השנה אני חווה את שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב קצת אחרת. בכל שנה אני מתקשה להבין את העוצמה של חורבן בית המקדש. כמי שחי בעולם שאין בו מקדש וביהדות שעיצבה את עצמה ללא מקדש, איני חש את ההיעדר. אני אמנם מזכיר את המקדש ואת הקרבנות בתפילה, אך בעיני מדובר בתופעת עבר רחוקה שאני מתקשה להתחבר אליה רגשית. אני מתקשה לדמיין אותה או לחוש מה חסר לי בגלל שהדברים הללו אינם חלק מן המציאות שלי.

בכל שנה אני מתקשה להבין את עוצמת חורבן בית המקדש. כמי שחי בעולם נטול מקדש וביהדות שעיצבה עצמה בלעדיו, איני חש את ההיעדר. אני מזכיר את המקדש בתפילה, אך בעיני זו תופעת עבר רחוקה

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אבל השנה, אחרי חוויות חוזרות ונשנות של סגירת בתי כנסת, פתיחה לשיעורין, והגבלות אחרות על טקסים דתיים, אני חש פתאום את חורבן הבית שלי. בית הכנסת שהוא חלק משגרת חיי, אינו מתפקד. התכנסות תלמידים ללימוד תורה בבית המדרש מוגבלת, ואצלנו באופן ספציפי עברה למרחב הדיגיטלי. חתונות נדחות או מצטמצמות, ולוויות ואירועי שבעה נראים אחרת. חווית ההיעדר נעשית מוחשית מאד ונוכחת.

החוויה הזו גם מחזירה אותי לשני מנהיגים מרשימים מן העבר היהודי: רבן יוחנן בן זכאי ורבן גמליאל. שני המנהיגים שהפעילו את המרכז היהודי ביבנה ותקנו תקנות שיצרו יהדות שמסוגלת להתמודד עם העדר בית מקדש. כך יוחנן בן זכאי העביר את נטילת הלולב ותקיעת השופר לכל הקהילות, וכך רבן גמליאל תיקן את חובת התפילה, ובעצם חיזק והעצים את מעמד בית הכנסת המקומי בכל מקום.

כשאני חושב עליהם ועל חווית ההיעדר שאנו חווים היום, אני מנסה ללמוד מהם איך עלינו להתייחס למציאות שאנו מתמודדים איתה. נכון יש הבדלים, ועדיין בשורה התחתונה אנו נערכים לראש השנה, יום כיפור סוכות ושמחת תורה במתכונת אחרת.

בניסוח פשטני, המהפכה של יבנה העבירה את היהדות מיהדות של מרכז פולחני אחד, מקדש, למרכזים רבים: בתי הכנסת ובתי המדרש.

אבל השנה, אחרי חוויות חוזרות ונשנות של סגירת בתי כנסת, פתיחה לשיעורין, והגבלות אחרות על טקסים דתיים, אני חש פתאום את חורבן הבית שלי. בית הכנסת שהוא חלק משגרת חיי, אינו מתפקד

בעיני, המציאות שנכפתה עלינו מחייבת אותנו לקחת אחריות על הזהות היהודית והישראלית במרחבים האישיים והמשפחתיים. כך למשל, אני הייתי צריך לבחור איך לציין את יום הזיכרון לשואה שלי, ובמקרה שלי איך לתווך אותו לילדיי. ובאופן דומה ביום הזיכרון לחללי צה"ל ביום העצמאות ובסדר פסח.

נכון, היכולת הטכנולוגית מאפשרות סוג של חיבור אחר. אני יכול להשתתף בתיקון שבועות המתרחש בארה"ב, או בתפילות שבת בכל מקום בעולם, ובהחלט יהיה מי שיבחר לחוות כך את הזהות היהודית והישראלית שלו. אבל בעיני זה פתרון חלקי, שמנסה להיות המשך של התקופה שלפני הקורונה באמצעים אחרים.

באופן דומה לכך שהשיעורים הראשונים שהעברתי בזום היו סוג של העתקה של שיעור שנתתי בכיתה, והשיעור היה פשוט שיעור בכיתה שחסר את הרווחים המשניים של שיעור בכיתה. רק לאחר זמן, למידה והתבוננות – התחלתי לראות שיעורים המודעים לכך שמדובר בלמידה ליד מחשב. בלמידה כזו יש אפשרות לרתום את המחשב הצמוד לכל סטודנט, את החוויה שלו במרחב בו הוא נמצא וכיו"ב.

אני רוצה לקוות שראש השנה ויום כיפור תשפ"א יהיו ימי יבנה שלנו, בהם לא ננסה לחקות את מה שעשינו בשנה שעברה בבית הכנסת, אלא נעצב את החג לפי המרחב החדש בו הוא נוצר, אישי יותר ומשפחתי יותר. זאת כאשר ממשק הקהילה הופך ממציאות של יום אחד למציאות ארוכת ימים, הנשענת ונסמכת על אמצעים דיגיטלים.

אני רוצה לקוות שראש השנה ויום כיפור תשפ"א יהיו ימי יבנה שלנו, בהם לא ננסה לחקות את מה שעשינו בשנה שעברה בבית הכנסת, אלא נעצב את החג לפי המרחב החדש בו הוא נוצר, אישי יותר ומשפחתי יותר

אתן רק כמה דוגמאות:

• טקס הזכרת הנשמות שחלקנו מקיימים ביום כיפור, הוא אירוע חשוב לאנשים רבים. זו הדרך שלהם לזכור את בני משפחתם ואת מורשתם. בדרך כלל הוא נעשה בשקט, כאשר כל אחד מתייחד עם בני משפחתו. את החלק הזה ניתן לעשות לבד, או כקהילה בזום סמוך ליום כיפור, או בזמן אחר. אבל מציאות הקורונה והדומיננטיות של המחשבים והאלקטרוניקה בחיינו מאפשרת להוסיף לו עוד נדבך. בניית מצגת זכרון קהילתית או אישית שכל חברי הקהילה יכולים לצפות בה. נכון, יכולנו לעשות את זה גם בלי קורונה – אבל השנה זה יראה טבעי מתמיד ועשוי להיות משמעותי לא פחות.
• בעניין החברתי, קהילה יכולה לשלוח תמונה של היכל התפילה שלה מחולק לאזורים, ולבקש מאנשים לציין את האזור בו הם יושבים בדרך כלל. ואז כמה ימים לפני ראש השנה לקבוע מפגשים של האזורים השונים של בית הכנסת (להערכתי מומלץ לחלק לקבוצות של עד 20 אנשים למפגש).
• ניתן גם לאפשר לאותם אנשים לכתוב מעין עדכון מצולם על מה שקרה בשנה האחרונה להם ולילדיהם ולנכדים שלהם. דווקא מציאות הקורונה הופכת התנהגות כזו לטבעית, והיא יכולה להיות הזדמנות קהילתית חשובה הרבה יותר.
• בניית ספר מתכונים משפחתי, או במעגל המשפחה הרחבה – אוסף מתכונים שונים העוברים מדור לדור, ואולי אף יוצרים אחידות כלשהי בארוחות חג ששונו מבית לבית.
• שופר משלי – להגיע למצב שבכל בית או כל בניין או רחוב יש שופר, ויש מי שיודע לתקוע בו, והוא זה שיכול להציע תקיעת שופר לכל תושבי הרחוב.
• יהי רצון משלי – הוספת איחולים לשנה החדשה שנכתבו על ידי בני התא הגרעיני, למשל אכילת מלון, ויהי רצון שנזכה בקרוב להתארח בבית מלון. יצירת רשימת 'על חטא' אישית, או הוספת משפטי 'אבינו מלכנו'.

זוהי שעתה של היצירתיות והחדשנות, שעת היבנה שלנו. חלק מן הרעיונות שיעלו – יידחו עוד לפני ביצועם, אחרים יהיו רק חלק מתקופת הקורונה ויעלמו לאחריה, ותהיה, קרוב לוודאי, עוד קבוצת רעיונות שתכנס לשגרת חגינו גם לאחר הקורונה.

הרב אבי נוביס־דויטש שימש במשך שמונה שנים דיקן בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר והוא פעיל חברתי. תחת הנהגתו, בית המדרש הפך לגורם חשוב ובולט בהכשרת פעילים חברתיים העובדים בשדה העשייה היהודית־חברתית בישראל.