בספטמבר 1979 נחתתי בברקלי הישר מסיני, עטופה בג'לבייה תכלת רקומה בסגול, אחד מהצבעים האהובים עלי. קיבלתי אותה כמתנת פרידה מהמשפחה המאמצת שלי בדהב. תלתלי הפרועים היו קלועים לארבע צמות, כמו אלה של הילדות הבדואיות. ידעתי אז מעט מאוד על החגים הלא-נוצריים של האמריקאים. די נדהמתי לגלות, שהחגים הנוצריים שלהם עסקו בעיקר בשופינג, ולא בהעברה בין-דורית של מסורות דתיות.

ידעתי אז מעט מאוד על החגים הלא-נוצריים של האמריקאים. די נדהמתי לגלות, שהחגים הנוצריים שלהם עסקו בעיקר בשופינג, ולא בהעברה בין-דורית של מסורות דתיות

הופתעתי מכך שחנוכה, חג קצת זניח בהשוואה לראש השנה ויום הכיפורים שלנו, היה בין החגים היהודיים הכי חשובים, כי התחרה בכריסטמס. עד מהרה הגיע נובמבר, ובסופו חג ההודיה, Thanksgiving, המציין את העזרה שהושיטו האינדיאנים התמימים מכניסי האורחים למתנחלים האירופאיים. הדימוי האידאלי שהיה לי עד אז על אמריקה החל להיסדק לו כשהבנתי, שהחג מציין את כיבוש הקרקע הילידית על ידי האדם הלבן.

"אז יש אי-אילו אופנים, בהם הרעיון של חג ההודיה מקביל לרעיון שמאחורי יום העצמאות בישראל",

אמרתי בהיסוס למנחה שלי, פרופ' אליזבת קולסון האלמותית.

"אנחנו חוגגים בין השאר את נישולו של העם הילידי מאדמתו, שפתו ותרבותו".

"אכן," הנידה פרופסור ליזי את ראשה קמעה, בסטייל המינימליסטי של מינסוטה מכורתה. היא וחברה הטוב, פרופסור ביל שאק (שכשנה לאחר מכן, עם יציאתה לגמלאות, בחרתי בו כמנחה שלי לדוקטורט), הציעו לי לנכוח בטקס אי-ההודיה, הידוע גם בשם טקס הזריחה של העמים הילידיים. הריטואל הזה קורה מדי שנה, כדי להנציח את השיבה האינדיאנית לאי אלקטרז, שהתרחשה בין 1969-1971, והסתיימה בגירוש אכזרי של השבים למולדת ע"י כוחות המשטרה.

הציעו לי לנכוח בטקס אי-ההודיה, הידוע גם בשם "טקס הזריחה של העמים הילידיים". ריטואל שקורה מדי שנה, להנצחת השיבה האינדיאנית לאי אלקטרז, 1969-1971, שהסתיימה בגירוש אכזרי ע"י כוחות המשטרה

התגוררתי אז בבית הבינלאומי של הקמפוס ולא היה ברשותי רכב. שני חברים לקומה, אחד מסנגל והשני ממצרים, התחלקו עמי בדמי המונית, שפילחה את טרום השחר כשהסיעה אותנו על גשר המפרץ, המחבר בין ברקלי לסן פרנציסקו. הסתדרנו בתור למעבורת בסביבות ארבע לפנות בוקר, כדי להגיע לאי לתחילת הטקס, הקורית לפני הזריחה.

באותה תקופה, התרבות האינדיאנית-אמריקאית עדיין לא הייתה באופנה. זה התבטא בכך שהתורים למעבורת היו קצרים. עימנו הפליגו בערך כשלוש מאות אנשים. רובם היו אלה שנטלו חלק בתנועת ההשבה של אלקטרז לבעליו האינדיאנים המקוריים, יחד עם חמולות משבטי המיוואק, קאשאייה ופומו, שהתגוררו בשיכוני האינדיאנים באזור סנטה רוזה, מצפון לסן פרנציסקו.

הטקס פרט על נימי נשמתי. זיכרונות מימי הסטודנטיאליים באוניברסיטה העברית, 1976-79, הזדחלו אל מחשבותיי. איזה שפנה הייתי אז, כשהתחבאתי לי בסיני, במקום לעלות לגליל ולהפגין עם החבר'ה ביום האדמה. פחדתי שהמשטרה תירה בי, ואם איעצר, לא יהיה להורים שלי מספיק כסף לשלם את השחרור בערבות.

אחרי שחזרנו מאלקטרז וירדנו מהמעבורת, טיפסנו את העלייה התלולה לקפה טריאסט. בית הקפה בליבה של שכונת נורת' ביץ' היה אנדרטה חיה לשנות ה-1960. הוא עדיין המה סופרים ואמנים. על המוניטין של קפה טריאסט ידענו שלושתנו עוד לפני שנחתנו בברקלי. הוא היה אבן שואבת לאנשי תרבות-הנגד, ששברו את הסטנדרטים היצירתיים הנוקשים שאפיינו את השירה עד לשנות ה-1950. אפילו יהודה עמיחי ישב שם. באחד משיריו כתב איך שברו שם משוררי הביט (מקצב, באנגלית) את המשקל והחריזה. שם נולדו הביטניקים, עליהם שמעתי בימי בית ספר ביאליק בחולון. בכתה ח' התחפשתי בפורים לביטניקית.

איזו שפנה הייתי אז, כסטודנטית, כשהתחבאתי לי בסיני במקום לעלות לגליל ולהפגין עם החבר'ה ביום האדמה. פחדתי שהמשטרה תירה בי, ושאם איעצר לא יהיה להורים שלי מספיק כסף לשחרר אותי בערבות

כשחזרתי לברקלי, אכלתי את ארוחת חג ההודיה הראשונה שלי עם המשפחה המארחת, שהוקצתה לי ע"י התוכנית של משרד האוניברסיטה לאירוח סטודנטים וסגל מחו"ל. לא בדיוק הכרתי אותם. בסך הכול עברו רק חודשיים מאז שקיבלו את פני בשדה התעופה. אז לא הרגשתי בנוח ליידע אותם בסיפורי מסע טרום השחר שלי לאי אלקטרז.

היתה זו הפעם הראשונה בה אכלתי תרנגול הודו אפוי עם מלית. עד אז חשבתי, שהודו זה שווארמה. נפגשתי אז לראשונה עם חמוציות מסוכרות, שהוגשו עם התרנגול הודו. לקינוח אכלנו פאי דלעת. עד אז, דלעת הייתה עבורי תוספת נדירה למנה העיקרית של ארוחות חגיגיות.

התחלתי להבין את משמעות החג החילוני הזה, כשראיתי חנויות ובתי עסק סגורים ורחובות שוממים. לפני שנחתתי בארה"ב הנחתי, שימי הראשון שלהם יהיו כמו השבתות שלנו. טעיתי בגדול. השאון העירוני נדם לו רק בחג ההודיה ובכריסטמס.

אז נפל לי האסימון. איזה נתק ענק בין אירועי ההיסטוריה הקולוניאלית שקרו בסוף נובמבר, אותם מציין יום ההודיה, לבין החברותה והמשפחתיות החמה הנחגגות בו מדי שנה בשנה. ממש כמו שאני וחברי למאבק המזרחי חוגגים לנו את יום העצמאות, כשאנחנו מנפנפים סטייקים על האש וגומעים בירות בפארקים שהיו פעם פלסטין. לפחות אצלנו ה' באייר והחמישה עשר במאי לא נופלים תמיד באותו היום.

הטקס המשיך לשגשג במהלך השנים. בשנות ה-1980 הגיעו הרוח'ניקים של הניו אייג', שהכניסו את האינדיאנים לאופנה. כדי להספיק ולהגיע לאי לפני תחילת הטקס ולפני עלות השחר, היינו צריכים לצאת מהבית בשתיים בלילה, ולעמוד בתורים עם בערך עוד אלפיים ומשהו אנשים.

רקדנית בת השבטים הילידיים של הפיליפינים בריקוד סולידריות עם האינדיאנים (צילום: סמדר לביא)

כשפסה לה האופנה הזו, את הרוח'ניקים החליפו אקטיביסטים צעירים אנטי-קולוניאליים, שהיוו אחר כך את הגרעין הקשה של מחאת 2011. אל הטקס הצטרפו רקדניות של שבטי הילידים מהפיליפינים, מנהיגי שבטי האינו, המהווים את האוכלוסייה המקורית של יפן, ורקדנים אצטקים.

להקה של רקדנים אצטקיים מסיימת את הטקס בכל שנה (צילום: סמדר לביא)

איזה נתק ענק בין אירועי ההיסטוריה הקולוניאלית שמציין חג ההודיה, לבין המשפחתיות החמה הנחגגת בו. ממש כמו שאני וחברי למאבק המזרחי חוגגים את יום העצמאות בניפנוף על סטייקים בפארקים שהיו פעם פלסטין

מאז יום השנה ה-500 לכיבוש אמריקה, בין נציגי העמים הילידיים המגיעים מרחבי העולם להשתתף בטקס, נמצאת גם משלחת פלסטינית רשמית של פעילים מקומיים, עם דגל ואחד מהנאומים המרכזיים. אך שמתי לב לכך, שהיו שנים בהן הפלסטינים צעדו מהמעבורת לרחבה הראשית של הטקס באי – ללא דגל ונאום. "הנהגת הקהילה היהודית של אזור מפרץ סן פרנציסקו הפעילה לחצים, ועדיף שלא להתכסח אתם", אמר לי אחד מחברי ב-AIM, ראשי תיבות של ה American Indian Movement (התנועה האינדיאנית-אמריקאית).

טקס חג אי-ההודיה 2013, הנציג הפלסטיני נואם ברחבה הראשית (צילום: סמדר לביא)

הריטואל מסתיים כל שנה כשהמארגנים מ–AIM מחלקים לכל המשתתפים טבק. כולנו מסתדרים בתור, ומקריבים את הטבק כמנחה על מדורת האש המרכזית ברחבה. כל אחד עוצם עיניים ומבקש משאלה. "אלוהים, בבקשה בבקשה, תעשה שאמא תקנה לי אופניים," התפלל שהין בן השלוש כשזרק את מינחת הטבק שלו ללהבות. על הבוקר שלמחרת, בבלאק פריידי, קניתי לו תלת-אופן, ובשארית סוף השבוע לימדתי אותו לדווש.

מנחת הטבק ובקשת המשאלות בסוף הטקס , 2013 (צילום: סמדר לביא)

מ-1979 ועד הלום, אם אנחנו בצפון אמריקה, ההשתתפות בטקס הזריחה של חג אי-ההודיה, ואח"כ קפה בטריאסט, הפכו למסורתנו המשפחתית. אנחנו חוזרים הביתה לחטוף תנומה לפני שאנחנו אוכלים את ארוחת החג המזרחית-פלסטינית שלנו – צלעות טלה על האש ומג'דרה.

אבל לא השנה.

אין ספק, כי אנחנו חיים בתקופה מוזרה ומלאת חרדות. עידן הקורונה. ה"נורמלי החדש" שלנו אנטיספטי ומבודד. ערכתי סעודת חג בביתי עם חברה מזרחית מקדמת דנא. כמובן ששמרנו על שני מטר של ריחוק חברתי. כשלא בלסנו, שמנו מסיכות. היא בישלה מרק עדשים, ואני אפיתי שוק טלה עם בהרט בתנור – ממיטב מטעמי המזרח התיכון. בתור תוספת, עשיתי אורז לבן עם צנוברים צבוע בסומאכ ועטור בנענע. עירבבתי את תבשיל האורז הזה עם אורז פרא אינדיאני ממינסוטה – תזכורת לרוחו האמריקאית של החג.

* ההתייחסות בלשון זכר מכוונת לכל המגדרים.

פרופ' סמדר לביא היא פרופסור אמריטה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קליפורניה, דייויס, וחוקרת אורחת במחלקה ללימודים אתניים באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי. בין ספריה של לביא "הפואטיקה של כיבוש צבאי" (1990) שזכה בציון לשבח בתחרות ע"ש ויקטור טרנר לכתיבה אנתרופולוגית, "עקירה, גלות וגיאוגרפיות של זהות" (1996) ו"יצירתיות/אנתרופולוגיה" (1993). ב-2009 זכתה בפרס ע"ש גלוריה אנזלדואה מטעם האגודה ללימודים אמריקאים, וב-2013 קיבלה מקואליציית "ליבי במזרח" אות כבוד על מפעל חייה למען צדק חברתי. המהדורה הראשונה של ספרה האחרון, "עטופות בדגל ישראל: חד הוריות מזרחיות ועינויים בירוקרטיים" (2014) זכתה בציון הכבוד בתחרות הספרים של האגודה ללימודי נשים ומגדר במזה"ת. https://anthropology.ucdavis.edu/people/smadarlavie

אני יודעת שפוליטיקה היא ארץ קשוחה ואקדוחנים בה הרבה, אבל צריך לב איילת שקד כדי שלא לראות את פניו הסחופים של נפתלי בנט המובס בתום קרב איתנים להישאר על הסיפון אחרי שנהדף למים שוב ושוב ע"י קברניט הטיטניק, כפי שבנימין נתניהו כינה עצמו, ובצדק, בפעם אחרת בה גרר את המדינה לתהום.
והתרגלנו.

פוליטיקה היא ארץ קשוחה ואקדוחנים בה הרבה, אבל צריך לב איילת שקד כדי לא לראות את פניו הסחופים של בנט המובס בתום קרב איתנים להישאר על הסיפון אחרי שנהדף למים שוב ושוב ע"י קברניט הטיטניק

"בנפילת הממשלה אשמות האופוזיציה והקואליציה", שיקרו במצח נחושה כ-ל מתקרנפי העיתוזנות על עוד מערכת בחירות סדרתית מיותרת בעלות של מיליארדים. בידיעה ברורה שאת המחזה המוטרף "אם לא אני אז אף אחד" ביים נתניהו במאמץ אחרון לדחות את כהונת יאיר לפיד, במטרה לחזור ולהתעלל בגופת המדינה למען שמו. המערכת כולה השתעבדה למעלליו ובתווך עמד בנט וניסה את כוחו.

את מה שנתניהו שכח, בנט נאלץ ללמוד בשנה האחרונה על גבו הדקור. ובלי עזרה מידידים כמו שותפתו איילת שקד, נתניהו הבת, שעמדה מנגד וחיכתה שייפול כשניסה בכל מאודו לנהל מדינה ביד קשורה מאחורי הגב. וזאת תוך כדי קרבות רחוב עם איש נקם ושילם שהוציא על ראשו הפוליטי חוזה אכזרי בסיוע עיתוזנות רופסת שרוקדת לחלילו, ועם חברים יראי שמיים שתוקעים בו סכין דקה אחרי שבחר בהם כשותפים לדרך.

"הייתי צריך 30 או 40 אחוז פוליטיקה ופחות המדינה" אמר בנט בראיונות סופ"ש עגומים בתקשורת תאבת משברים, כאילו לא נבראה ראשות הממשלה אלא להישרדותו האישית של מנהיג.

"הייתי צריך 30 או 40 אחוז פוליטיקה ופחות המדינה" אמר בנט בראיונות סופ"ש עגומים בתקשורת תאבת משברים, כאילו לא נבראה ראשות הממשלה אלא להישרדותו האישית של מנהיג

לא מפתיע שבנט נאלץ להזכיר בדחילו ורחימו לעיתונאיות המנוסות דנה ויס ותמר איש שלום מה חוללה ממשלת השינוי בשנתה הקצרה בראשותו, כשהן התעקשו על רכילות פוליטית קטנה.

למשל, השתקת רעשי הרקע שליוו את מלוכת נתניהו, השקט בעוטף עזה, שנה בלי בלוני תבערה על שדות חיטה שטרם נקצרו, הקציר שעבר בשלום ובלי ריצות למקלטים.

הוא נאלץ להזכיר את את הישגיה של ממשלה שבאה לעבוד ולא בשביל כבוד או כדי להימלט מאימת המשפט, בלי אישה משפיעה וילד מגודל שמתפרנס מאלטעזאכן שהוא מוצא בבית ומוכר ביד 2 כמו "חולצה משומשת כחדשה" שאבא קיבל מתנה בשם המדינה והוא לא צריך.

שתי העיתונאיות ויס ואיש שלום ממש התעקשו להבין מה השתבש עם עידית סילמן ואורי אורבך, כאילו לא ידעו שצמד חדלי האישים עברו סחיטה וייבוש אצל (הפועלים השחורים של) נתניהו, כי אם הוא לא ישלוט אף אחד לא ישלוט "ושהמדינה תישרף", כמו שניבאה אשתו הרבה לפני שבשר המדינה נחרך יפה.

בנט הזכיר את "כוחות האופל", הגדרה מדויקת של בנט למה שהתחולל סביבו. ולא סתם עוררה תרעומת מתוזמנת היטב בקרב מי שמבחינתם התבטאויות מסיתות לאין ערוך של נתניהו וחבר מרעיו היו רק מכה קלה בכנף.

בכלל, ההגדרות להסתה הפכו נזילות מאוד. תלוי אם הגיעו מימין או מ(אין)שמאל או ממה שנתניהו הגדיר שמאל, וטבע במו רדיפת שלטון מילה נרדפת לבגידה.

בנט, חובש כיפה ראשון שהגיע לכהונת ראש ממשלה ומי שהיה ראש מועצת יש"ע ולא נאשם בכלום, שזו הפתעה מרעישה אחרי נתניהו, נאלץ להודות שיש לו אחות זונה שמאלנית.

בנט, חובש כיפה ראשון שהגיע לכהונת ראש ממשלה ומי שהיה ראש מועצת יש"ע ולא נאשם בכלום, שזו הפתעה מרעישה אחרי נתניהו, נאלץ להודות שיש לו אחות זונה שמאלנית

ראש הממשלה וביתו האומלל, שקנה במו עבודתו ובלי עזרה מידידים מיליארדרים – נסרקו במסרקות ברזל. אילה חסון וגלית דיסטל אטבריאן לא ידעו את נפשן מרוב בזבוז כספי ציבור ובדקו כל אסלה וקיר ולא פסחו על מנת נודלס ברוטב תאילנדי מ"וולט". הזוג נתניהו שרץ במסעדות שרצים ועשה ככל העולם על רוחם של האישה והבן, אבל בנט ומשפחתו הלא מורגשת.

קחו את ה"סערה" המגוחכת על דברי גדי סוקניק. גדי סוקניק! מגיש עבר בחדשות 12 שיצא מהנפטלין ואמר: "נבחרי הליכוד ברמה נמוכה בהרבה מנבחרי יש עתיד".

שידורי הטלוויזיה כמעט עברו למתכונת חירום. בכל זאת עלבו כאן במירי רגב והבת שלה מאי גולן, ביריב לוין, קטי שטרית וההוא עם השביל האידיוטי באמצע, אופיר קוניס, שהוא ממש לא טמבל, רק נראה ככה, ובגללו סוקניק טועה ומטעה.
הקואליציה ירדה לבונקר והאופוזיציה התכוננה לחזור לשלטון. כלומר נתניהו, אין אופוזיציה בלתו. כל השאר סטטיסטים.

אחרי גרבוז, קוטלר, ועכשיו סוקניק – מעניין מי יהיה הבא שייחשף בתוכנית "הגזען במסכה". pic.twitter.com/gbNm15rxNP

— מירי רגב (@regev_miri) June 27, 2022

מה שקרה לטורף הפוליטי הערמומי בתולדותנו, בחלוף השנים מאז נבחר ב-96 הוא, שתאוות השלטון רק גברה בו עד שהעבירה את המדינה על דעתה. נתניהו רוקן את הליכוד מתוכן ואת הפוליטיקה משאריות כבודה האבוד.

הוא מדבר מגרונם של כל חברי הכנסת מהצד הימני שיושרתו אבדה ואיננה, בעיקר הציונות הדתית שהסתאבה תחתיו באופן מעורר השתאות ובחילה בה בעת, אבל זה כבר קרנבל אחר.

בנט וביתו האומלל, שקנה במו עבודתו ובלי עזרה מידידים מיליארדרים – נסרקו במסרקות ברזל. אילה חסון וגלית דיסטל אטבריאן לא ידעו את נפשן מרוב בזבוז כספי ציבור ובדקו כל אסלה וקיר ונודלס ברוטב תאילנדי מ"וולט"

האלוף במיל' גיא צור סיפר השבוע איך התראיין לתפקיד צבאי אצל ראש הממשלה ובעלה, אם אתם יורדים לסוף דעתי. צור הוא רק עוד חוליה בשורת עדים אלמונים על מעורבות המשפחה בענייני המדינה. אבל מי סופר? הסופרים נובחים וכלבי השמירה עם השיירה.

"האלוף במיל. גיא צור מספר שרואיין במשך 45 דקות בידי שרה נתניהו לתפקיד מזכירו הצבאי של רה"מ – עבירה פלילית חוזרת של הפרת אמונים. האם היועמש"ית תפעל? האם התמיכה בליכוד תצנח? לא נעצור את הנשימה", פוסט של @hacklai10 בזירת הבלוגים של זמן ישראל | דעהhttps://t.co/YNteHdDPzV

— זמן ישראל (@ZmanIsrael) June 26, 2022

תיזכרו רגע בהסכם הכניעה שחתם נתניהו עם הטורקים אחרי פדיחת המרמרה: 21 מיליון דולר פיצויים! הסכם הכניעה הזה אושר בממשלה בהרכנת ראש. אפילו משה כחלון אביר השכבות החלשות קיבל חלושע'ס ותמך, גם אריה דרעי השקוף, ש-21 מיליון הדולר באו על חשבון עניי עירו שהוא ממילא לא סופר. הקואליציה כולה נאלמה דום.

עכשיו תארו לעצמכם את אותו הסכם עם נתניהו באופוזיציה ותראו ישועות רכות. המדינה הייתה הולכת לבחירות בעוון בגידת השמאל במולדת גם אם השמאל זו איילת שהיא שמאל כמו שנתניהו ימין, אם נזכרים בהסכם חברון ובחיבוקים החמים עם ערפאת, חביב אלבו של ביבי כשעוד היה בייבי ביבי.

בתחילת השבוע התחולל ריב אוהבים בין נתניהו ודוד אמסלם, שהשתמשו במפלגות הערביות כדי לממש את אהבתם לדמוקחרטא. ח"כ אמסלם היגג בעניין שיתוף רע"ם בקואליציה עתידית ונתניהו נחרד. תגובתו הסוערת הייתה עוברת אלמלא סגנון הכתיבה העילג שמעלה חשד, לא בלתי מבוסס, שלא הוא ניסח אותה אלא החלופי הסמוי שלו.

יאיר נתניהו היה כנראה עצבני על אבא עד שטופז לוק שכח לערוך את התגובה "של נתניהו" על שיבושי השפה האופייניים לבן, כולל הטלת הרפש האובססיבית ("רע"ם היא מפלגה אנטישמית אנטי ציונית ותומכת טרור שמייצגת את האחים המוסלמים ששואפים להשמיד את ישראל"). מין זרם תודעה של ילד בטנטרום, ששכח שאבא ראש הממשלה ולא הוא. עד כדי כך טבעי לו לנהל.

לפי הטקסט ניתן להניח שילד מסוים בסביבת נתניהו כתב אותו בעצמו. זה אומר שהתהליך הוא שהילד שמע על האמירה של אמסלם (שלא מופרך שמתואם עם נתניהו), התעצבן, כתב טקסט מלא בשגיאות ושקרים שקל להפריך, ובלי הגהה ובלי מעבר של מבוגר אחראי שלח לתקשורת ולטוויטר.
זו שליטה מוחלטת של הילד על האבא. pic.twitter.com/blnshSupqL

— Omri Lavi ????????????️‍???????????? (@omlavi) June 26, 2022

אבא גם הכשיר בעצמו קואליציה עם ערבים, וטוב שכך. רק הוא יכול להפוך אויב מדומיין לאוהב ובחזרה בלי להיקרא בוגד, או לבנות לעצמו מטוס כנף-ציון ב-750 מיליון שקל בלי שדיסטל אטבריאן תצווח ככרוכיה "בזבוז!".

זו האלכימיה שרק נתניהו יכול לחולל. ברצותו יהפוך קש לזהב ובחמתו יהפוך זהב לקש.

אבא גם הכשיר בעצמו קואליציה עם ערבים, וטוב שכך. רק הוא יכול להפוך אויב מדומיין לאוהב ובחזרה בלי להיקרא בוגד. זו האלכימיה שרק נתניהו יכול לחולל. ברצותו יהפוך קש לזהב ובחמתו יהפוך זהב לקש

יום אחד יחקרו את דברי הימים החשוכים האלה שבהם אדם אחד מושחת טווה מדינה זהב לקש ובנט ולפיד הצילונו מידיו לפחות לשנה אחת, אם לא למעלה מזה. אם יהיה לנו מזל.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

תקציר הפרקים הקודמים: מאי 1993, עוד פיסת מדינה שנקרעה מהרפובליקה המדממת של יוגוסלביה – עוד טלאי משמיכת הטלאים של בוסניה-הרצגובינה, ובירתה סרייבו תחת מצור כבד כבר למעלה משנה. אנחנו, צוות טלוויזיה של הרשת האמריקאית NBC News, מגיעים בטיסה לסרייבו הנצורה ושמים את פעמינו במכונית משוריינת אל עבר המלון שישמש לנו בית ומשרד במהלך המשימה העיתונאית בעיר. את היום הראשון, שעות בודדות לאחר שהגענו בטיסה מספליט השכנה במטוס מטען של האו״ם, אנחנו מסיימים בארוחת ערב במסעדת המלון, שידעה כבר ימים יותר טובים. הלילה הראשון היה קצר. לא נרדמתי עד אחרי חצות.

מלון הולידיי אין סרייבו, 1992-93 (צילום: חנני רפופורט)

בוקר טוב סרייבו

עם אור ראשון התעוררתי. מיטת קינג-סייז של מלון פאר בלי חשמל, בלי חלונות, בלי וילונות, והנוף מהחלון הפרוץ הוא בניין משרד הפנים,  אחד הבניינים הגבוהים במרכז העיר, שקומותיו העליונות ספגו פגיעות ישירות של ארטילריה סרבית ועלו באש. קירות מפויחים.

הנוף הנשקף מחלון ההולידיי אין בסרייבו, 1992-93 (צילום: חנני רפופורט)

ניצלתי את העובדה שיש עוד כחצי שעה עד לארוחת הבוקר, ונכנסתי להתקלח. מים חמים זה לחלשים. אין דלק אין חימום. מקלחת מהירה. ככה גם חוסכים במים, מצרך יקר ערך בעיר הנצורה.

ניצלתי את העובדה שיש עוד כחצי שעה עד לארוחת הבוקר, ונכנסתי להתקלח. מים חמים זה לחלשים. אין דלק אין חימום. מקלחת מהירה. ככה גם חוסכים במים, מצרך יקר ערך בעיר הנצורה

אוסף אל התרמיל את הפנקסים שהבאתי, כלי כתיבה, המצלמה וכמובן הטרנזיסטור, האוזנייה, הקסדה והשכפ״ץ. כשהמעליות לא עובדות צריך לחשוב היטב לפני שיורדים ברגל חמש קומות, כדי לא לשכוח כלום בחדר.

אני הראשון בחבורה ליד השולחן שלנו. ריח חזק של קרום החלב המורתח, למי שאוהב. אני פחות מתחבר ומבקש, אם אפשר, קפה בלקני. נזהר שלא לבקש טורקי או יווני, לפחות לא לפני שאבין מה היחס של המקומיים לכל אחד מאלה.

דובי ומרטין מצטרפים. שיחה של בוקר בחדר האוכל של בית מלון. זר לא יבין זאת. לילה ראשון שלנו בעיר נצורה והשאלה הראשונה שלנו היא – האם גם לכם לא היו מים חמים בחדר?

ביצים קשות וחריץ גבינה מלוחה, לחמנייה טרייה, ריבת תות, Eat as much as you can. יוסי מתעכב. הוא בטח כבר אסף את האספרסו ויצא החוצה לעשן סיגריה של בוקר באוויר הצח ליד קיר המגן ביציאה האחורית של המלון.

דֵּנִי הפיקסר נכנס לחדר האוכל, מפתחות ביד אחת וקופסת מרלבורו אדום ביד השנייה.  מתיישב ליד השולחן, מצית סיגריה, מחליף כמה מילים בשפת המקום עם המלצר שממהר לחזור עם אספרסו קטן וחזק. הפסקת האש תיכנס לתוקף בעוד שלוש שעות. מרטין מבקש לצלם את ה-Stand-Up לכתבה של הערב ליד אחד התורים למים, דלק או מזון. ועד אז נצא לסיבוב היכרות עם העיר.

אוסף לתרמיל את הפנקסים שהבאתי, כלי כתיבה, מצלמה, טרנזיסטור, אוזנייה, קסדה ושכפ״ץ. כשהמעליות לא עובדות צריך לחשוב היטב לפני שיורדים ברגל 5 קומות, לא לשכוח כלום בחדר

הנקודה הראשונה הבוקר תהיה בית החולים לילדים

שוב חורכים את האספלט בשדרת הצלפים בנסיעה מהירה במיוחד. צפוף באוטו עם האפוד, והקסדה מכבידה אבל אני לא מעז להסיר אותה. יוסי יושב מקדימה ומצלם. דֵּנִי מבקש ממנו להוריד מצלמה. זה מסוכן, הוא מסביר, מישהו יכול לטעות ולחשוב שמדובר במטול רקטות ולירות עלינו.

מרטין מאחור – גם הוא עם מצלמה, אבל מצלמה קטנה. מרטין מצלם מתוך הרכב החוצה את דני במראה, דני מספר על החיים בעיר. הום סינמה. בוודאי יהיה מרתק לראות את זה בעוד שלושים שנה. חשבתי אז ולא ידעתי עד כמה.

בבית החולים המקומי שקי חול מגנים על הכניסה. שלושה אמבולנסים חונים ליד השלט המצביע על חדר המיון. בבית החולים אין מבקרים. בבית החולים הזה גם אין חולים. זה בית החולים לילדים, ילדים שנפגעו במלחמה. אלפים נפצעו. 1300 נהרגו במהלך קרוב לארבע שנות המצור על העיר.

יסינה מלווה אותנו, רופאה צעירה, בוסנית, שעבדה עד פרוץ המלחמה בבלגרד הבירה ושבה אל העיר לשרת בביה"ח היחיד לילדים כאן.

היא לוקחת אותנו במדרגות אל הקומה השנייה, אל המחלקה הכירורגית. חדרים גדולים, תקרות גבוהות. יסינה מספרת תוך כדי שאנחנו עוברים במסדרונות הריקים השקטים שרק הד נעליה נשמע בהם, על המחסור בתרופות, על המחסור בחומרי חבישה, ועל המצב בשכונות הרחוקות יותר, שם הפצועים והחולים לא יכולים להגיע אל בית החולים הנמצא במרכז.

בביה"ח המקומי שקי חול מגנים על הכניסה. 3 אמבולנסים חונים ליד שלט חדר המיון. בביה"ח אין מבקרים. אין בו גם חולים. זה ביה"ח לילדים שנפגעו במלחמה. אלפים נפצעו. 1300 נהרגו במהלך קרוב ל-4 שנות המצור על העיר

היא מספרת לנו על הטראומה של הילדים, על הפוסט טראומה הצפויה להם כשיגדלו, אם ישרדו את הפציעות. אנחנו נכנסים לחדר אחד, מיטות תינוק ריקות בפינה הרחוקה מהחלון. בצד השני של החדר – מיטה אחת, ילד בן שנתיים, אולי שנתיים וחצי, אמיר, הוא כבר כאן שלושה חודשים. הגיע עם שפה שסועה.

אמו הביאה אותו והשאירה אותו לחסדי האחיות. הייתה חייבת לחזור אל הכפר שמחוץ לעיר הנצורה. השאירה שם לבדם שלושה ילדים, הגדולה בת 11. בעלה הצטרף לכוחות המגנים על המולדת, יסינה מספרת. וכעת – אמיר שהחלים מהניתוח רוצה הביתה. מחפש את אמא אבל אמא לא כאן, לכן הוא נשאר בבית החולים בינתיים. אמיר שותק ותולה עיניים גדולות בתקרה. יסינה אומרת בלחש, שהילד לא ישמע, שאם המשפחה לא תיצור קשר עם בית החולים בזמן הקרוב – אמיר הקטן יועבר לבית היתומים העירוני.

עד היום אני רואה בדמיוני את הילד, אמיר, יושב מצונף ומכונס בעצמו, אוחז בבובת סמרטוטים שאולי היא המזכרת היחידה מהבית, מהמשפחה שהייתה לו עד לפני שלושה חודשים. הוא יושב בפינת המיטה הקטנה המסורגת, תינוק עם צלקת על השפה העליונה, סימן לניתוח שעבר.

איפה אמיר היום? האם אמא שלו מצאה אותו? או שאולי בכלל נשאר, גדל ובגר בבית היתומים? שלושים שנה, והמבט שלו, כמו המבט של הילדים שהשארנו מאחור רעבים, צמאים וחולים במחנות הפליטים בסומליה, או אלה בצפונה של אתיופיה, לא עוזב, כמו גם המבט של הילדה שעמדה ליד המלון בבוקר קפוא אחד של חג המולד בטימישוארה, כולם צלקות לחיים.

אמיר שהחלים מהניתוח רוצה הביתה. מחפש את אמא אבל אמא לא כאן, לכן הוא נשאר בביה"ח בינתיים. יסינה אומרת שאם המשפחה לא תיצור קשר עם ביה"ח בקרוב – הוא יועבר לבית היתומים העירוני

גם שלושים שנה אחרי והריחות כמו המבטים צרובים בזיכרון לתמיד כנראה. ריחות הליזול של בית החולים, כמו ריח החלב המורתח בארוחת הבוקר, או ריחו של הקפה השחור עם הג׳ינג׳ר אצל מוחמד במוגדישו בווילה שלנו. ריח הביוב הזורם ברחובות של ביידואה, או השמש השורפת כל דבר חי בעיר הנמל אסאב, בדרומה של סומליה מול חצר-מוות, לחופו של הים האדום.

כל ביקור כזה בכל משימה עיתונאית דומה, חורצת עוד טבעת בגזע העץ של כולנו, העוסקים במלאכה.

אחרי שבועיים בעיר הנצורה אנחנו בדרך לשדה התעופה. דני נוהג את האאודי המשוריינת ואנחנו חולפים במהירות בפעם אחרונה בשדרת הצלפים, ה-Sniper Alley, הרחוב המסוכן בעולם באותם הימים.

חנני ומרטין ליד המטוס הצרפתי בדרך הביתה (צילום: באדיבות המצולם)

רגע לפני שאנחנו חוצים את המחסום האחרון בכניסה לשדה התעופה, מרטין שואל את דני: "מתי אתה תצא מכאן?" ודני, כמו דני, בחצי חיוך של "אני לא באמת יודע" אומר שהוא מקווה להיות על מטוס עם המשפחה ביולי הקרוב. וכשמרטין שואל שוב היכן ניפגש בפעם הבאה, הוא עונה ״אולי בפאלם ספרינגס קליפורניה״. תמצית החלום הבוסני.

גם 30 שנה אחרי, הריחות, כמו המבטים צרובים בזיכרון לתמיד כנראה. ריחות הליזול של ביה"ח, כמו ריח החלב המורתח בארוחת הבוקר, או ריח הקפה השחור עם הג׳ינג׳ר אצל מוחמד במוגדישו

אם דני עזב את סרייבו ביולי  1993 עם המשפחה כמו שקיווה או לא – כבר לא נדע. אני אל  ״שדרת הצלפים״ כבר לא חזרתי. זה הווידאו שצילמנו תוך כדי הנסיעה האחרונה אל שדה התעופה.

חנני רפופורט היה עד לא מזמן מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. כל תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו.