בספטמבר 1979 נחתתי בברקלי הישר מסיני, עטופה בג'לבייה תכלת רקומה בסגול, אחד מהצבעים האהובים עלי. קיבלתי אותה כמתנת פרידה מהמשפחה המאמצת שלי בדהב. תלתלי הפרועים היו קלועים לארבע צמות, כמו אלה של הילדות הבדואיות. ידעתי אז מעט מאוד על החגים הלא-נוצריים של האמריקאים. די נדהמתי לגלות, שהחגים הנוצריים שלהם עסקו בעיקר בשופינג, ולא בהעברה בין-דורית של מסורות דתיות.

ידעתי אז מעט מאוד על החגים הלא-נוצריים של האמריקאים. די נדהמתי לגלות, שהחגים הנוצריים שלהם עסקו בעיקר בשופינג, ולא בהעברה בין-דורית של מסורות דתיות

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

הופתעתי מכך שחנוכה, חג קצת זניח בהשוואה לראש השנה ויום הכיפורים שלנו, היה בין החגים היהודיים הכי חשובים, כי התחרה בכריסטמס. עד מהרה הגיע נובמבר, ובסופו חג ההודיה, Thanksgiving, המציין את העזרה שהושיטו האינדיאנים התמימים מכניסי האורחים למתנחלים האירופאיים. הדימוי האידאלי שהיה לי עד אז על אמריקה החל להיסדק לו כשהבנתי, שהחג מציין את כיבוש הקרקע הילידית על ידי האדם הלבן.

"אז יש אי-אילו אופנים, בהם הרעיון של חג ההודיה מקביל לרעיון שמאחורי יום העצמאות בישראל",

אמרתי בהיסוס למנחה שלי, פרופ' אליזבת קולסון האלמותית.

"אנחנו חוגגים בין השאר את נישולו של העם הילידי מאדמתו, שפתו ותרבותו".

"אכן," הנידה פרופסור ליזי את ראשה קמעה, בסטייל המינימליסטי של מינסוטה מכורתה. היא וחברה הטוב, פרופסור ביל שאק (שכשנה לאחר מכן, עם יציאתה לגמלאות, בחרתי בו כמנחה שלי לדוקטורט), הציעו לי לנכוח בטקס אי-ההודיה, הידוע גם בשם טקס הזריחה של העמים הילידיים. הריטואל הזה קורה מדי שנה, כדי להנציח את השיבה האינדיאנית לאי אלקטרז, שהתרחשה בין 1969-1971, והסתיימה בגירוש אכזרי של השבים למולדת ע"י כוחות המשטרה.

הציעו לי לנכוח בטקס אי-ההודיה, הידוע גם בשם "טקס הזריחה של העמים הילידיים". ריטואל שקורה מדי שנה, להנצחת השיבה האינדיאנית לאי אלקטרז, 1969-1971, שהסתיימה בגירוש אכזרי ע"י כוחות המשטרה

התגוררתי אז בבית הבינלאומי של הקמפוס ולא היה ברשותי רכב. שני חברים לקומה, אחד מסנגל והשני ממצרים, התחלקו עמי בדמי המונית, שפילחה את טרום השחר כשהסיעה אותנו על גשר המפרץ, המחבר בין ברקלי לסן פרנציסקו. הסתדרנו בתור למעבורת בסביבות ארבע לפנות בוקר, כדי להגיע לאי לתחילת הטקס, הקורית לפני הזריחה.

באותה תקופה, התרבות האינדיאנית-אמריקאית עדיין לא הייתה באופנה. זה התבטא בכך שהתורים למעבורת היו קצרים. עימנו הפליגו בערך כשלוש מאות אנשים. רובם היו אלה שנטלו חלק בתנועת ההשבה של אלקטרז לבעליו האינדיאנים המקוריים, יחד עם חמולות משבטי המיוואק, קאשאייה ופומו, שהתגוררו בשיכוני האינדיאנים באזור סנטה רוזה, מצפון לסן פרנציסקו.

הטקס פרט על נימי נשמתי. זיכרונות מימי הסטודנטיאליים באוניברסיטה העברית, 1976-79, הזדחלו אל מחשבותיי. איזה שפנה הייתי אז, כשהתחבאתי לי בסיני, במקום לעלות לגליל ולהפגין עם החבר'ה ביום האדמה. פחדתי שהמשטרה תירה בי, ואם איעצר, לא יהיה להורים שלי מספיק כסף לשלם את השחרור בערבות.

אחרי שחזרנו מאלקטרז וירדנו מהמעבורת, טיפסנו את העלייה התלולה לקפה טריאסט. בית הקפה בליבה של שכונת נורת' ביץ' היה אנדרטה חיה לשנות ה-1960. הוא עדיין המה סופרים ואמנים. על המוניטין של קפה טריאסט ידענו שלושתנו עוד לפני שנחתנו בברקלי. הוא היה אבן שואבת לאנשי תרבות-הנגד, ששברו את הסטנדרטים היצירתיים הנוקשים שאפיינו את השירה עד לשנות ה-1950. אפילו יהודה עמיחי ישב שם. באחד משיריו כתב איך שברו שם משוררי הביט (מקצב, באנגלית) את המשקל והחריזה. שם נולדו הביטניקים, עליהם שמעתי בימי בית ספר ביאליק בחולון. בכתה ח' התחפשתי בפורים לביטניקית.

איזו שפנה הייתי אז, כסטודנטית, כשהתחבאתי לי בסיני במקום לעלות לגליל ולהפגין עם החבר'ה ביום האדמה. פחדתי שהמשטרה תירה בי, ושאם איעצר לא יהיה להורים שלי מספיק כסף לשחרר אותי בערבות

כשחזרתי לברקלי, אכלתי את ארוחת חג ההודיה הראשונה שלי עם המשפחה המארחת, שהוקצתה לי ע"י התוכנית של משרד האוניברסיטה לאירוח סטודנטים וסגל מחו"ל. לא בדיוק הכרתי אותם. בסך הכול עברו רק חודשיים מאז שקיבלו את פני בשדה התעופה. אז לא הרגשתי בנוח ליידע אותם בסיפורי מסע טרום השחר שלי לאי אלקטרז.

היתה זו הפעם הראשונה בה אכלתי תרנגול הודו אפוי עם מלית. עד אז חשבתי, שהודו זה שווארמה. נפגשתי אז לראשונה עם חמוציות מסוכרות, שהוגשו עם התרנגול הודו. לקינוח אכלנו פאי דלעת. עד אז, דלעת הייתה עבורי תוספת נדירה למנה העיקרית של ארוחות חגיגיות.

התחלתי להבין את משמעות החג החילוני הזה, כשראיתי חנויות ובתי עסק סגורים ורחובות שוממים. לפני שנחתתי בארה"ב הנחתי, שימי הראשון שלהם יהיו כמו השבתות שלנו. טעיתי בגדול. השאון העירוני נדם לו רק בחג ההודיה ובכריסטמס.

אז נפל לי האסימון. איזה נתק ענק בין אירועי ההיסטוריה הקולוניאלית שקרו בסוף נובמבר, אותם מציין יום ההודיה, לבין החברותה והמשפחתיות החמה הנחגגות בו מדי שנה בשנה. ממש כמו שאני וחברי למאבק המזרחי חוגגים לנו את יום העצמאות, כשאנחנו מנפנפים סטייקים על האש וגומעים בירות בפארקים שהיו פעם פלסטין. לפחות אצלנו ה' באייר והחמישה עשר במאי לא נופלים תמיד באותו היום.

הטקס המשיך לשגשג במהלך השנים. בשנות ה-1980 הגיעו הרוח'ניקים של הניו אייג', שהכניסו את האינדיאנים לאופנה. כדי להספיק ולהגיע לאי לפני תחילת הטקס ולפני עלות השחר, היינו צריכים לצאת מהבית בשתיים בלילה, ולעמוד בתורים עם בערך עוד אלפיים ומשהו אנשים.

רקדנית בת השבטים הילידיים של הפיליפינים בריקוד סולידריות עם האינדיאנים (צילום: סמדר לביא)

כשפסה לה האופנה הזו, את הרוח'ניקים החליפו אקטיביסטים צעירים אנטי-קולוניאליים, שהיוו אחר כך את הגרעין הקשה של מחאת 2011. אל הטקס הצטרפו רקדניות של שבטי הילידים מהפיליפינים, מנהיגי שבטי האינו, המהווים את האוכלוסייה המקורית של יפן, ורקדנים אצטקים.

להקה של רקדנים אצטקיים מסיימת את הטקס בכל שנה (צילום: סמדר לביא)

איזה נתק ענק בין אירועי ההיסטוריה הקולוניאלית שמציין חג ההודיה, לבין המשפחתיות החמה הנחגגת בו. ממש כמו שאני וחברי למאבק המזרחי חוגגים את יום העצמאות בניפנוף על סטייקים בפארקים שהיו פעם פלסטין

מאז יום השנה ה-500 לכיבוש אמריקה, בין נציגי העמים הילידיים המגיעים מרחבי העולם להשתתף בטקס, נמצאת גם משלחת פלסטינית רשמית של פעילים מקומיים, עם דגל ואחד מהנאומים המרכזיים. אך שמתי לב לכך, שהיו שנים בהן הפלסטינים צעדו מהמעבורת לרחבה הראשית של הטקס באי – ללא דגל ונאום. "הנהגת הקהילה היהודית של אזור מפרץ סן פרנציסקו הפעילה לחצים, ועדיף שלא להתכסח אתם", אמר לי אחד מחברי ב-AIM, ראשי תיבות של ה American Indian Movement (התנועה האינדיאנית-אמריקאית).

טקס חג אי-ההודיה 2013, הנציג הפלסטיני נואם ברחבה הראשית (צילום: סמדר לביא)

הריטואל מסתיים כל שנה כשהמארגנים מ–AIM מחלקים לכל המשתתפים טבק. כולנו מסתדרים בתור, ומקריבים את הטבק כמנחה על מדורת האש המרכזית ברחבה. כל אחד עוצם עיניים ומבקש משאלה. "אלוהים, בבקשה בבקשה, תעשה שאמא תקנה לי אופניים," התפלל שהין בן השלוש כשזרק את מינחת הטבק שלו ללהבות. על הבוקר שלמחרת, בבלאק פריידי, קניתי לו תלת-אופן, ובשארית סוף השבוע לימדתי אותו לדווש.

מנחת הטבק ובקשת המשאלות בסוף הטקס , 2013 (צילום: סמדר לביא)

מ-1979 ועד הלום, אם אנחנו בצפון אמריקה, ההשתתפות בטקס הזריחה של חג אי-ההודיה, ואח"כ קפה בטריאסט, הפכו למסורתנו המשפחתית. אנחנו חוזרים הביתה לחטוף תנומה לפני שאנחנו אוכלים את ארוחת החג המזרחית-פלסטינית שלנו – צלעות טלה על האש ומג'דרה.

אבל לא השנה.

אין ספק, כי אנחנו חיים בתקופה מוזרה ומלאת חרדות. עידן הקורונה. ה"נורמלי החדש" שלנו אנטיספטי ומבודד. ערכתי סעודת חג בביתי עם חברה מזרחית מקדמת דנא. כמובן ששמרנו על שני מטר של ריחוק חברתי. כשלא בלסנו, שמנו מסיכות. היא בישלה מרק עדשים, ואני אפיתי שוק טלה עם בהרט בתנור – ממיטב מטעמי המזרח התיכון. בתור תוספת, עשיתי אורז לבן עם צנוברים צבוע בסומאכ ועטור בנענע. עירבבתי את תבשיל האורז הזה עם אורז פרא אינדיאני ממינסוטה – תזכורת לרוחו האמריקאית של החג.

* ההתייחסות בלשון זכר מכוונת לכל המגדרים.

פרופ' סמדר לביא היא פרופסור אמריטה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קליפורניה, דייויס, וחוקרת אורחת במחלקה ללימודים אתניים באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי. בין ספריה של לביא "הפואטיקה של כיבוש צבאי" (1990) שזכה בציון לשבח בתחרות ע"ש ויקטור טרנר לכתיבה אנתרופולוגית, "עקירה, גלות וגיאוגרפיות של זהות" (1996) ו"יצירתיות/אנתרופולוגיה" (1993). ב-2009 זכתה בפרס ע"ש גלוריה אנזלדואה מטעם האגודה ללימודים אמריקאים, וב-2013 קיבלה מקואליציית "ליבי במזרח" אות כבוד על מפעל חייה למען צדק חברתי. המהדורה הראשונה של ספרה האחרון, "עטופות בדגל ישראל: חד הוריות מזרחיות ועינויים בירוקרטיים" (2014) זכתה בציון הכבוד בתחרות הספרים של האגודה ללימודי נשים ומגדר במזה"ת. https://anthropology.ucdavis.edu/people/smadarlavie