בספטמבר 1979 נחתתי בברקלי הישר מסיני, עטופה בג'לבייה תכלת רקומה בסגול, אחד מהצבעים האהובים עלי. קיבלתי אותה כמתנת פרידה מהמשפחה המאמצת שלי בדהב. תלתלי הפרועים היו קלועים לארבע צמות, כמו אלה של הילדות הבדואיות. ידעתי אז מעט מאוד על החגים הלא-נוצריים של האמריקאים. די נדהמתי לגלות, שהחגים הנוצריים שלהם עסקו בעיקר בשופינג, ולא בהעברה בין-דורית של מסורות דתיות.

ידעתי אז מעט מאוד על החגים הלא-נוצריים של האמריקאים. די נדהמתי לגלות, שהחגים הנוצריים שלהם עסקו בעיקר בשופינג, ולא בהעברה בין-דורית של מסורות דתיות

הופתעתי מכך שחנוכה, חג קצת זניח בהשוואה לראש השנה ויום הכיפורים שלנו, היה בין החגים היהודיים הכי חשובים, כי התחרה בכריסטמס. עד מהרה הגיע נובמבר, ובסופו חג ההודיה, Thanksgiving, המציין את העזרה שהושיטו האינדיאנים התמימים מכניסי האורחים למתנחלים האירופאיים. הדימוי האידאלי שהיה לי עד אז על אמריקה החל להיסדק לו כשהבנתי, שהחג מציין את כיבוש הקרקע הילידית על ידי האדם הלבן.

"אז יש אי-אילו אופנים, בהם הרעיון של חג ההודיה מקביל לרעיון שמאחורי יום העצמאות בישראל",

אמרתי בהיסוס למנחה שלי, פרופ' אליזבת קולסון האלמותית.

"אנחנו חוגגים בין השאר את נישולו של העם הילידי מאדמתו, שפתו ותרבותו".

"אכן," הנידה פרופסור ליזי את ראשה קמעה, בסטייל המינימליסטי של מינסוטה מכורתה. היא וחברה הטוב, פרופסור ביל שאק (שכשנה לאחר מכן, עם יציאתה לגמלאות, בחרתי בו כמנחה שלי לדוקטורט), הציעו לי לנכוח בטקס אי-ההודיה, הידוע גם בשם טקס הזריחה של העמים הילידיים. הריטואל הזה קורה מדי שנה, כדי להנציח את השיבה האינדיאנית לאי אלקטרז, שהתרחשה בין 1969-1971, והסתיימה בגירוש אכזרי של השבים למולדת ע"י כוחות המשטרה.

הציעו לי לנכוח בטקס אי-ההודיה, הידוע גם בשם "טקס הזריחה של העמים הילידיים". ריטואל שקורה מדי שנה, להנצחת השיבה האינדיאנית לאי אלקטרז, 1969-1971, שהסתיימה בגירוש אכזרי ע"י כוחות המשטרה

התגוררתי אז בבית הבינלאומי של הקמפוס ולא היה ברשותי רכב. שני חברים לקומה, אחד מסנגל והשני ממצרים, התחלקו עמי בדמי המונית, שפילחה את טרום השחר כשהסיעה אותנו על גשר המפרץ, המחבר בין ברקלי לסן פרנציסקו. הסתדרנו בתור למעבורת בסביבות ארבע לפנות בוקר, כדי להגיע לאי לתחילת הטקס, הקורית לפני הזריחה.

באותה תקופה, התרבות האינדיאנית-אמריקאית עדיין לא הייתה באופנה. זה התבטא בכך שהתורים למעבורת היו קצרים. עימנו הפליגו בערך כשלוש מאות אנשים. רובם היו אלה שנטלו חלק בתנועת ההשבה של אלקטרז לבעליו האינדיאנים המקוריים, יחד עם חמולות משבטי המיוואק, קאשאייה ופומו, שהתגוררו בשיכוני האינדיאנים באזור סנטה רוזה, מצפון לסן פרנציסקו.

הטקס פרט על נימי נשמתי. זיכרונות מימי הסטודנטיאליים באוניברסיטה העברית, 1976-79, הזדחלו אל מחשבותיי. איזה שפנה הייתי אז, כשהתחבאתי לי בסיני, במקום לעלות לגליל ולהפגין עם החבר'ה ביום האדמה. פחדתי שהמשטרה תירה בי, ואם איעצר, לא יהיה להורים שלי מספיק כסף לשלם את השחרור בערבות.

אחרי שחזרנו מאלקטרז וירדנו מהמעבורת, טיפסנו את העלייה התלולה לקפה טריאסט. בית הקפה בליבה של שכונת נורת' ביץ' היה אנדרטה חיה לשנות ה-1960. הוא עדיין המה סופרים ואמנים. על המוניטין של קפה טריאסט ידענו שלושתנו עוד לפני שנחתנו בברקלי. הוא היה אבן שואבת לאנשי תרבות-הנגד, ששברו את הסטנדרטים היצירתיים הנוקשים שאפיינו את השירה עד לשנות ה-1950. אפילו יהודה עמיחי ישב שם. באחד משיריו כתב איך שברו שם משוררי הביט (מקצב, באנגלית) את המשקל והחריזה. שם נולדו הביטניקים, עליהם שמעתי בימי בית ספר ביאליק בחולון. בכתה ח' התחפשתי בפורים לביטניקית.

איזו שפנה הייתי אז, כסטודנטית, כשהתחבאתי לי בסיני במקום לעלות לגליל ולהפגין עם החבר'ה ביום האדמה. פחדתי שהמשטרה תירה בי, ושאם איעצר לא יהיה להורים שלי מספיק כסף לשחרר אותי בערבות

כשחזרתי לברקלי, אכלתי את ארוחת חג ההודיה הראשונה שלי עם המשפחה המארחת, שהוקצתה לי ע"י התוכנית של משרד האוניברסיטה לאירוח סטודנטים וסגל מחו"ל. לא בדיוק הכרתי אותם. בסך הכול עברו רק חודשיים מאז שקיבלו את פני בשדה התעופה. אז לא הרגשתי בנוח ליידע אותם בסיפורי מסע טרום השחר שלי לאי אלקטרז.

היתה זו הפעם הראשונה בה אכלתי תרנגול הודו אפוי עם מלית. עד אז חשבתי, שהודו זה שווארמה. נפגשתי אז לראשונה עם חמוציות מסוכרות, שהוגשו עם התרנגול הודו. לקינוח אכלנו פאי דלעת. עד אז, דלעת הייתה עבורי תוספת נדירה למנה העיקרית של ארוחות חגיגיות.

התחלתי להבין את משמעות החג החילוני הזה, כשראיתי חנויות ובתי עסק סגורים ורחובות שוממים. לפני שנחתתי בארה"ב הנחתי, שימי הראשון שלהם יהיו כמו השבתות שלנו. טעיתי בגדול. השאון העירוני נדם לו רק בחג ההודיה ובכריסטמס.

אז נפל לי האסימון. איזה נתק ענק בין אירועי ההיסטוריה הקולוניאלית שקרו בסוף נובמבר, אותם מציין יום ההודיה, לבין החברותה והמשפחתיות החמה הנחגגות בו מדי שנה בשנה. ממש כמו שאני וחברי למאבק המזרחי חוגגים לנו את יום העצמאות, כשאנחנו מנפנפים סטייקים על האש וגומעים בירות בפארקים שהיו פעם פלסטין. לפחות אצלנו ה' באייר והחמישה עשר במאי לא נופלים תמיד באותו היום.

הטקס המשיך לשגשג במהלך השנים. בשנות ה-1980 הגיעו הרוח'ניקים של הניו אייג', שהכניסו את האינדיאנים לאופנה. כדי להספיק ולהגיע לאי לפני תחילת הטקס ולפני עלות השחר, היינו צריכים לצאת מהבית בשתיים בלילה, ולעמוד בתורים עם בערך עוד אלפיים ומשהו אנשים.

רקדנית בת השבטים הילידיים של הפיליפינים בריקוד סולידריות עם האינדיאנים (צילום: סמדר לביא)

כשפסה לה האופנה הזו, את הרוח'ניקים החליפו אקטיביסטים צעירים אנטי-קולוניאליים, שהיוו אחר כך את הגרעין הקשה של מחאת 2011. אל הטקס הצטרפו רקדניות של שבטי הילידים מהפיליפינים, מנהיגי שבטי האינו, המהווים את האוכלוסייה המקורית של יפן, ורקדנים אצטקים.

להקה של רקדנים אצטקיים מסיימת את הטקס בכל שנה (צילום: סמדר לביא)

איזה נתק ענק בין אירועי ההיסטוריה הקולוניאלית שמציין חג ההודיה, לבין המשפחתיות החמה הנחגגת בו. ממש כמו שאני וחברי למאבק המזרחי חוגגים את יום העצמאות בניפנוף על סטייקים בפארקים שהיו פעם פלסטין

מאז יום השנה ה-500 לכיבוש אמריקה, בין נציגי העמים הילידיים המגיעים מרחבי העולם להשתתף בטקס, נמצאת גם משלחת פלסטינית רשמית של פעילים מקומיים, עם דגל ואחד מהנאומים המרכזיים. אך שמתי לב לכך, שהיו שנים בהן הפלסטינים צעדו מהמעבורת לרחבה הראשית של הטקס באי – ללא דגל ונאום. "הנהגת הקהילה היהודית של אזור מפרץ סן פרנציסקו הפעילה לחצים, ועדיף שלא להתכסח אתם", אמר לי אחד מחברי ב-AIM, ראשי תיבות של ה American Indian Movement (התנועה האינדיאנית-אמריקאית).

טקס חג אי-ההודיה 2013, הנציג הפלסטיני נואם ברחבה הראשית (צילום: סמדר לביא)

הריטואל מסתיים כל שנה כשהמארגנים מ–AIM מחלקים לכל המשתתפים טבק. כולנו מסתדרים בתור, ומקריבים את הטבק כמנחה על מדורת האש המרכזית ברחבה. כל אחד עוצם עיניים ומבקש משאלה. "אלוהים, בבקשה בבקשה, תעשה שאמא תקנה לי אופניים," התפלל שהין בן השלוש כשזרק את מינחת הטבק שלו ללהבות. על הבוקר שלמחרת, בבלאק פריידי, קניתי לו תלת-אופן, ובשארית סוף השבוע לימדתי אותו לדווש.

מנחת הטבק ובקשת המשאלות בסוף הטקס , 2013 (צילום: סמדר לביא)

מ-1979 ועד הלום, אם אנחנו בצפון אמריקה, ההשתתפות בטקס הזריחה של חג אי-ההודיה, ואח"כ קפה בטריאסט, הפכו למסורתנו המשפחתית. אנחנו חוזרים הביתה לחטוף תנומה לפני שאנחנו אוכלים את ארוחת החג המזרחית-פלסטינית שלנו – צלעות טלה על האש ומג'דרה.

אבל לא השנה.

אין ספק, כי אנחנו חיים בתקופה מוזרה ומלאת חרדות. עידן הקורונה. ה"נורמלי החדש" שלנו אנטיספטי ומבודד. ערכתי סעודת חג בביתי עם חברה מזרחית מקדמת דנא. כמובן ששמרנו על שני מטר של ריחוק חברתי. כשלא בלסנו, שמנו מסיכות. היא בישלה מרק עדשים, ואני אפיתי שוק טלה עם בהרט בתנור – ממיטב מטעמי המזרח התיכון. בתור תוספת, עשיתי אורז לבן עם צנוברים צבוע בסומאכ ועטור בנענע. עירבבתי את תבשיל האורז הזה עם אורז פרא אינדיאני ממינסוטה – תזכורת לרוחו האמריקאית של החג.

* ההתייחסות בלשון זכר מכוונת לכל המגדרים.

פרופ' סמדר לביא היא פרופסור אמריטה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קליפורניה, דייויס, וחוקרת אורחת במחלקה ללימודים אתניים באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי. בין ספריה של לביא "הפואטיקה של כיבוש צבאי" (1990) שזכה בציון לשבח בתחרות ע"ש ויקטור טרנר לכתיבה אנתרופולוגית, "עקירה, גלות וגיאוגרפיות של זהות" (1996) ו"יצירתיות/אנתרופולוגיה" (1993). ב-2009 זכתה בפרס ע"ש גלוריה אנזלדואה מטעם האגודה ללימודים אמריקאים, וב-2013 קיבלה מקואליציית "ליבי במזרח" אות כבוד על מפעל חייה למען צדק חברתי. המהדורה הראשונה של ספרה האחרון, "עטופות בדגל ישראל: חד הוריות מזרחיות ועינויים בירוקרטיים" (2014) זכתה בציון הכבוד בתחרות הספרים של האגודה ללימודי נשים ומגדר במזה"ת. https://anthropology.ucdavis.edu/people/smadarlavie

מערכת המודיעין החשאית הישראלית ממשיכה להכות באיראן בנסיון להרתיעה מלייצר נשק גרעיני. השב"כ עצר אזרח ישראלי שגוייס על ידי המודיעין האיראני וישראל עשתה שורה של התקפות סייבר על מתקנים חיוניים באיראן. המוסד הישראלי מכין הפתעות נוספות לפני שצה"ל יתקוף את מתקני הגרעין של איראן.

לפני כמה שנים פנה אליי איש העסקים הבדואי יעקוב אבו אל-קיעאן כדי להתייעץ עמי כיצד יוכל להשתלב במערכת הפוליטית הישראלית.

אבו אל-קיעאן שהינו תושב הישובים אלחורה ומיתר שבנגב הציג את עצמו בפניי כבדואי ציוני נלהב שמוכן גם להשתלב במפלגות הימין בישראל. מה שהיה חשוב לו, כך התרשמתי, היה להגיע לעמדת השפעה וכוח פוליטי בכל מפלגה שלא תהיה. האידיאולוגיה לא הייתה ממש חשובה עבורו.

איש העסקים הבדואי אבו אל-קיעאן הציג עצמו בפניי כבדואי ציוני נלהב שמוכן גם להשתלב במפלגות הימין בישראל. התרשמתי שחשוב לו להגיע לעמדת השפעה וכוח פוליטי בכל מפלגה שהיא, בלי קשר לאידאולוגיה שלה

אני בהחלט הופתעתי ממעצרו. פרקליטות מחוז דרום הגישה נגדו כתב אישום בגין עבירות של מגע עם סוכן זר ומסירת ידיעה לאיראן. הוא מואשם כי העביר מידע על לו"ז והמיקום של שר הביטחון בני גנץ, וכי עמד בקשרים אסורים עם גורמי מודיעין איראניים באמצעות גורם לבנוני-עיראקי.

איש העסקים שעצור בפרשה ביטחונית הוא יעקוב אבו אל-קיעאן. פרקליטות מחוז דרום הגישה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום נגד אבו אל-קיעאן, תושב חורה ומיתר, בגין עבירות של מגע עם סוכן חוץ ומסירת ידיעה לאיראן. בעבר היה אבו אל-קיעאן מיועד לשמש כמועמד לכנסת ברשימת "תלם" של משה יעלון. pic.twitter.com/wsObEkpdWD

— יוני בן מנחם yoni ben menachem (@yonibmen) July 12, 2021

אבו אל-קיעאן הינו דג רקק מבחינה מודיעינית. למרות זאת מעצרו הינו מכה למודיעין האיראני, מכה מורלית ומבצעית. אני מעריך כי החדירה המודיעינית של ישראל לתוך מנגנוני המודיעין והביטחון של איראן היא כה עמוקה עד שאבו אל-קיעאן נתפס כבר בשלבי הגיוס הראשונים שלו בטרם הספיק לגרום נזק ממשי לביטחון ישראל.

בעולם הערבי מלגלגים על איראן ועל אבו אל-קיעאן שנתפס בעיני רבים כרודף פירסום ושררה שנפל בפח של עצמו. השב"כ הישראלי שלכד אותו יוצא גדול כמו תמיד.

בעולם הערבי מלגלגים על איראן ועל אבו אל-קיעאן שנתפס בעיני רבים כרודף פירסום ושררה שנפל בפח של עצמו. השב"כ הישראלי שלכד אותו יוצא גדול כמו תמיד

אבל את המכה היותר גדולה מישראל חטפה השבוע איראן בשורה של התקפות סייבר על כורים גרעיניים לייצור חשמל, על מערכות מחשבים של חברת הרכבות ועל משרד התחבורה האיראני.

ההתקפות האלה שיגעו את האיראנים, בעוד שמגפת הקורונה משתוללת, וחודש בלבד לאחר ההתקפה על המתקן לייצור צנטרפוגות בכראג' באמצעות רחפן, שגם אותה האיראנים מייחסים לישראל.

גורם בכיר יודע דבר בירושלים מעריך כי התקפות הסייבר היו מסר ישראלי לאיראן, שחידשה את המלחמה הימית נגד ישראל. איראן תקפה ספינת מטען בצפון האוקיינוס ההודי לפני שבועיים, כי  חשבה בטעות שהיא עדיין שייכת לאיש העסקים הישראלי אייל עופר, אבל בינתים עופר הספיק כבר למכור אותה לפני כמה חודשים לגורמים זרים.

האיראנים בהלם גדול. המוסד הישראלי תחת הממשלה החדשה ממשיך להכות בהם תוך שמירה על עמימות. השעון מתקתק ושיחות הגרעין בוינה תקועות. אם הן יחודשו הן יחודשו תחת שרביטו של הנשיא החדש אברהים ראיסי, המכונה "הקצב מטהרן", והמשא ומתן צפוי להיות יותר נוקשה.

על פי גורמים אמריקנים, בסביבתו של הנשיא ביידן חוששים כי האפשרות לחזור להסכם הגרעין משנת 2015 כבר הפכה לקשה להשגה. יש פסימיות רבה בסביבתו של הנשיא בקשר לאפשרות החזרה המהירה להסכם הגרעין לאחר 6 סבבים של שיחות בוינה, לכן עדיין לא ברור אם ומתי יתקיים הסבב השביעי.

האיראנים בהלם. המוסד תחת הממשלה החדשה ממשיך להכות תוך שמירה על עמימות. שיחות הגרעין בוינה תקועות, ואם יחודשו זה יהיה תחת שרביט הנשיא החדש ראיסי, "הקצב מטהרן", והמו"מ יהיה נוקשה

הפסימיות הרבה נובעת מההתקדמות הטכנולוגית האיראנית, קצב ורמת העשרת האורניום על ידי האיראנים ובחירתו של הנשיא החדש אברהים ראיסי. כל הגורמים האלה מחדדים את השאלה, האם ניתן יהיה בכלל לעצור את השאיפות הגרעיניות של איראן.

הפסימיות איננה רק נחלתו של ממשל ביידן. שלוש המעצמות: בריטניה, גרמניה וצרפת, הנושאות ונותנות עם איראן וארה"ב על חידוש הסכם הגרעין, הזהירו בשבוע שעבר כי חתימתו איננה ודאית, לנוכח המשך הפקת אורניום מתכתי (מטאלי) על ידי איראן, הליך שמוביל לייצור פצצה גרעינית.

בריטניה, גרמניה וצרפת הביעו "דאגה רבה" מהחלטתם של האיראנים להעלות את רמת העשרת האורניום המתכתי ל-20 אחוזים. בהודעה משותפת של שלוש המדינות נכתב:

"לאיראן אין כל צורך אזרחי ראוי לשמו באורניום מטאלי מועשר שהינו כלי חשוב בפיתוח נשק גרעיני, הפעילות האיראנית מסכנת את המשך המשא ומתן בוינה על חידוש ההסכם ועל איראן לשים קף לפעילות זו".

ההודעה התפרסמה אחרי דו"ח שפירסמה הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) על המשך התוכנית האיראנית לייצור אורניום מטאלי מועשר עד לרמה של 20 אחוזים. לדברי הסוכנות מדובר בקטע מתוך תהליך רב שלבי.

"המוסד פועל בתוכנו"

יו"ר ועדת החוץ והביטחון לשעבר של הפרלמנט האיראני, חשמת-אללה פלחאת-פישה יצא השבוע בגילוי נדיר ואישר כי המוסד הישראלי עומד מאחורי רוב ההתקפות על איראן. "למרות שהמוסד פועל בתוכנו, שום מחשבה רצינית לא  ניתנה לנושא", הוא אמר.

דבריו מצטרפים לביקורת החריפה של נשיא איראן לשעבר מחמוד אחמדינג'אד ושל שר המודיעין לשעבר עלי יונסי כי המוסד הישראלי הצליח להסתנן לשורות המודיעין האיראני ואך לגייס בכירים במננגוני הביטחון של איראן.

ככל שאיראן מתקדמת יותר לעבר פצצת הגרעין, כך צפוי שהמתקפות החשאיות של ישראל על מתקנים רגישים באיראן יגברו, כולל חיסולים של בכירים איראנייים.

להערכת גורמים זרים, המוסד הישראלי הכין שורה של תוכניות מגירה לתרחיש הכי גרוע מבחינתה של ישראל, עוד לפני שצה"ל יקבל את "האור הירוק" מהדרג המדיני לתקוף את אתרי הגרעין באיראן. התקפות הסייבר שאיראן חוותה השבוע הן רק הפתיח למה שצפוי בהמשך.

להערכת גורמים זרים, המוסד הכין שורת תוכניות מגירה לתרחיש הכי גרוע מבחינת ישראל, עוד לפני שצה"ל יקבל את "האור הירוק" מהדרג המדיני לתקוף את אתרי הגרעין באיראן. התקפות הסייבר הן רק הפתיח

התסכול באיראן גובר מהצלחות המוסד הישראלי, אך ההנהגה האיראנית הקיצונית ממשיכה בשלה בכל הקשור למרוץ אל הפצצה הגרעינית הראשונה. למרבה הצער, ההתפתחויות הבינלאומיות בנושא הגרעין האיראני מצביעות על כך שישראל יכולה לסמוך רק על עצמה. המוסד נמצא כעת בחזית ועושה עבודה מקצועית נהדרת, ללא התרברבות כפי שהיה עד לפני כמה שבועות. אם איראן לא תיבלם בתוכניתה הגרעינית, הטיפול יעבור לצה"ל שכבר מכין כמה תוכניות לתקיפת מתקני הגרעין באיראן.

יוני בן מנחם הוא חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מזרחן, עיתונאי, מנ"כל רשות השידור לשעבר, מרצה למזה"ת ותקשורת (צילום: דוד וינוקר)

אירועי שייח' ג'ראח, מבצע "שומר החומות", והמהומות במסגד אל אקצא וברחבי המדינה זעזעו את מדינת ישראל. השפעת הקונפליקט הדהדה לא רק בשכונות המעורבות בישראל או בעזה, אלא גם בתוך הקמפוסים השונים בארץ, בקרב סטודנטים ומרצים שאימצו את הנרטיב הפלסטיני. אין זה חדש שהאוניברסיטאות בישראל מאמצות את הנרטיב הזה, אבל נראה כי האירועים האחרונים הובילו את האוניברסיטאות לשפל חדש.

אירועי שייח' ג'ראח, "שומר החומות", והמהומות בארץ זעזעו גם את הקמפוסים. לא חדש שהאוניברסיטאות בישראל מאמצות את הנרטיב הפלסטיני, אבל נראה שהאירועים הפעם הובילו אותן לשפל חדש

באוניברסיטה העברית, מתרגלת שגם לומדת במוסד לתואר שלישי, שיתפה וידאו בפייסבוק מהעימותים באל אקצא, תחתיו נכתב "הרוג אותם במהירות ואל תשאיר אחד מהם", ולכך היא הגיבה: "אמן, בבקשה אלוהים". במקרה הטוב, היא התייחסה לישראלים. במקרה הרע, ליהודים.

אם אתם תוהים מה הייתה תגובת האוניברסיטה, אל תיראו מופתעים – האוניברסיטה העברית טמנה את ראשה בחול והגיבה כי היא לא תפעל נגד המתרגלת בשל התבטאויות מחוץ לכותלי המוסד האקדמי. בעצם כך השאירה את ההתמודדות אל מול המתרגלת לתא "אם תרצו" בקמפוס, שהגיש תלונה למשטרת ישראל. מסתבר שלסטודנטים יהודים לא מגיעה הגנה מצד הנהלת האוניברסיטה. הם ימשיכו לשלם ממיטב כספם, המדינה תמשיך לתקצב אותם, ובתמורה – הסטודנטים יופקרו למען מתרגלת צמאת דם בהכשרת האוניברסיטה העברית בירושלים.

לחגיגת הטירוף הזאת הצטרפה האחות האידיאולוגית הקטנה של האוניברסיטה העברית, הלא היא מכללת בצלאל. חלק ממרצי מכללת בצלאל, שלחו מייל לכלל הסטודנטים אשר תומך בסטודנטים הפלסטינים שנאבקים את מאבקם "הצודק". מעבר לצביעות המוחלטת של קבלת כספי מדינה ובו זמנית לצאת כנגדה – "האלימות…פרי מדיניות ממשלתית" וכן קריאה למדינת ישראל "העם הכובש והמדכא", המרצים תמכו במאבק שכל כולו שנאה, ותרמו לתחושת חוסר ביטחון בקרב סטודנטים להסתובב בקמפוס.

למרות שהמרצים שוב בחרו לאמץ נרטיב שמעודד שנאה, סטודנטים רבים מבינים, שעבורם ועבור ערבים ישראלים הרוצים לחיות בשלום ובחיי שותפות אמיתיים עימנו, יש ליצור תקווה.

התקווה הזו הגיעה אליי לאחרונה בדמותו של יוסף חדאד, יו"ר עמותת "ביחד ערבים זה לזה", ערבי-ישראלי אשר הרצה לי ולחבריי מטעם מלגת ארגון "קאמרה בקמפוס", שאני שותפה בה. יוסף סיפר על המהומות האחרונות מנקודת מבטו, ועל הרוב המתון והשקט בציבור הערבי-ישראלי שחושש להביע את דעתו בעד מדינת ישראל, ונגד ההפגנות האלימות. התשוקה של יוסף לפעול למען עתיד טוב יותר עבור כלל אזרחי ישראל, הפעימה אותי.

יוסף חדאד סיפר על המהומות האחרונות מנקודת מבטו, ועל הרוב המתון והשקט בציבור הערבי-ישראלי שחושש להביע את דעתו בעד המדינה ונגד ההפגנות האלימות. תשוקתו לפעול לעתיד טוב יותר לכלל אזרחי ישראל הפעימה אותי

אני באמת מאמינה, למרות המהומות המצערות בתקופה האחרונה שערערו את חלום הערים המעורבות, שרק ביחד נוכל להתקדם. זה ייקח זמן, המון זמן, אבל אני מאמינה שעם אנשים כמו יוסף, זה בהחלט אפשרי. אולי מגדלי השן האקדמיים בישראל מחזיקים בקנאות את "האמת" שבעיניהם תוביל לשלום, אך לדעתי, השלום האמיתי יגיע מהאנשים מלמטה, מאנשים כמו יוסף, ולא מפרופסורים ומרצים עם דעות מוטות.

בוגרת 8200, מדריכת "מסע ישראלי", עוסקת רבות בהסברה ישראלית, ציונות מזרחית-מסורתית ויהדות מתחדשת. כיום סטודנטית למזרח תיכון ותקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים וחברה בארגון הסברה ישראלית CAMERA On Campus. חולמת להביא לשינוי בתפיסת העולם את ישראל, להביא לקירוב בין דתיים לחילונים ובין יהודים לערבים. בזמני הפנוי, אוהבת לשיר ולכתוב למגירה.