בין תומכי נתניהו והימין מתגלגלת בימים האחרונים טענה נגד מתנגדי נתניהו. לפיה הם שונאים את ראש הממשלה עד כדי כך, שהם מכנים את העיר ההומניטרית שמוקמת כעת ברצועת עזה "מחנה ריכוז", ובכך גם מגמדים את השואה וגם מספקים דלק לאויבי ישראל.

הטיעון, כפי שמסכם אותו הבוקר עקיבא נוביק במאמר ב"הארץ" שכותרתו "מחנה ריכוז – הם צועקים בחדווה" הולך ככה: מחנות הריכוז של הנאצים לא הוקמו לצורך חלוקת מזון, תרופות ודלק ליהודי אירופה. היהודים לא גורשו לשם כדי שאפשר יהיה לפוצץ את רשת המנהרות שהקימו מתחת לשטעטל, אחרי שיצאו לשחוט גרמנים תמימים. וממילא גם לא העמידו בפני היהודים באירופה את האופציה לקבל "סל הגירה" ולעזוב ללא פגע.

ולכן – ההשוואה מקוממת, מניפולטיבית ומעוותת את ההיסטוריה.

ילד פלסטיני באזור ההומניטרי ברפיח, בדרום רצועת עזה, משקיף על העשן העולה ממתקפות צה"ל צפונית משם. 11 ביולי 2025 (צילום: AFP)

כמובן שבכל מה שנוגע להשוואת חמאס לנאצים, כל הטיעונים האלה מתבטלים מאליהם, שכן חמאס אמנם לא הקימו מחנות השמדה הפועלים בגז, אבל זה רק בגלל שהם לא מוכשרים כמו הגרמנים. באכזריותם הם אינם נופלים מגדולי צוררי ישראל בכל הזמנים.

או בקיצור: מותר לערוך השוואות לשואה אך ורק אם הן משרתות את המתנחלים, את החרדים ואת נתניהו. כל מי שמזהיר לא רק מפני מחנות ריכוז אלא אפילו מפני "פאשיזם" או אפילו רק "תהליכים" יוקע מייד כבוגד.

נתבונן, אם כן, בתהליכים שמובילים להקמת העיר ההומניטרית ברצועת עזה בעיניים פקוחות, בלי להידרש להשוואות לאירופה בשנות השלושים.

ראשית, לא מדובר ב"עיר" אלא יותר במחנה אוהלים ענק שאמורים לגור בו לאורך תקופה ארוכה כחצי מיליון איש. יותר מכל תושבי תל אביב. הם ירוכזו במחנה הזה, שהסכמנו לא לקרוא לו יותר "מחנה ריכוז", ויידרשו לנהל שם את חייהם.

הבוקר מפרסם נדב איל ב"ידיעות אחרונות" שאנשי המקצוע בכירים מעריכים כי עלות הקמת "העיר ההומניטרית" שאינה עיר ואינה הומניטרית, תעלה למדינת ישראל בין 10-15 מיליארד שקל. אלה יגיעו או מעוד מיסים שנשלם, או מהידרדרות נוספת בשירותים הלא ממש מעולים שאנחנו מקבלים מהמדינה.

איך מגיעים לסכומים כאלה? דמיינו את כל תושבי תל אביב מרוכזים בעיר אוהלים ענקית. צריך לפנות משם ביוב? צריך לדאוג לאספקת מים וחשמל? חייבים בתי חולים, מרפאות, בתי ספר? חייבים להאכיל את כל תושבי המחנה שלא יגוועו ברעב ושחלילה לא נואשם שהקמנו מחנה השמדה?

זה יעלה כסף. הרבה כסף. הוצאנו מיליארדים על הרס הרצועה ועכשיו נוציא מיליארדים על שיקומה. העיקר שראש הממשלה עמד בפרץ והצליח עד היום, קרוב לשנתיים משבעה באוקטובר, לא לדבר על "היום שאחרי".

גורמים בקבינט אמרו לנדב איל שהרעיון הוא שישראל תשופה על הוצאותיה בידי מדינות ערביות כמו סעודיה ואיחוד האמירויות. מלשכת שר האוצר נמסר לו בתגובה כי המספרים מנופחים ונועדו לזרוע פאניקה בציבור.

ראש הממשלה בנימין נתניהו בישיבה של ועדת החוץ והביטחון בכנסת, 11 במאי 2025 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

נושא השיחה המרכזי בחוגים חברתיים רבים בסוף השבוע היה כתבה רחבת היקף ב"ניו יורק טיימס" שתיארה בפרטי פרטים את הליכי קבלת ההחלטות של ראש הממשלה בנימין נתניהו בימים שהובילו לשבעה באוקטובר ותוך כדי המלחמה.

על הכתבה חתומים יחד התחקירן הישראלי רונן ברגמן, פטריק קינגסלי (ראש המשרד של ני"ט בירושלים) ונתן אודנהיימר (שליח העיתון לישראל).

התחקיר הארוך והמקיף של השלושה מהווה למעשה את כתב האישום המרוכז והחריף ביותר נגד נתניהו שפורסם עד כה. רוב הדברים לא יפתיעו את מי שעקב אחרי האירועים. אבל הטענות מקיפות יותר, מנומקות יותר ומגובות בעדויות ובמסמכים רבים יותר.

עיקרי הדברים: נתניהו התעלם מכל האזהרות שעלו לפני השבעה באוקטובר לגבי מתקפה ישראלית, למרות שאזהרות כאלה הגיעו מכל עבר. נתניהו התעלם מהאזהרות כי הוא ייחס אותן ליריביו הפוליטיים.

עונשו של השקרן הכרוני הוא שהוא בטוח שכולם משקרים כל הזמן כמוהו. עונשו של המניפולטור הכרוני הוא שהוא בטוח שכולם מתנהגים כמוהו ועושים מניפולציות. הבעיה שבמקרה הזה אנחנו אלה שנדרשנו לשלם את מחיר השקרים והמניפולציות.

מיד אחרי פלישת חמאס בשבעה באוקטובר נתניהו התחיל לפעול כדי להפיל את כל האשמה על המערכת הביטחונית ועל המודיעין. דקות אחרי פלישת חמאס נתנהו אמר בשיחה עם מזכירו הצבאי (שהוא ידע שהיא מוקלטת) "אבל אני לא רואה כלום במודיעין".

כשהלחימה עוד השתוללה בדרום, כשחלקים מישראל עדיין היו בשליטת חמאס – אירוע שלא היה כמוהו בתולדות המדינה – אנשיו של נתניהו כבר תדרכו משפיענים אוהדים שיפיצו את הבשורה: הצבא אשם בכל.

נתניהו עשה כל שביכולתו להימנע מקבלת החלטות שישברו את הברית בינו לבין הימין הקיצוני. נהוג להאשים את בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר שכביכול "גררו" את נתניהו ימינה. אבל האמת היא שהוא בחר ללכת לשם, כי זה השתלם לו, ורק לו.

ראש האופוזיציה יאיר לפיד הציע לו מיד אחרי שבעה באוקטובר להקים ממשלת אחדות לאומית בלי סמוטריץ' ובן גביר. נתניהו דחה את הרעיון – כי הוא חשש להיות תלוי במפלגות המרכז. וכך דן את ממשלתו, את כולנו ואת המזרח התיכון – להיות מובלים בידי עוצמה יהודית שעד זמן קצר קודם לכן הייתה קבוצה לא לגיטימית בפוליטיקה הישראלית.

על השולחן היה מונח הסכם היסטורי עם סעודיה, שנתניהו עצמו הילל ושיבח והתגאה בו זמן קצר לפני שבעה באוקטובר (גאווה שגם היא קשורה למועד הטבח). במאי 2024 ההנהגה הסעודית אותתה כי היא מוכנה לכונן יחסים רשמיים עם ישראל, בתנאי שהמלחמה בעזה תסתיים.

נשיא ארה"ב ג'ו ביידן הזכיר לנתניהו שעל פי הסקרים "יותר מ-50% מהישראלים תומכים בעסקת חטופים ובהפסקת המלחמה" ונתניהו השיב: "לא 50% מהבוחרים שלי".

מבחינתו – זה היה תמיד הדבר היחיד שמעניין. בין אם המשמעות היא שישראל תיגרר לחמש מערכות בחירות. ובין אם המשמעות היא שישראל תיגרר למלחמה בשבע חזיתות.

כתבי "הניו יורק טיימס" לא מתעלמים מההישגים המשמעותיים של ישראל בשנתיים האלה: פירוק חמאס, מיטוט חזבאללה, שיקום ההרתעה האזורית, החלשת איראן.

אבל מהתיאור המפורט מאוד של האירועים מתברר שכל אלה הם תוצרי לוואי של החלטות, שלאורך כל הדרך נבעו לא פעם בעיקר – אם לא רק – משיקולי תועלת פוליטיים. לפעמים זה הצליח יותר (מתקפת הביפרים) לפעמים פחות (הרס מכון ויצמן). תמיד, ובכל מקרה, שיקולי התועלת האישית של נתניהו היו מרכיב משמעותי ובסיסי בקבלת ההחלטות ובניהול הסיכונים.

מתנחלים רעולי פנים משליכים אבנים על פלסטינים בעיירה סינג'יל, 4 ביולי 2025 (צילום: JOHN WESSELS / AFP)

הציבור הישראלי עוד מלקק את הפצעים מהמלחמה עם איראן. שכונות עדיין עומדות הרוסות במרכז הארץ. במכון ויצמן עוד מנסים להבין איך ממשיכים מכאן. בעזה מתמודדים עם עשרות הרוגים מדי יום ועם אסון הומניטרי (דוח חדש של האו"ם קובע כי כ-800 מתושבי הרצועה נהרגו בחמשת השבועות האחרונים בדרכם למרכזי הסיוע).

ובשטחים המתנחלים האלימים ממשיכים להשתולל ולנצל את הכאוס כדי לקבוע עובדות בשטח, בגיבוי ואף בעידוד בכירים בממשלת ישראל.

שני פלסטינים נהרגו שלשום מתקיפה אלימה של מתנחלים באזור העיירה סנג'יל שבמרכז הגדה המערבית.

אחד ההרוגים הוא סייף אללה מוסלט, בן 21, אזרח אמריקאי שהגיע לביקור משפחתי והוכה למוות. הפלסטינים מנסים לעורר כעת את דעת הקהל בארצות הברית לסוגיה.

ההרוג השני היה מוחמד חוסיין שלבי, בן 23, שנורה מקרוב בגבו ודימם במשך שעות עד מותו.

מתנחל בשירות מילואים נעצר בחשד לירי.

גביע אלופת העולם שיוגש לזוכה בטורניר "אליפות העולם למועדונים" של פיפ"א מוצג במגדלי טראמפ בניו יורק, 12 ביולי 2025 (צילום: JUAN MABROMATA / AFP)

טורניר "אליפות העולם למועדונים" עוד יצטרך לעשות כברת דרך ארוכה עד שייחשב למפעל משמעותי. בעונתו הראשונה הוא נתפס כעוד ניסיון של פיפ"א לסחוט כסף, להתעלל בכדורגלנים המקצוענים שגם כך עוברים עונות ארוכות שמסכנות את בריאותם.

הערב יגיע הטורניר למשחק גמר מסקרן בין פריס סן ז'רמן הלוהטת וטורפת התארים לצ'לסי, שנבנית היטב לקראת העונה הבאה. 600 מיליון פאונד מונחים על הכף במשחק הזה. שידור ישר ב-22:00 בערוץ הספורט.

בנימין נתניהו, מאי 2008