגוף שמופקד על ההחלטה הסופית אם לגנוז תיקי מרמה או שמא להגיש בעטיים כתבי אישום בבית המשפט. גוף חשוב ומוערך (חרף כל הביקורת) שמופקד על האיזון הרגיש שבין האינטרס הציבורי שטמון בלוחמה בפשע לבין חובת השמירה על זכויות החשוד והנאשם.

4

וכאן זה אמור להסתיים. תיק קל. פשוט. רזה מאד. בקושי כמה דפים. הודעת חשוד. הודעת מתלונן מפי נציג חברת הביטוח. הודעת הלקוח שנטען תחילה כי נגבו ממנו 1000 השקלים שלא כחוק. אולי איזה מזכר או שניים שניסח החוקר. ותוכן העימות בין החשוד ללקוח שבמהלכו הופרך החשד מכל וכל.

5

אז לא. כאן זה לא הסתיים. כאן זה רק החל. פרקליטות המחוז קיבלה לידיה את התיק הקטנטן לפני פסח 2018. שלחתי אליה מספר מכתבים מנומקים שטמנו בחובם שורה תחתונה פשוטה: אנא מכם, גינזו את התיק. תחסכו מעצמכם עבודה מיותרת. תחסכו מסוכן הביטוח ומשפחתו מתח עצום, לילות טרופי שינה, מריבות חסרות תוחלת בין הסוכן לאשתו, חודשים של המתנה, תקופה ארוכה של חוסר ודאות, חרדה מפני אי חידוש רישיון סוכן הביטוח, והוצאות מיותרות. הם כבר הוציאו 15 אלף שקלים. שכר טרחת הסנגור. שכר טרחתי. בואו נחסוך להם הוצאות מיותרות נוספות.

6

המכתבים שלי נותרים ללא תגובה. אני מחפש אפוא את הפרקליטה באופן טלפוני. משאיר הודעות. הכי מנומסות. הכי נעימות. מבהיר שאני מודע לעומס העצום. מטעים שברור לי שישנם סדרי עדיפויות. מדגיש שגם אני מעניק קדימות במשרדי לפרשת רצח או שוחד או מעצר דחוף על פני תיק הונאה קטנטן. אבל שב ומבקש: החשד הופרך. התיק קרס. זהו תיק זעיר שיש לסגור. בואו נגמור עם זה מהר ככל הניתן. כך מכתיב האינטרס הציבורי. כך נבטיח את אמון הציבור במערכות אכיפת החוק. כך נשמור על זכויות האדם והאזרח כראוי. כך ננקה את השולחן משטויות ונתמקד בעיקר בראש נקי: לוחמה בפשיעה כלכלית רצינית.

7

כלום. נאדה. שום תגובה. רק לקראת ספטמבר אני מצליח לשוחח עם הפרקליטה. היא מבטיחה לי שבתום תקופת החגים אקבל תשובה. בתום חגי תשרי של סתיו 2018.

8

לא אלאה אתכם בהמשך. רק אציין שבתום תקופת החגים לא קיבלתי שום תשובה. אין טעם לספר על המכתבים הרבים ששלחתי מאז לפרקליטות. על ההודעות הטלפוניות התקיפות אך המנומסות. על ההבהרה שהלקוחות שלי (הסוכן ואשתו) באמת מבינים עד כמה עמוסה הפרקליטות. אבל עד כמה הם אינם ישנים בלילות. גם אין טעם לספר לכם שרק לאחר מספר חודשים קיבלתי מענה לקוני שלפיו הנושא עדייו נבחן בהתאם לסדרי העדיפויות של הפרקליטות. רגע, אבל הבטחתם מענה באוקטובר 2018, לא? ועכשיו אנחנו כבר בינואר 2019. ובאפריל 2019. וביוני 2019. יותר משנה וחצי מאז נפתחה החקירה. שנה ורבע מאז שעבר התיק הגמדי מהמשטרה לפרקליטות.

9

בימים האחרונים קיבלתי תשובה. התיק נגנז. הפרקליטה הדגישה שעל הלקוח שלי לדעת שאם תוגש נגדו תלונה נוספת, הוא עלול להסתבך. שום התנצלות על המענה המאוחר. אז בנאדם לא ישן לאורך שנה וחצי על לא עוול בכפו. וגם אשתו לא. סו וואט? למה מי מת?

10

הסוכן מאושר כמובן. אשתו בכתה מהתרגשות בשיחת הטלפון בה בישרתי לה על החדשה המשמחת. הם רוצים לקפוץ למשרדי ולהעניק לי מתנה (סיגרים?). הם חמודים. נורמטיביים. אנשים מקסימים.

11

אני מודע לעומס העצום על כתפי הפרקליטים בפרקליטות המדינה. רובם חרוצים מאין כמוהם. רציניים. משקיעים. מעמיקים. רגישים לשלטון החוק ולזכויות האדם והאזרח. עומדים בלוחות זמנים לוחצים. עובדים קשה ממני. ומבצעים מלאכת קודש. לא פחות.

12

אבל יש יותר מדי מקרים כאלה. אני מתעקש להגן על החלקים המשובחים שקיימים במשטרת ישראל ובפרקליטות המדינה. מתעקש לדבר בשבחם בתקשורת. מתעקש להציג עמדה נוקשה מול המתקפות המתלהמות על מערכות אכיפת החוק מצד החשוד מבלפור וגורמים עתירי כוח נוספים. רק לאחרונה זוכה לקוח שייצגתי: איש עסקים שנאשם במתן תרומה אסורה ליצחק הרצוג בפריימריז לראשות העבודה לפני 6 שנים. הדגשתי הן ברשת ב' והן בתקשורת הדיגיטלית והמודפסת (אתרי חדשות ועיתונים) עד כמה המשטרה לא רדפה את הלקוח שלי. עד כמה הפרקליטות לא ביקשה לחסלו פוליטית או כלכלית. עד כמה מדובר בטעות בשיקול דעת שניתן להבין. ועד כמה חשוב להימנע ממתקפות מתלהמות על משטרת ישראל ופרקליטות המדינה.

13

אז כן, חובתנו להימנע ממתקפות מתלהמות. אבל חובתנו גם להתעקש על ביקורת לגיטימית. לא יכול להיות שאדם נורמטיבי ימתין שנה וחצי לגניזת תיק חקירה מופרך שקרס עם תחילת החקירה, תוך שהוא נקלע למצוקה עמוקה, לחרדה מפני שלילת רישיונו ולחוסר ודאות מעיקה מאין כמוה. וכמוהו ישנם אלפים. אולי יותר. הדבר הזה חייב להיפסק.

עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

תראו מופתעים
איילת שקד (צילום: Tomer Neuberg/Flash90)
Tomer Neuberg/Flash90

פרשנות שקד מציגה: באחריות, למען הטייקונים

כשרת משפטים פעלה שקד שוב ושוב למען הבנקים, חברות הביטוח, הטייקונים, תאגידי הענק והחבר אפי נוה - וסיכלה רפורמות חשובות במשק ● ומי שילם את המחיר? כל אזרחי ישראל, ימניים ושמאלנים

קסם. כמה עצוב שאף אחד לא יכול באמת להציל אותנו.

תציל אותי, אני אומרת לו, בבקשה אהובי, תציל אותי

 (צילום: Natalie Pik)
Natalie Pik

הכל באשמתי, הוא אומר לי בבוקר במבט מיוסר, לא הייתי צריך לקחת אותך להופעה של החבר שלך לשעבר, הייתי צריך לזכור שסיפרת לי עליו

מה זה משנה, אני עונה

הוא מסתכל עלי במבט בוחן ושואל, בטוח שסיפרת לי עליו?

סיפרתי סיפרתי, אני אומרת, כואב לי הראש נורא, חוץ מזה, מה זאת אומרת 'לא הייתי צריך לקחת אותך לשם', מה אני, חבילה?

אני כועסת על משהו אחר לגמרי

אולי כועסת זו לא המילה המדוייקת.

זה היה אולי שבועיים אחרי הלידה, אולי חודש, תמיד אני מופתעת מגמישות הזמן בזכרונות שלי, מהצורה שבה הוא מצליח לתעתע בי. זה היה זמן קצר אחרי הלידה, ימים או שבועות מעטים.

אני רוצה לצאת, התגנבה מחשבה לליבי כמו נחש כתום, לצאת, לצאת, כמו פעם, לשתות ולרקוד ולשכוח שאני אמא, אני רוצה להיזכר שגם אני בעצמי קיימת, כאדם נפרד, כישות. ישות שיכורה, זה מה שאני רוצה להיות, אמרתי לעצמי וביקשתי ממנו למצוא לנו הופעה ממש שווה, לא מאוחר מדי, ולצאת

אני רוצה לצאת.

בארון אני מוצאת שמלה ממש יפה, בכחול וירוק. השמלה כמעט צמודה והרגליים חשופות ומסביב לקרסול אני עונדת שרשרת זהב דקה, להרגיש יפה. להרגיש יפה. ואנחנו יוצאים, ואנחנו עומדים בתור, ואנחנו עומדים ברחבה גדולה לפני ההופעה ואני משתדלת להיות זוהרת, וצעירה, ויפה ואני מרגישה את חוסר השינה, ואת ההתאמצות שלי. כן כן, אני מודעת אלייך, התאמצות, אבל אני לא נכנעת. את יפה, אני אומרת לעצמי, את ממש ממש יפה, אם לא תספרי אף אחד לא יידע שילדת לפני רגע ושבבית מחכה לך תינוק רך עם עיניים ענקיות. אני לא רוצה לחשוב עליו היום, יסלחו לי אלוהי האימהות, אני רוצה לחשוב עלי. רק עלי.

לפני שאנחנו נכנסים להופעה אני מספרת לו, בהבעה אגבית, שמי שעומד להופיע על הבמה היה פעם, ממש מזמן חבר שלי

מתי? הוא שואל

אני לא זוכרת, סיפרתי לך על זה

מה? הוא מסתכל עלי, מתי סיפרת לי?

אני מושכת בכתפיי ומסתכלת לעבר הדלפק שבו מוכרים משקאות, אתה מוכן להביא לי בירה, לא לא, בירה, תביא לי עראק, אני אוהבת עראק, תשים לי קצת קרח בפנים, והוא הולך לשם, ואני עומדת בין המון אנשים ומחכה לו.

אחר כך יש רעש, סליחה מוזיקה (לא ישנתי מאז הלידה, סלחו לי) ואחר כך הוא מכיר אנשים שבמקרה עומדים לידנו, ואחר כך אני, ואחר כך אני מסתכלת על הזמר בהופעה, שפעם היה חבר שלי ואני לא רוצה שהזכרונות יגיעו, אני רוצה לחיות בהווה, אני מבקשת ממנו עוד עראק, והוא מביא, כמה פעמים אני מבקשת והוא תמיד הולך להביא, אחר כך אני נשענת עליו, אחר כך רוקדת, אני שמה לב כמה הוא גאה שהחברה שלו כל כך יפה היום ואני שמחה בזה, אחר כך אני רוקדת עוד קצת, ושותה עוד קצת, ואני לא רוצה להיזכר בזמר שעומד על הבמה, אני לא רוצה להיזכר באהבות קודמות. אני אוהבת אותך, אני אומרת לו, והוא מתכופף אלי כי הוא גבוה ושואל מה אמרתי, אני אוהבת אותך, אני צועקת לו באוזן, ואני מנשקת אותו, ואני מבקשת לצאת החוצה כי אין לי אוויר.

כמה שתית?

מלא

אני לא מרגישה כל כך טוב, ואני מבקשת שנלך לכר דשא ונשכב קצת ונסתכל על השמיים

כר דשא? הוא צוחק, איפה יש כאן כר דשא?

גם סתם דשא זה בסדר, אני אומרת לו, אני מכירה את האיזור, יש דשא לא רחוק מכאן, בא.

אנחנו שוכבים על הדשא, הוא עם הגוף הארוך והכבד שלו לא מרגיש נוח, אני מרגישה נוח בהתחלה ולא אכפת לי שהדשא יבלע אותי תיכף ומיד, אדרבא, אני שוקעת לתוכו. תסתכל על השמיים אני אומרת לו.

הם שחורים, אני אומרת לו, ואני מתחילה לבכות

פתאום אני מתחילה לבכות.

הדשא הירוק נעשה טובעני יותר ויותר, אולי זו האדמה שמתחתיו? אני לא יכולה להרשות לעצמי לטבוע, יש לי תינוק קטן בבית, אני מחבקת אותו חזק, הוא מחבק אותי ואז אני אומרת את הנורא מכל

תציל אותי, אני אומרת לו, בבקשה אהובי, תציל אותי, תציל אותי.

בבת אחת הגוף הארוך שלו מתקשה, בבת אחת הוא מתרומם לישיבה, גם אני נעשית צלולה פתאום כאילו מים ממש קפואים הותזו על פניי, גם אני מתיישבת

מה קרה?

הוא שותק

מה קרה? אני שואלת שוב, נחש החרדה הערמומי זוחל בדשא לעברי, מה עשיתי, עשיתי משהו רע, אולי תגיד לי מה עשיתי?

הוא רוצה לחזור הביתה.

אחר כך בבית אני נופלת לשינה עמוקה כמו לבור, עד שבכי התינוק החדש שלי מעיר אותי.

ימים ארוכים אחר כך הוא יספר לי.

הוא יספר לי כמה נבהל מהמילים שלי, מזה שביקשתי שיציל אותי. את מבינה, הוא יאמר לי, שנים חייתי עם אישה שהיתה תלויה בי כל כך (עם האצבעות הארוכות שלו הוא מסמן לולאה סביב צווארו), זה חנק אותי, אני לא רוצה את זה, אני לא רוצה להציל אף אחד, אף אחת ואף אחד, אני רוצה אישה עצמאית.

אני לא אומרת לו שאני מבינה

אני מסתכלת עליו ושותקת.

ממילא ניפרד עוד זמן קצר, ואני לא מוצאת טעם להגיד הכל, אני מסתכלת עליו עוד קצת, אנחנו שותקים יותר ויותר בזמן האחרון.

אחר כך יבואו ימים עוד יותר ארוכים, וממש כמה ימים לפני שניפרד הוא יספר לי מה אמרה המטפלת שלו, או מה שהבין בעצמו, בעקבות המקרה הזה, בדשא.

מה הבנת?

הוא הבין שהוא לא יכול היה לקבל את הבקשה שלי כי אין לו אומץ

אין לך אומץ להציל אותי?

לא, אין לי אומץ להיות מוצל, הוא יאמר, את מבינה, קינאתי בך כל כך על שאמרת את זה, גם אני רוצה שיצילו אותי לפעמים… קולו דועך בסוף המשפט עד שנעלם

כל אחד רוצה שיצילו אותו, אני עונה לו בתשובה כללית ובלי רחמים

אחר כך נפרדנו.

לפעמים, בלילות, אני חוזרת למקום ההוא, אני חוזרת אליו כשאני במצב דמדומים לפנות בוקר, בין ערות לשינה.

ואני מציירת את הדשא בירוק בהיר בהיר והוא לא טובעני הדשא, בקצותיו טיפות טל זוהרות והשמים לא שחורים, הם בכחול כהה כהה והכוכבים צהובים, כמו בספרי הילדים.

אני מציירת לי אהוב חדש

לא אותו

חדש

קשה לי לדמיין את הפנים אבל אני מדמיינת דמות ארוכה ורזה.

האהוב החדש שלי לא מפחד כשאני אומרת לו, תציל אותי, הוא לא מפחד, הוא לוחש לי בקול חם בטח שאציל אותך מותק, תמיד תמיד אציל אותך, רק תבקשי

אז אני מבקשת.

ואחר כך שנינו קמים ועומדים על הדשא הזוהר, ואנחנו צוחקים

כל הרגשות והתחושות באים ועומדים לידנו, השנאה ליד האהבה, החולשה ליד החוזק, זוגות זוגות, הפחד גדול ושמן והוא עומד ליד האומץ שהוא גרום אבל חזק, אנחנו מסתכלים אחד על השני וצוחקים

זה כמו תיבת נוח

אנחנו לא מפחדים מהם, לא לא, ואנחנו יכולים להגיד הכל אחד לשני, הנשימות שלנו עמוקות

ואולי דווקא בגלל זה, בגלל שאנחנו יכולים להגיד הכל, המילים שלנו לרוב עדינות ורכות

כמו הדשא

תעשה גלגול, אני אומרת לאהובי החדש

תעשי את

ואני עושה, כמו אז, שהייתי ילדה

ואני צוחקת עוד.

נטלי פיק היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, בוגרת תיאטרון תנועה בפריז, ולימודי פילוסופיה והיסטוריה של ימי הבינים. את הרומן הראשון שלה "מלכת הממטרות" פירסמה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". עבדה כמספרת סיפורים ומטפלת בתנועה בילדים אוטיסטים. למדה באקדמיה להיפנוזה קלינית באוסטרליה, ובארץ עוסקת בתרפיה בדמיון מודרך. ב2018 הוסמכה כמורה להאתה יוגה קלאסית

תבדוק ביוטיוב, יש עשרות שיעורים בסוגיות אלה ואף בסוגיות הזויות יותר.

ילדה עם חינוך מפוקפק

iStock-Tunatura-rape (צילום: iStock-Tunatura)
iStock-Tunatura

יש ימים כאלה בהם החדשות גורמות לי להתגבר לרגע על חילוקי הדעות עם הרדיקליות שבפמיניסטיות ולשקול ברצינות פתרונות דרסטיים כמו סרוס כימי לכל הגברים כולם, או אולי פתרון מצרי עתיק של כָּל־הַבֵּ֣ן הַיִּלּ֗וֹד הַיְאֹ֙רָה֙ תַּשְׁלִיכֻ֔הוּ.

מעשה קונדס עשתה לה חבורה של ״ילדים״ בילדה בת 12 שלפי דברי אביו של אחד מהם ״לא ברור איזה חינוך קיבלה בבית״, על החינוך שנתן לבנו לא שמענו אף מילה כמובן.

עשר דיברות ניתנו לעם ישראל בסיני (ככה מספר לנו התנ״ך) האיסור על אונס נשמט מהן, נסתרות הן דרכי האל. פסל ומסכה לא תעשה לך בשום אופן, אבל אונס? אפשר לדבר על זה.

בכלל היהדות הרעיפה עלינו איסורים למכביר, אלוהים קשישא דאג מאד להעביר לנו דרך שליחיו הנאמנים את סלידתו מאכילת שרצי ים ולבישת שעטנז, אבל עבדות היא כנראה רע הכרחי, ועל אונס אפשר לכפר בתשלום לאביה של הנאנסת בשל פגיעה בקנינו, וכסחורה פגומה האנס יאלץ להתחתן אתה, מסכן שכמוהו.

סולם הערכים המעוות הזה, הוא שמנחה את מקדמי מדינת הלכה, חלקם באליטה החדשה של מדינת ישראל, הציונות הדתית המתחרדלת.

הרב רפי פרץ, למשל, שמסרב ללחוץ את ידה של נערה בת 15, מתנגד לשירות צבאי משותף של גברים ונשים, תומך (וחוזר בו) בטיפולי המרה להומוסקסואלים – לא אשם חס וחלילה באונס המחריד של הילדה, אבל הוא אבן נגף בדרך לתיקון הכל כך נחוץ בחברה שלנו כדי למנוע מעשים כאלה בעתיד.

בעשרות ישיבות ברחבי הארץ עוסקים גברים מזוקנים, רבים מהם במימון המדינה, בשאלות הזויות כגון הסוגיה האם משגל עם ילדה בת פחות משלוש שנים ויום אחד נחשב כ״ביאה״ מאחר שקרום הבתולין מתאחה כידוע לאחר משגל בגיל הזה.

הם דנים בכובד ראש כיצד לבחון אם אשה הינה בתולה או לא, על ידי הושבתה ערומה על חבית של יין והרחת הבל פיה כדי לבדוק אם ריח היין חדר דרך הפות וטיפס לעבר קנה הנשימה. הם מתדיינים על בשלותם של שדי האישה על ידי השוואת צורתן וצבען של פטמותיה, ומשווים את גודל אברי המין של חכמינו זכרונם לברכה.

הרבנים האלה פוסקים שילדה בת שלוש אסור לה לשאול את ארבעת הקושיות פן תעורר מחשבות זימה בלב הגברים המסובין לסדר, ואסור לה באיסור חמור להכנס לבריכה ציבורית. הטרלול הזה לא עוצר ולו לרגע, הוראות הצניעות מחמירות מיום ליום, ואיתן מטפטפות גם הידיעות על מעשי אונס, התעללות ופדופיליה במגזר החרדי והחרדלי.

רבני הציונות הדתית, שהקשר בינם לבין הציונות המקורית מטשטש והולך, לא נשארים הרחק ומאחור, ומהשיעורים אותם הם מעבירים במקומות כמו מכינת עלי בוקעים, בין השאר, גם מסרים שוביניסטים, גזענים והומופובים.

הפחד של מנהיגי הדת מההעצמה הנשית, מהשחרור וההתקדמות של הנשים בחברה הפתוחה משתק אותם, והתגובה היחידה שעולה על דעתם היא החמרה, הדרה ועוד החמרה.

ההקטנה וההחפצה של האשה, הכפפתה המוחלטת לאביה בתחילה ולבעלה לאחר נישואיה, ההתיחסות אליה כאל קניין, הופכת לבלתי אפשרי כל ניסיון לדיון רציני על שיוויון, על זכות האשה על גופה ועל עתידה.

ההתבטאות האיומה של אביו של אחד הנערים כלל אינה מפתיעה, ברור שהאשמה היא בחינוך של הילדה, הרי היא זו שהיתה צריכה להסתתר, להיות מכוסה, לשבת בבית, לא להסתכל לאף אחד בעיניים ולשתוק פשוט לשתוק.

אנחנו לא יודעים עדיין מאיזה מגזר הילדים מבצעי ״מעשה הקונדס״ וזה בכלל לא משנה כרגע. מחננו גם הוא איננו טהור. כולנו זוכרים את האונס בקיבוץ שומרת, פרי הביאושים של האליטה הישנה, והיו הרבה כאלה.

אבל יש הבדל, וזה הבדל גדול. האליטות הישנות לומדות, מכות על חטא ומשתנות. אולי לאט מדי, אולי עם הרבה התנגדות, אבל יש שינוי והוא בלתי ניתן להכחשה.

הפמיניזם היום הוא השיח הרשמי, כמעט מונוליטי ברשתות החברתיות ובכלי התקשורת ״הנכונים״. אלימות נגד נשים זה הרוע האולטימטיבי, הטרדה מינית שקולה לרצח עם בחוגים הפרוגרסיביים.

החברה החילונית המערבית עוברת שינוי עמוק וחיובי. אדם דתי שאל אותי פעם, אם אתה אתאיסט מה מונע ממך לאנוס ולרצוח כמה שאתה רוצה? עניתי לו שאני אונס ורוצח כמה שאני רוצה, אבל זהו, שאני לא רוצה. החברה המערבית ההומניסטית פיתחה מערכת מוסר נעלה אלפי מונים על הדת שאוסרת על אוננות ומשכב זכר אבל מתיחסת בסלחנות לעבדות ולפדופיליה.

כל עוד האליטות שלנו מורכבות מרפי פרץ, סמוטריץ׳ ודומיהם, עם רוח גבית מליצמן ודרעי, נמשיך להיות חסרי אונים מול העיוותים האלה, מה כבר יכול לעשות שר חינוך כמו פרץ כדי לחנך את הילדים האלה? כל מה שיוכל לעשות זה לחנך את הילדה להתכסות ולהסתתר.

גיא נבו נולד ב-1964, הוא עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.

מדינה ערבית , ללא יהודים , מזמן נוסדה ליד ישראל. מיתוס שמאלני מתפוגג. ערבים אינם זכאים לאזרחות של מדינה יהודית. לאחר ש-2 מיליון ערבים יהפכו לאזרחים של מדינה שלהם, ללא צבא , הם ישלמו מ... המשך קריאה
מדינה ערבית , ללא יהודים , מזמן נוסדה ליד ישראל. מיתוס שמאלני מתפוגג. ערבים אינם זכאים לאזרחות של מדינה יהודית. לאחר ש-2 מיליון ערבים יהפכו לאזרחים של מדינה שלהם, ללא צבא , הם ישלמו מיסים ברמאללה ובהדרגה כל ערבים יוקלטו ברמאללה, שכם, ג'נין, חברון, יריחו, אבו-דיס, בית-לחם, עזה וכו'.
בנימין נתניהו (צילום: Kobi Gideon / GPO)
Kobi Gideon / GPO
מנאום בר-אילן ועד סיפוח:

ההישג המדיני של נתניהו הוא גלגול הבעיה למי שיבוא אחריו

בניגוד לטענות תומכיו, נתניהו לא הסיר את פתרון שתי המדינות מסדר היום ולא גרם לו לקרוס ● הוא רק הצליח למשוך זמן, בעוד שזרמי העומק של דעת הקהל בארה"ב הופכים יותר ויותר ביקורתיים ביחס לכיבוש הישראלי ● ובניגוד להתבטאויות הלא-אחראיות מימין, סיפוח השטחים טומן בחובו את האיום הגדול ביותר על ישראל ● פרשנות

ונשאלת השאלה מי ישמור עלינו ,הציבור מידיהם של העיתונאים . אם הכול מותר להם בשם החוק ואין להם פחד מפני ענישה שצפוייה להם במידה והם מעלילי עלילות שווא אז מה ימנע מהם מלעשות ככל העולה על ר... המשך קריאה
ונשאלת השאלה מי ישמור עלינו ,הציבור מידיהם של העיתונאים . אם הכול מותר להם בשם החוק ואין להם פחד מפני ענישה שצפוייה להם במידה והם מעלילי עלילות שווא אז מה ימנע מהם מלעשות ככל העולה על רוחם וכבר נתפסו עיתונאים שסרחו . זו צביעות מצד התקשורת משום שהכתבת הזו בעידוד חברותיה בחרה לעשות זאת דווקא כי זה היה אפי נווה ודווקא בגלל הקשר שלו לצד הימני בפוליטיקה הצד של איילת שקד . מול אנשי שמאל שסרחו אנחנו לא רואים כזו נחישות . בקיצור הכול פוליטיקה

התקפלות לשכת עורכי הדין – הישג למאבק בתביעות השתקה

אפי נוה (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)
Yonatan Sindel/Flash90
אפי נוה

המאבק בתביעות ההשתקה של גורמים בעלי-עוצמה נגד עיתונאים או פעילים במרחב הציבורי, רשם לעצמו ניצחון משמעותי בשבוע שעבר, כשלשכת עורכי הדין הודיעה כי היא מושכת את התביעה המתמשכת נגד העיתונאית שרון שפורר.

זאת הייתה תביעת דגל של יו"ר לשכת עורכי הדין הקודם, אפי נווה, שבינתיים הסתבך בחשדות לפלילים ונאלץ לפרוש בבושת פנים מראשות הלשכה. יו"ר הלשכה החדש, אבי חימי, הודיע כי בכינוס מועצת הלשכה הוחלט על ביטול התביעה. הוא ציין כי שוחח עם נווה ושכנע אותו לוותר גם על תביעתו האישית נגד שפורר וזאת בנימוק ש"אין מקום לתביעות אישיות נגד עיתונאים".

ההודעה הזו מקפלת בתוכה הודאה בכך שהנזק התדמיתי שגורמת תביעת השתקה והפחדה עלול להיות גדול לאין ערוך מהתועלת שהיא מביאה לתובעים.

שפורר, כתבת "המקום הכי חם בגיהינום", נמנעה מלצהול, ובהודעתה ביקשה לשפוך מים צוננים על ההתלהבות של עמיתיה העיתונאים והפעילים למען חופש הביטוי.

"אחרי שנתיים וחצי של בריונות מצד הלשכה ומצד אפי נוה – אין שום בשורה בביטול התביעה נגדי", כתבה שפורר בפוסט שהעלתה בפייסבוק.

"לפי שעה אתם יכולים לברך בעיקר את אבי חימי ואפי נוה, שהצליחו למצוא פתח של כבוד ולברוח, ועוד מתרצים את זה בשלל תרוצים", כתבה בפוסט.

שפורר הסבירה שהלשכה "ממשיכה לשקר", ובשיחות עם סביבתה הדגישה שתהיה מרוצה כשהשחיתות סביב פעולותיה של הלשכה תיפסק.

תביעות השתקה הן תחום חדש יחסית בעולם המשפט, ובעשור האחרון, עם התגברות הפעילות ברשתות החברתיות, הן תפסו תאוצה משמעותית.

פעמים רבות המטרה העומדת מאחוריהן אינה קבלת החלטה משפטית על התנצלות או פיצוי כספי, אלא יותר הכתבת מסע ייסורים לנתבע, כזה שילמד אותו – ואת סביבתו – ש"אסור להתעסק" עם התובע.

בהרצאות שאני מעביר על תביעות השתקה מעת לעת אני נוהג לציין ארבע דרכים לחזק הפחדה זו: רדיפת הנתבע "עד קצה העולם" (מה שקרוי גם "תיירות דיבה", כלומר תביעות במדינות אחרות), הפעלת טרור משפטי עוד לפני הפרסום, הליכה מעל ראשו של המפרסם באמצעות תלונה אצל מעסיקו, והפחדה או שיימינג, בסביבת העבודה או החיים של המפרסם.

במילים אחרות, תביעות השתקה הן קרב ממושך שחלקים רבים בתוכו מזכירים "משחק איציק": הראשון שממצמץ, הוא המפסיד.

אבי חימי, יו״ר לשכת עורכי הדין (צילום: Flash90)
אבי חימי, יו״ר לשכת עורכי הדין (צילום: Flash90)

מסיבה זו אני חולק על שפורר ורואה בהחלטת הלשכה למשוך את התביעה ניצחון גדול בנקודות, גם אם לא נוק-אאוט מוחלט. לשכת עורכי הדין לא רק מצמצה כאן, היא נאלצה לסגת לאחור בבושת פנים. הגם שלא התנצלה על פעולותיה הנפסדות בשנים האחרונות, על רדיפת העיתונאים וההתנהלות הבריונית בתוך ומחוץ לכתלי בית המשפט, מבחן התוצאה מראה שבכוונת היו"ר החדש לשנות טקטיקה.

שפורר אולי מחפשת מהות, למשל שינוי גישה, הודאה באשמה, הפסקת השחיתות הממסדית, אבל ניצחונות בתחום תביעות ההשתקה באות לרוב בשלבים. השלב הראשון בתיקון אמיתי הוא ביטול הפעולה המשפטית הבריונית. רק לאחריה יכול לבוא תיקון ממשי כלשהו של התנהלות והתנהגות.

גם אם תיקון כזה לא יגיע, אפשר לשמוח בלב שלם מההחלטה הנוכחית. היא לא רק מסירה מעל גבה של עיתונאית את העול (המיותר) להתרוצץ בין בתי משפט, להמציא תצהירים וראיות כדי להוכיח אמת שהייתה לצידה מלכתחילה, ולהסתכן בהוצאות משפט יקרות ומתמשכות, אלא גם (ואולי בעיקר) משדרת מסר: מי שמתעסק עם העיתונאים לוקח סיכון.

נכון, משפטית אנחנו בדרך כלל חלשים יותר מהטייקונים ובניגוד לבכירי המשק והממסד לא עומד לרשותנו משרד עורכי דין נוצץ בחיוג מהיר. אבל ציבורית אנחנו טעונים בלא מעט יוקרה ויכולת השפעה.

הטלת ספק ביושרתנו, רדיפה אחרינו בהליכים משפטיים מופרכים, ודרישה לפיצויים חסרי פרופורציה – לא רק שלא תביא "התנצלות" מיוחלת (ושקרית), היא תשחרר אצלנו חלק מהעכבות, ותהפוך את הקייס לציבורי, מתמשך ואגרסיבי.

לא מעט גורמים בישראל כיום עדיין לא קלטו את המסר. "קבלה לעם" ממשיכה לנהל תביעות השתקה נגד כמה עיתונאים במקביל (בעבר גם נגד הח"מ), וולטר סוריאנו ממשיך לרדוף אחרי עיתונאים בתביעות השתקה, משפט השתקה אחר של שפורר מצידו של העבריין המורשע דודו דיגמי ממשיך להתנהל בבית המשפט, וזה לפני שהגענו לאיומי העבר של שלדון אדלסון, האחים עופר ועוד.

ויש כמובן גם תביעות השתקה "קטנות" יותר, פחות מפורסמות, נגד אזרחים שבסך הכל ביקשו להשתלב בשיח הציבורי באזור מגוריהם, ומיד חטפו תביעה על ראשם, מבלי לדעת איך להתמודד עם הצרה הזאת.

עבור כל אלה, ההתקפלות של לשכת עורכי הדין היא דרמטית. ועבור העיתונאים והפעילים שלעתים חושבים לוותר, להתקפל, להתנצל או להתפשר – ההתקפלות של עו"ד חימי וחבריו נושאת מסר ברור: חכו בסבלנות, בסוף הצדק יבצבץ החוצה מתוך המדמנה.

סגירה