ארבעה ימים לפני יום העצמאות נחת על מדף ספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל מסמך נוסף שעוד יזכה לתילי תילים של פרשנות.

בניגוד להערכות המוקדמות, ראש הממשלה בנימין נתניהו בחר להשיב בעצמו ובצורה מפורטת לתצהיר שהגיש ראש שב"כ רונן בר. וכך מוטלות לפני אזרחי ישראל, עיתונאי ישראל, שופטי ישראל ובהמשך גם ההיסטוריונים של ישראל, שתי עדויות מפורטות על מחדלי שבעה באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיהם. שני תצהירים בשבועה לבית המשפט העליון של שניים מבעלי התפקידים הבכירים ביותר: ראש הממשלה וראש שב"כ.

ראש הממשלה בנימין נתניהו, ראש שב"כ רונן בר (צילום: דודו בכר/POOL, יונתן זינדל/פלאש90)

יש רק בעיה אחת: שני התצהירים סותרים זה את זה. לחלוטין. מינוס ופלוס. שחור ולבן. בסיס וחומצה.

בעידן שבו האמת הפכה בסך הכול לעוד אופציה התלויה בנסיבות וממילא כבר לא מייחסים לה חשיבות גדולה במיוחד, ואחרי קמפיין של שנים לקעקוע האמינות של העיתונות ושל מערכת המשפט – לא נותר בעצם מי שזוכה כעת לסמכות ולמעמד הנדרשים כדי להכריע בין שני התצהירים הסותרים הללו.

התהליך הציבורי הזה שמתנהל כעת בבג"ץ, שנועד במקורו לברר את האמת, הופך לעוד תחנה בדרך לעולם האמת היחסית, שהכול בו נקבע על פי הפוזיציה, ובעיקר על פי עמדת הכוח של הדובר. אם אתה חזק – האמת תתייצב לצידך. אם אתה חלש – תנחומינו. לך חפש את החברים שלך.

כמו בסרטים הוליוודיים קלאסיים, העימותים בין הגיבור לנבלים, או בין הנבל לגיבורים (מחקו את המיותר על פי הפוזיציה שלכם), הולכים ומקצינים מסיבוב לסיבוב. ראש אמ"ן כבר הלך הביתה. הרמטכ"ל כבר הלך הביתה. שר הביטחון כבר הלך הביתה. עכשיו הגיע תורו של ראש שב"כ. היועמ"שית עוד מחזיקה מעמד ואחריה – זה ברור לכולם – יגיע תורם של שופטי בית המשפט העליון.

כל אחד מהם יזכה למנת האחריות והאשמה על אירועי שבעה באוקטובר. לכל אחד מהם מחכים ציטוטים מפרוטוקולים שונים, שיישלפו בדיוק ברגע המתאים, כשהציבור המותש, החבול, המוכה, העייף, מכלה את כוחותיו בניסיונות הישרדות ובשיקום ההריסות, או חוגג את הנס העצום שקרה לעם האריות בזכות המנהיג ההיסטורי הכביר שמוביל אותנו מחיל אל חיל, ומפיצוץ ביפרים אל הפלת משטר אסד.

כל כלי התקשורת עוסקים ביממה האחרונה בהשוואות בין התצהירים ובהעמדת "גרסה מול גרסה" לשיפוט הציבור. כולם חוזרים ונדרשים לעובדה שראש הממשלה סותר בתצהירו את כל טענותיו של רונן בר – פרט לאחת: הטענה שנתניהו דרש מבר כי במקרה של משבר חוקתי הוא יתחייב לציית לו ולא לבית המשפט.

רוב מוחלט של הפרשנים הבוקר מעריך, כי נתניהו יודע שאינו יכול לסתור את הטענה הזו, ולכן העדיף להתעלם ממנה.

אבל ייתכן שההסבר שונה לחלוטין.

"הסיבה פשוטה", כותב הבוקר שלום ירושלמי, הפרשן הפוליטי של זמן ישראל, "אם נתניהו היה מכחיש שאמר לבר להעדיף את טובת ראש הממשלה על פני החלטת בית המשפט, הוא היה שומט במו תצהירו את הנרטיב שעליו הוא עמל בשנים האחרונות יחד עם יריב לוין.

"עליונות המשפט כבר מזמן לא על סדר היום שלו. הוא מבקש להפוך אותה על פניה. ואין סיבה שהוא יישמע עכשיו להוראות של שופטים ועוד יודה בכך בעצמו".

כלומר: נתניהו עסוק בביצור המחנה שלו לקראת אי ציות גורף לשופטי העליון. כרגע בעניין ראש שב"כ, בהמשך אולי בעניינה של היועמ"שית, ואז – מי יודע מה יילד יום – אולי בעניין נבצרות, או הרשעתו בדין הפלילי, או החלטות משנות גורל בנוגע למערכת הבחירות הבאה.

נתניהו לא יכול להכחיש שאמר לרונן בר לציית לו ולא לשופטי בג"ץ, כי אם יכחיש – סימן שמדובר במשהו מגונה שאדם הגון חייב להתכחש אליו. וזה לא המצב.

נתניהו כבר מזמן לא שם. תומכיו מצהירים בראיונות לתקשורת ומעל דוכן הכנסת שהם לא מתכוונים לציית לכל פסיקה של בג"ץ אלא רק לראש הממשלה. הם אומרים את זה בקולם. נתניהו מצהיר את זה בשתיקתו.

נשיא המדינה יצחק הרצוג (צילום: נועם רבקין פנטון/פלאש90)

מלבד כל מי שהוזכרו למעלה, יש עוד גורם במדינה שאמור לראות לנגד עיניו אך ורק את טובת הציבור: נשיא המדינה.

כמקובל מימים ימימה, יצחק הרצוג העניק לקראת יום העצמאות ראיונות חג מקיפים לכלי התקשורת המרכזיים. ציטוטים מהראיונות מתפרסמים הבוקר. הרצוג, כך עולה מהציטוטים הללו, רגוע למדי, ולא מבין ממה כולם פה מודאגים כל כך.

"אני דורש מכולם להרגיע", הנשיא מצוטט הבוקר ב-ynet, "אין דיפ סטייט. המשטרה לא נפלה. שב"כ לא נפל. המטרה שלי פה להגיד לכולם – תרגיעו. אני פועל בסט הכלים שיש לי. יש כאלה שרוצים שאעמוד בלב קפלן ואפגין. ויש כאלה שדורשים שאעמוד מול בית המשפט העליון ואפגין. ואני לא אעשה זאת".

ב"הארץ" בחרו לשלוף מתוך הריאיון עם הרצוג שיתפרסם בחג ציטוט נוקב יותר, שגם מככב הבוקר בכותרת הראשית של העיתון: "הרצוג: לממשלה מותר להדיח את היועמ"שית ואת ראש שב"כ כל עוד המהלך חוקי".

"הנשיא", כותב יהונתן ליס, "קורא להקמת ועדת חקירה ממלכתית, מציג הצעה חדשה להרכב ועדה כזאת ומסביר למה חשוב לו כל כך לשמור בהצהרותיו על סימטריה בין ימין לשמאל".

למה באמת? כי הרצוג משוכנע ש"הדמוקרטיה הישראלית היא דמוקרטיה חזקה, יותר ממה שאנשים מעריכים… דמוקרטיה מאוד תוססת ויש בה חלקים מאוד טובים ובריאים. אבל היא מאוימת. אני לא חולק על כך שהיא מאוימת. זה ברור לי. ולכן אני פועל בכל מה שאני יכול כדי שהיא תחזור להיות יציבה יותר".

איך הוא פועל? מה הוא עושה? הוא קורא לכולנו להירגע.

מאמצי הכיבוי נמשכים לאחר הפיצוץ העז בנמל בנדר עבאס באיראן, 27 באפריל 2025 (צילום: Iranian Red Crescent / AFP)

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ אמר הלילה לכתבים שנלוו אליו במטוס אייר פורס 1 בדרכו חזרה מהלוויית האפיפיור ברומא, כי הוא מעריך שארה"ב קרובה מאוד לחתימת הסכם חדש עם איראן.

"אנחנו במצב טוב מאוד", העריך טראמפ, "תהיה פה עסקה מאוד בקרוב. זה יקרה. יהיה לנו משהו בלי שנצטרך להתחיל לזרוק עליהם פצצות. אני רוצה לסיים את עניין איראן".

ישראל הרשמית שותקת, לעת עתה, בנוגע להתפתחויות האלה, שעומדות בסתירה מוחלטת לאופוריה שהייתה בסביבת ראש הממשלה עם בחירתו של טראמפ, וההנחה שהוא ייתן לישראל את הגיבוי החיוני לתקוף את מתקני הגרעין של איראן.

ובינתיים באיראן עצמה, סוכנות הידיעות "תסנים" מדווחת הבוקר כי איראן הצליחה לבלום את אחת ממתקפות הסייבר הנרחבות והמורכבות ביותר נגד תשתיות המדינה.

מתקפת הסייבר המסתורית הזו, שאף אחד לא לקח עליה אחריות בינתיים, הגיעה יממה בלבד לאחר סדרה של פיצוצים בנמל שאהיד רג'אאי בעיר בנדר עבאס בדרום איראן. כוחות הכיבוי וההצלה עדיין מתמודדים עם השרפות, שבהם נפגעו יותר מ-1,200 איש, מהם לפחות 40 הרוגים.

אתמול הפנו באיראן לראשונה אצבע מאשימה כלפי ישראל. חבר הפרלמנט האיראני מוחמד סראג' אמר אתמול כי בידי השלטון באיראן "ראיות ברורות המצביעות על מעורבות ישראלית בפיצוץ שהתרחש בארבעה מוקדים שונים".

בישראל הרשמית שומרים על זכות השתיקה. גורמים ביטחוניים ומדיניים עלומים כבר הכחישו בתדרוכי עיתונאים כי ישראל מעורבת באירוע.

שחקן ליברפול מוחמד סלאח חוגג בסלפי עם האוהדים באנפילד את הניצחון בפרמייר ליג, 27 באפריל 2025 (צילום: AP Photo/Jon Super)

חמישה מחזורים לפני סוף העונה, ליברפול ניצחה אתמול את טוטנהאם 5:1 במשחק חד-צדדי באנפילד, והבטיחה סופית את תואר האליפות ה-20 של המועדון, שמשווה את מספר האליפויות שלה ליריבה השנואה מנצ'סטר יונייטד.

רבים משחקני ההרכב הראשון אתמול – בהם הקפטן וירג'יל ואן דייק וכוכב העל מוחמד סלאח – היו שם גם באליפות הקודמת, לפני חמש שנים. אלא שאז זו הייתה אליפות של ימי הקורונה, המשחק המכריע נערך מול יציעים ריקים והאוהדים לא יכלו לחגוג ברחובות או בפאבים בשל הגבלות ההתכנסות של אותה תקופה משונה.

כך יוצא שהפעם האחרונה שבה אוהדי ליברפול יכלו לחגוג אליפות, הייתה רק באליפות של 1990. 35 שנים חלפו מאז. אתמול, הציפיה ארוכת השנים התפוצצה בחגיגה אדומה ומרגשת באנפילד, שגלשה לרחובות ליברפול, ובסוף החודש הבא תסוכם בתהלוכת ניצחון בעיר.

בנימין נתניהו, מאי 2008