בספטמבר 1979 נחתתי בברקלי הישר מסיני, עטופה בג'לבייה תכלת רקומה בסגול, אחד מהצבעים האהובים עלי. קיבלתי אותה כמתנת פרידה מהמשפחה המאמצת שלי בדהב. תלתלי הפרועים היו קלועים לארבע צמות, כמו אלה של הילדות הבדואיות. ידעתי אז מעט מאוד על החגים הלא-נוצריים של האמריקאים. די נדהמתי לגלות, שהחגים הנוצריים שלהם עסקו בעיקר בשופינג, ולא בהעברה בין-דורית של מסורות דתיות.

ידעתי אז מעט מאוד על החגים הלא-נוצריים של האמריקאים. די נדהמתי לגלות, שהחגים הנוצריים שלהם עסקו בעיקר בשופינג, ולא בהעברה בין-דורית של מסורות דתיות

הופתעתי מכך שחנוכה, חג קצת זניח בהשוואה לראש השנה ויום הכיפורים שלנו, היה בין החגים היהודיים הכי חשובים, כי התחרה בכריסטמס. עד מהרה הגיע נובמבר, ובסופו חג ההודיה, Thanksgiving, המציין את העזרה שהושיטו האינדיאנים התמימים מכניסי האורחים למתנחלים האירופאיים. הדימוי האידאלי שהיה לי עד אז על אמריקה החל להיסדק לו כשהבנתי, שהחג מציין את כיבוש הקרקע הילידית על ידי האדם הלבן.

"אז יש אי-אילו אופנים, בהם הרעיון של חג ההודיה מקביל לרעיון שמאחורי יום העצמאות בישראל",

אמרתי בהיסוס למנחה שלי, פרופ' אליזבת קולסון האלמותית.

"אנחנו חוגגים בין השאר את נישולו של העם הילידי מאדמתו, שפתו ותרבותו".

"אכן," הנידה פרופסור ליזי את ראשה קמעה, בסטייל המינימליסטי של מינסוטה מכורתה. היא וחברה הטוב, פרופסור ביל שאק (שכשנה לאחר מכן, עם יציאתה לגמלאות, בחרתי בו כמנחה שלי לדוקטורט), הציעו לי לנכוח בטקס אי-ההודיה, הידוע גם בשם טקס הזריחה של העמים הילידיים. הריטואל הזה קורה מדי שנה, כדי להנציח את השיבה האינדיאנית לאי אלקטרז, שהתרחשה בין 1969-1971, והסתיימה בגירוש אכזרי של השבים למולדת ע"י כוחות המשטרה.

הציעו לי לנכוח בטקס אי-ההודיה, הידוע גם בשם "טקס הזריחה של העמים הילידיים". ריטואל שקורה מדי שנה, להנצחת השיבה האינדיאנית לאי אלקטרז, 1969-1971, שהסתיימה בגירוש אכזרי ע"י כוחות המשטרה

התגוררתי אז בבית הבינלאומי של הקמפוס ולא היה ברשותי רכב. שני חברים לקומה, אחד מסנגל והשני ממצרים, התחלקו עמי בדמי המונית, שפילחה את טרום השחר כשהסיעה אותנו על גשר המפרץ, המחבר בין ברקלי לסן פרנציסקו. הסתדרנו בתור למעבורת בסביבות ארבע לפנות בוקר, כדי להגיע לאי לתחילת הטקס, הקורית לפני הזריחה.

באותה תקופה, התרבות האינדיאנית-אמריקאית עדיין לא הייתה באופנה. זה התבטא בכך שהתורים למעבורת היו קצרים. עימנו הפליגו בערך כשלוש מאות אנשים. רובם היו אלה שנטלו חלק בתנועת ההשבה של אלקטרז לבעליו האינדיאנים המקוריים, יחד עם חמולות משבטי המיוואק, קאשאייה ופומו, שהתגוררו בשיכוני האינדיאנים באזור סנטה רוזה, מצפון לסן פרנציסקו.

הטקס פרט על נימי נשמתי. זיכרונות מימי הסטודנטיאליים באוניברסיטה העברית, 1976-79, הזדחלו אל מחשבותיי. איזה שפנה הייתי אז, כשהתחבאתי לי בסיני, במקום לעלות לגליל ולהפגין עם החבר'ה ביום האדמה. פחדתי שהמשטרה תירה בי, ואם איעצר, לא יהיה להורים שלי מספיק כסף לשלם את השחרור בערבות.

אחרי שחזרנו מאלקטרז וירדנו מהמעבורת, טיפסנו את העלייה התלולה לקפה טריאסט. בית הקפה בליבה של שכונת נורת' ביץ' היה אנדרטה חיה לשנות ה-1960. הוא עדיין המה סופרים ואמנים. על המוניטין של קפה טריאסט ידענו שלושתנו עוד לפני שנחתנו בברקלי. הוא היה אבן שואבת לאנשי תרבות-הנגד, ששברו את הסטנדרטים היצירתיים הנוקשים שאפיינו את השירה עד לשנות ה-1950. אפילו יהודה עמיחי ישב שם. באחד משיריו כתב איך שברו שם משוררי הביט (מקצב, באנגלית) את המשקל והחריזה. שם נולדו הביטניקים, עליהם שמעתי בימי בית ספר ביאליק בחולון. בכתה ח' התחפשתי בפורים לביטניקית.

איזו שפנה הייתי אז, כסטודנטית, כשהתחבאתי לי בסיני במקום לעלות לגליל ולהפגין עם החבר'ה ביום האדמה. פחדתי שהמשטרה תירה בי, ושאם איעצר לא יהיה להורים שלי מספיק כסף לשחרר אותי בערבות

כשחזרתי לברקלי, אכלתי את ארוחת חג ההודיה הראשונה שלי עם המשפחה המארחת, שהוקצתה לי ע"י התוכנית של משרד האוניברסיטה לאירוח סטודנטים וסגל מחו"ל. לא בדיוק הכרתי אותם. בסך הכול עברו רק חודשיים מאז שקיבלו את פני בשדה התעופה. אז לא הרגשתי בנוח ליידע אותם בסיפורי מסע טרום השחר שלי לאי אלקטרז.

היתה זו הפעם הראשונה בה אכלתי תרנגול הודו אפוי עם מלית. עד אז חשבתי, שהודו זה שווארמה. נפגשתי אז לראשונה עם חמוציות מסוכרות, שהוגשו עם התרנגול הודו. לקינוח אכלנו פאי דלעת. עד אז, דלעת הייתה עבורי תוספת נדירה למנה העיקרית של ארוחות חגיגיות.

התחלתי להבין את משמעות החג החילוני הזה, כשראיתי חנויות ובתי עסק סגורים ורחובות שוממים. לפני שנחתתי בארה"ב הנחתי, שימי הראשון שלהם יהיו כמו השבתות שלנו. טעיתי בגדול. השאון העירוני נדם לו רק בחג ההודיה ובכריסטמס.

אז נפל לי האסימון. איזה נתק ענק בין אירועי ההיסטוריה הקולוניאלית שקרו בסוף נובמבר, אותם מציין יום ההודיה, לבין החברותה והמשפחתיות החמה הנחגגות בו מדי שנה בשנה. ממש כמו שאני וחברי למאבק המזרחי חוגגים לנו את יום העצמאות, כשאנחנו מנפנפים סטייקים על האש וגומעים בירות בפארקים שהיו פעם פלסטין. לפחות אצלנו ה' באייר והחמישה עשר במאי לא נופלים תמיד באותו היום.

הטקס המשיך לשגשג במהלך השנים. בשנות ה-1980 הגיעו הרוח'ניקים של הניו אייג', שהכניסו את האינדיאנים לאופנה. כדי להספיק ולהגיע לאי לפני תחילת הטקס ולפני עלות השחר, היינו צריכים לצאת מהבית בשתיים בלילה, ולעמוד בתורים עם בערך עוד אלפיים ומשהו אנשים.

רקדנית בת השבטים הילידיים של הפיליפינים בריקוד סולידריות עם האינדיאנים (צילום: סמדר לביא)

כשפסה לה האופנה הזו, את הרוח'ניקים החליפו אקטיביסטים צעירים אנטי-קולוניאליים, שהיוו אחר כך את הגרעין הקשה של מחאת 2011. אל הטקס הצטרפו רקדניות של שבטי הילידים מהפיליפינים, מנהיגי שבטי האינו, המהווים את האוכלוסייה המקורית של יפן, ורקדנים אצטקים.

להקה של רקדנים אצטקיים מסיימת את הטקס בכל שנה (צילום: סמדר לביא)

איזה נתק ענק בין אירועי ההיסטוריה הקולוניאלית שמציין חג ההודיה, לבין המשפחתיות החמה הנחגגת בו. ממש כמו שאני וחברי למאבק המזרחי חוגגים את יום העצמאות בניפנוף על סטייקים בפארקים שהיו פעם פלסטין

מאז יום השנה ה-500 לכיבוש אמריקה, בין נציגי העמים הילידיים המגיעים מרחבי העולם להשתתף בטקס, נמצאת גם משלחת פלסטינית רשמית של פעילים מקומיים, עם דגל ואחד מהנאומים המרכזיים. אך שמתי לב לכך, שהיו שנים בהן הפלסטינים צעדו מהמעבורת לרחבה הראשית של הטקס באי – ללא דגל ונאום. "הנהגת הקהילה היהודית של אזור מפרץ סן פרנציסקו הפעילה לחצים, ועדיף שלא להתכסח אתם", אמר לי אחד מחברי ב-AIM, ראשי תיבות של ה American Indian Movement (התנועה האינדיאנית-אמריקאית).

טקס חג אי-ההודיה 2013, הנציג הפלסטיני נואם ברחבה הראשית (צילום: סמדר לביא)

הריטואל מסתיים כל שנה כשהמארגנים מ–AIM מחלקים לכל המשתתפים טבק. כולנו מסתדרים בתור, ומקריבים את הטבק כמנחה על מדורת האש המרכזית ברחבה. כל אחד עוצם עיניים ומבקש משאלה. "אלוהים, בבקשה בבקשה, תעשה שאמא תקנה לי אופניים," התפלל שהין בן השלוש כשזרק את מינחת הטבק שלו ללהבות. על הבוקר שלמחרת, בבלאק פריידי, קניתי לו תלת-אופן, ובשארית סוף השבוע לימדתי אותו לדווש.

מנחת הטבק ובקשת המשאלות בסוף הטקס , 2013 (צילום: סמדר לביא)

מ-1979 ועד הלום, אם אנחנו בצפון אמריקה, ההשתתפות בטקס הזריחה של חג אי-ההודיה, ואח"כ קפה בטריאסט, הפכו למסורתנו המשפחתית. אנחנו חוזרים הביתה לחטוף תנומה לפני שאנחנו אוכלים את ארוחת החג המזרחית-פלסטינית שלנו – צלעות טלה על האש ומג'דרה.

אבל לא השנה.

אין ספק, כי אנחנו חיים בתקופה מוזרה ומלאת חרדות. עידן הקורונה. ה"נורמלי החדש" שלנו אנטיספטי ומבודד. ערכתי סעודת חג בביתי עם חברה מזרחית מקדמת דנא. כמובן ששמרנו על שני מטר של ריחוק חברתי. כשלא בלסנו, שמנו מסיכות. היא בישלה מרק עדשים, ואני אפיתי שוק טלה עם בהרט בתנור – ממיטב מטעמי המזרח התיכון. בתור תוספת, עשיתי אורז לבן עם צנוברים צבוע בסומאכ ועטור בנענע. עירבבתי את תבשיל האורז הזה עם אורז פרא אינדיאני ממינסוטה – תזכורת לרוחו האמריקאית של החג.

* ההתייחסות בלשון זכר מכוונת לכל המגדרים.

פרופ' סמדר לביא היא פרופסור אמריטה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קליפורניה, דייויס, וחוקרת אורחת במחלקה ללימודים אתניים באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי. בין ספריה של לביא "הפואטיקה של כיבוש צבאי" (1990) שזכה בציון לשבח בתחרות ע"ש ויקטור טרנר לכתיבה אנתרופולוגית, "עקירה, גלות וגיאוגרפיות של זהות" (1996) ו"יצירתיות/אנתרופולוגיה" (1993). ב-2009 זכתה בפרס ע"ש גלוריה אנזלדואה מטעם האגודה ללימודים אמריקאים, וב-2013 קיבלה מקואליציית "ליבי במזרח" אות כבוד על מפעל חייה למען צדק חברתי. המהדורה הראשונה של ספרה האחרון, "עטופות בדגל ישראל: חד הוריות מזרחיות ועינויים בירוקרטיים" (2014) זכתה בציון הכבוד בתחרות הספרים של האגודה ללימודי נשים ומגדר במזה"ת. https://anthropology.ucdavis.edu/people/smadarlavie

כמה מילים בשבחה של גילה גמליאל השרה להגנת הסביבה. מאז הגיעה לתפקיד יש הרגשה שיש לסביבה קול מסביב לשולחן הממשלה, וזה בוודאי דבר מבורך. הצעת המחליטים שהיא מקדמת בימים אלו לזירוז המעבר לכלכלה דלת פחמן מהווה שיפור משמעותי מהצעות קודמות בנדון. בין הסעיפים הראויים לציון:

1. קיצוץ פליטות גזי חממה מישראל בלפחות 27% עד 2030, וב-85% עד 2050 יחסית לרמתן ב-2015.
2. אנרגיה מתחדשת תספק לפחות 40% מהחשמל ב-2030 ולפחות 95% ב-2050.

הצעתה של גמליאל באה על רקע החרפת משבר האקלים שמורגשת גם בישראל. במזרח התיכון הטמפרטורות עלו כבר במעלה וחצי בממוצע לאורך השנה, יחסית לרמתן לפני מאה שנה. כל התחזיות צופות שהמזרח התיכון ימשיך להתחמם בקצב שעולה על הממוצע העולמי.

הטמפרטורות הממוצעות לאורך השנים במזרח התיכון וכן הממוצע העולמי.נלקח מתוך פירסומים של cyprus Institute Climate and atmosphere research in the Eastern Mediterranean and Middle East region

יש המתנחמים בכך שירדו בשנה האחרונה גשמים לא מעטים, אך הנחמה הזאת נובעת מטעות בהבנה. באופן כללי ההתחממות גורמת לאידוי מוגבר מהאוקיינוסים. מה שעולה חייב לרדת, ולכן ביבשות בכללותן יורדים יותר גשמים. אך תהליך ההתחממות מקצר את החורף בישראל ולכן צפי הגשמים בה בהמשך עגום אם תהליך ההתחממות לא ייעצר, ומהר.

החרפת משבר האקלים שמורגשת גם בישראל. במזה"ת הטמפרטורות עלו כבר במעלה וחצי בממוצע לאורך השנה, יחסית לרמתן לפני מאה שנה. התחזיות צופות שהמזה"ת ימשיך להתחמם בקצב שעולה על הממוצע העולמי

לחזור לעניין הצעתה של גמליאל. ההצעה כוללת מספר סעיפים. ברצוני להתייחס בפרט כאן לנושא יעדים של אנרגיות מתחדשות ומדוע הן כה קריטיות.

בישראל נפלטים מדי שנה בשנה כשמונים מיליון טון גזי חממה, פחמן דו חמצן וגזי חממה נוספים, לפי הנתונים הרשמיים. בפועל המספר כנראה גבוה יותר, אך אין מידע מבוקר על היקף הפליטות מתשתיות הגז בפרט, ולכן הנתון של כ-80 מיליון טון נכון בערבון מוגבל.

ייצור חשמל אחראי במדינת ישראל לכמחצית מהפליטות, בסביבות 40 מיליון טון בשנה. לכן כל שאיפה לצמצם פליטות מישראל חייבת להתחיל מתחום החשמל.  אך המרכזיות של אופן ייצור החשמל חורגת ממחצית הפליטות.

שריפת דלקים פוסיליים לכלל השימושים כולל חשמל, תחבורה ותעשיה – היתה אחראית לכ-63 מיליון טון ב-2018 או כ-80% מסך הפליטות. היות שאנחנו יודעים איך להפסיק פליטות מייצור חשמל – מעבר לאנרגיות מתחדשות ואגירה בשילוב עם התייעלות אנרגטית, נפתחה האפשרות להפסיק כ-80% מהפליטות מישראל על ידי מעבר ייצור החשמל לאנרגיות מתחדשות ומעבר תחבורה ותעשיה לחשמל.

אך בכדי שכל זה יקרה אנחנו צריכים להעביר ייצור חשמל בישראל לאנרגיות מתחדשות ולאגירה. במידה מסוימת זה התחיל לקרות, עם ייצור של כ-8% מהחשמל בישראל מאנרגיות מתחדשות השנה. אך שאלת השאלות כאן היא קצב המעבר ואיך זה ישפיע על הפליטות בשנים הקרובות.

נכון להיום הממשלה קיבלה החלטה לפני כחודשיים אשר עיקרה הוא שעד שנת 2030, 30% מייצור החשמל יבוא מאנרגיות מתחדשות, בעיקר מאנרגיה סולארית עם מעט רוח. זה נשמע טוב עד שעושים את חשבון הפליטות.

בישראל הביקוש לחשמל עלה בממוצע ב-3.4% בחמש השנים האחרונות. המשמעות היא, שבהנחה סבירה שהביקוש ימשיך לגדול באותו קצב, ב-2030 הביקוש לחשמל יהיה גבוה בערך ב-40% יחסית לביקוש ב-2020, ויגיע לכ-105 טרה וואט בשנה. אם ייצור המתחדשות יספק 30% מהביקוש, ייצור חשמל מגז יספק כ-70% מסך הביקוש, או כ-73 טרה וואט בשנה, נתון  מעט גבוה יותר מהייצור מגז ופחם ביחד כיום, והפליטות בהתאם. תהיה ירידה חד פעמית בפליטות עקב מעבר מייצור חשמל מפחם לייצור מגז, אך בכל מקרה יעד המתחדשות לא יביא לירידה בפליטות.

נכון להיום הממשלה קיבלה החלטה לפני כחודשיים, שעיקרה הוא כי עד 2030, 30% מייצור החשמל יבוא מאנרגיות מתחדשות. בעיקר מאנרגיה סולארית עם מעט רוח. נשמע טוב עד שעושים את חשבון הפליטות

מעבר לכך, יש סבירות שהביקוש לחשמל אף יעלה בשנים הקרובות עקב עליית הטמפרטורות בקיץ, וכן מעבר אפשרי של תחבורה לחשמל. במקרה של עליית ביקוש של 4% בשנה, הביקוש לחשמל יגיע לאזור 111 טרה וואט בשנה, ופליטות גזי החממה יהיו בהתאם.

ניתן לראות זאת בצורה גרפית:

תרחישים פליטות – גידול ביקוש 3.4 בשנה

הקווים בגרף מיצגים פליטות ישירות צפויות עם גידול ביקוש של 3.4% בממוצע כל שנה. ניתן לראות שבשנים הקרובות צפויה ירידה בפליטות הישירות עקב החלפת ייצור בפחם עם ייצור בגז, אך, הצפי מעבר לכך תלוי במידה רבה בקצב המעבר למתחדשות. הקו העליון ממחיש את הצפי עם המתווה הנוכחי של משרד האנרגיה. העברה של כ-2% של סך הייצור כל שנה בכדי להגיע ל-30% בשנת 2030. במקרה הזה הפליטות יעלו בצורה מתונה מ-2025 עד 2035 לערך, ורק אז יתחילו לרדת. הקווים מתחת מבטאים מעבר מהיר יותר למתחדשות בקפיצות של חצי אחוז מסך הייצור כל שנה. לכן הקו העליון כאמור מבטא יעד מתחדשות 30% ב-2030, הקו השני מבטא יעד 35% מתחדשות ב-2030, הקו השלישי מלמעלה מבטא יעד מתחדשות 40% ב-2030 בהתאם להצעת המחליטים של המשרד להגנת הסביבה, ועוד שני קווים מלמטה מייצג יעד של 50% ב-2030 בהתאם להצעתה של מרכז השל לקיימות ואירגוני סביבה נוספים.

ניתן לראות בצורה דומה המשמעות של גידול ביקוש של 4% בממוצע בשנה:

תרחישים פליטות – גידול ביקוש 4 בשנה

במקרה זה הגידול בפליטות כמתווה משרד האנרגיה אף גבוה יותר. בכדי לקצץ פליטות מייצור חשמל במהירות יהיה צורך לאמץ יעדים אף שאפתניים יותר מזה של המשרד להגנת הסביבה.

אך יותר חשוב מהפליטות השנתיות זה סך הפליטות עד להפסקת הפליטות:

סך הכל פליטות גזי חממה צפויות-גידול ביקוש 3.4 אחוז בשנה- בתרחישים שונים

כפי שניתן לראות יש משמעות רבה לקצב ולתזמון המעבר למתחדשות. עם גידול ביקוש של 3.4% בשנה, סך הפליטות הישירות מייצור חשמל עד 2065 יגיעו לאזור 1.3 מיליארד טון. לעומת זאת, בהצעת המשרד להגנת הסביבה יגיעו לאזור 800 מיליון טון. קצת יותר מחצי ממתווה משרד האנרגיה. אם ניקח מתווה מרכז השל לקיימות ואירגוני סביבה נוספים הפליטות יסתכמו בערך ב-500 מיליון טון.

בישראל הביקוש לחשמל עלה בממוצע ב-3.4% בחמש השנים האחרונות. המשמעות היא, שבהנחה סבירה שהביקוש ימשיך לגדול באותו קצב, ב-2030 הביקוש לחשמל יהיה גבוה בערך ב-40% יחסית לביקוש ב-2020

יש עוד היבטים לנושאי פליטות ומתחדשות, אתייחס אליהם בהמשך, אך זו הסיבה המרכזית לכך שישראל צריכה לאמץ יעדים למתחדשות גבוהים באופן משמעותי מהמתוכנן כיום.

לסיום, כמה מילים על התמורות הפוליטיות. עד לבחירות האחרונות אירופה הצטיינה בגישה רצינית למשבר האקלים והציבה יעד של קיצוץ פליטות ב-50% עד 2030 יחסית לרמתן ב-1990. ארה"ב לעומת זאת זלזלה בכל הנושא כידוע. הבחירות העלו את הדמוקרטים לשלטון עם מחוייבות לקיצוץ מהיר בפליטות ולהפסיק אותן כליל עד 2050.

בנסיבות אלו ישראל לא תוכל להמשיך עם צעדים מינוריים בלבד בנושא פליטות.

אחת השאלות שעלו בהתכתבות מול האוצר זו שאלת המחיר. זו שאלה לגיטימית ואתייחס אליה כאן בקצרה.

העלות בפועל של חשמל מאנרגיה מתחדשת משתנה בהתחשב במספר גורמים. בתנאים טובים, וכפי שבא לידי ביטוי במכרז האחרון של רשות החשמל, העלות  של חשמל מאנרגיה סולארית עם קיבולת אגירה היא כ-18 אג' לקווט"ש, נמוך בהרבה מעלות חשמל מגז, שעולה בסביבות 30 אג' לקווט"ש, כולל עלויות הקמה ותפעול התחנות. אך בהתקנות קטנות על גגות העלויות גבוהות יותר. לכן העלות בפועל של סולארי תלוי במידה רבה בתמהיל המקורות. ויש לקחת בחשבון גם את עלויות הולכה בכל התחשיבים האלו.

לאחרונה רשות החשמל חישבה בעצמה את המשמעות מבחינת עלות החשמל בהעלאת יעד מתחדשות ב-2030 מ-17% ל-30%. הרשות הגיעה למסקנה שאין בהעלאת היעד עלות משמעותית. מה שמתבקש זה שהרשות תחשב בעצמה את המשמעות הכספית של העלאת היעד ב-2030 לאחוזים גבוהים יותר. הרשות או האוצר לא יכולים לטעון שיש לכך עלות גבוהה כל עוד הם נמנעים מלחשב את העלות בתמהילים או מודלים שונים.

במקור מאנגליה, יעקב גלאוזיוס עוסק בנושא סביבה בשנה האחרונה

במדינה דמוקרטית מותר למשטרה לזמן לחקירה משתי סיבות:

1. זימונו של עד לצורך מסירת עדות במסגרת חקירה רגילה (חקירה פתוחה). חובתו של אזרח להתייצב למסירת עדותו ולמסור את האמת. זכותו לשתוק רק אם הוא נשאל שאלה שהתשובה עליה עלולה להפלילו בעבירה.

2. או זימון חשוד לצורך גביית הודעתו לאחר שהוזהר באיזו עבירה הוא חשוד, לאחר שהוענקה לו האפשרות להתייעץ עם עורך דין בטרם חקירה, לאחר שהובהרה לו זכותו לשתוק ולא לענות לשאלות, וכן לאחר שהובהר לו כי שתיקה כזו עלולה לחזק את החשד נגדו.

אלו 2 הסיבות האפשריות לצורך זימון למשטרה. זימון עד או זימון חשוד. נקודה.

בשבוע שעבר נקרא יונתן מאיר הצעיר מת"א לירושלים, מטעם חוקר במשטרת מרחב מוריה, שדרש ממנו להתייצב באותו היום. לא נמסר לו מדוע.

יונתן שומר החוק ציית ונסע במהירות מת"א לירושלים, תוך שהוא מתייעץ עמי בטרם הגעתו לתחנת המשטרה.

בשבוע שעבר נקרא יונתן מאיר הצעיר מת"א לירושלים, מטעם חוקר במשטרת מרחב מוריה, שדרש ממנו להתייצב באותו היום. לא נמסר לו מדוע. יונתן שומר החוק ציית ונסע במהירות לירושלים, תוך שהוא מתייעץ עמי

הוא חשש שמא ייחקר כחשוד, אף שלא ביצע שום עבירה פלילית אלא רק השתתף במספר תהלוכות מגשר המיתרים בירושלים למתחם בלפור מול מעון ראש הממשלה.

הזימון לחקירה של יונתן מאיר

הוא הגיע לתחנת המשטרה לאחר ששוחח עמי.

למרבה התדהמה, הוא לא נחקר כחשוד בביצוע עבירה וגם לא נחקר כעד לביצוע עבירה מטעם חשוד אחר.

יונתן לא נחקר כחשוד ולא נחקר כעד. הוא פשוט זומן לחקירת הפחדה. שימו לב לזה: החוקר אמר לו שהוא דומיננטי מאד בתהלוכות.

יונתן ההמום אמר לו שכאשר שירת בשטחים (לצערו), כך נהג הצבא כדי לדכא הפגנות לא אלימות של פלסטינים: נעצרו מפגינים דומיננטיים ובולטים שלא עברו שום עבירה ולא נקטו בשום אלימות, אבל עצם מעצרם וחקירתם נועדו להרתיע אותם מארגון הפגנות או מהתמקמות דומיננטית בלב תהלוכות.

חקירת ההפחדה המדהימה והמופרכת הזו אינה מקרה יחיד. הגיעו אליי מקרים נוספים.

זה חמור בצורה מופלגת:

דרישת חוקר משטרה מאזרח חף מכל חשד שלא עשה דבר פלילי, לנסוע בבהילות באמצע היום מת"א לתחנת משטרה בירושלים כדי להיחקר, לא לצורך מסירת עדות ולא לצורך גביית הודעת חשוד מטעמו, אלא סתם כדי לנסות להרתיעו מלממש את זכותו הדמוקרטית והאזרחית להפגין נגד השלטון ואף להיות דומיננטי בהפגנות ולקרוא קריאות באמצעות המגפון, היא ביטוי לריקבון אנטי-דמוקרטי עמוק.

אוציא כמובן מכתב דרישה חד משמעי לקטוע מידית את הפרקטיקה המטורפת הזו ולמצות את הדין המשמעתי עם מי שאחראים לזימונו של יונתן לחקירת סרק מפחידה.

המכתב יישלח למפקד משטרת מחוז ירושלים הנכנס, ליועצת המשפטית של משטרת ישראל ולמפכ"ל המשטרה החדש. במקביל אמליץ ליונתן גם להגיש תביעת פיצויים נגד משטרת ישראל.

יונתן ההמום אמר לחוקר, שכששירת בשטחים (לצערו), כך נהג הצבא לדיכוי הפגנות לא אלימות של פלסטינים: נעצרו ונחקרו מפגינים דומיננטיים ובולטים שלא עברו שום עבירה ולא נקטו בשום אלימות, לצרכי הרתעה

אבל מכתבי דרישה ותביעות פיצויים אינם מספיקים. חייבת לקום זעקה גדולה.

כפי שציין ההיסטוריון הדגול פרופסור שאול פרידלנדר שחקר את גרמניה הנאצית והתמחה בהיסטוריה של השואה: דמוקרטיות אינן קורסות פתאום ודיקטטורות אינן מופיעות לפתע בעקבות חציית קו אדום אחד ויחיד.

מדובר בתהליך הדרגתי של חציית קו ורוד ועוד קו ורוד ועוד קו ורוד. ולפתע: הקו האדום נחצה.

אפעל משפטית. אבל כולנו חייבים לפעול ציבורית. זו חרפה מסוכנת. זו חרפה מסוכנת מאד.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.