פרופ' סמדר לביא
הזמן של
פרופ' סמדר לביא

פרופ' סמדר לביא היא פרופסור אמריטה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קליפורניה, דייויס, וחוקרת אורחת במחלקה ללימודים אתניים באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי. בין ספריה של לביא "הפואטיקה של כיבוש צבאי" (1990) שזכה בציון לשבח בתחרות ע"ש ויקטור טרנר לכתיבה אנתרופולוגית, "עקירה, גלות וגיאוגרפיות של זהות" (1996) ו"יצירתיות/אנתרופולוגיה" (1993). ב-2009 זכתה בפרס ע"ש גלוריה אנזלדואה מטעם האגודה ללימודים אמריקאים, וב-2013 קיבלה מקואליציית "ליבי במזרח" אות כבוד על מפעל חייה למען צדק חברתי. המהדורה הראשונה של ספרה האחרון, "עטופות בדגל ישראל: חד הוריות מזרחיות ועינויים בירוקרטיים" (2014) זכתה בציון הכבוד בתחרות הספרים של האגודה ללימודי נשים ומגדר במזה"ת. https://anthropology.ucdavis.edu/people/smadarlavie

וידוי פרופסור מסעודה ו"מלח הארץ" באקדמיה

הכתבה שהתפרסמה במוסף "הארץ" על התופעה של פרופסורים מהשמאל, רובם אשכנזים, העוזבים את הארץ למשרות מרופדות בבריטניה וארה"ב תפסה אותי בערב שבועות, ואני, כדרכי, עטויה בתכריכי געגועים לארץ. למפל הנסתר בנחל ערוגות, לשדות הכלניות בגבול עזה, לעץ התות בחצר של סבתי בירושלים. לעונת התאנים. הגעגועים הכואבים ביותר הם לשקט היחסי האופף את תל אביב בשעות הדמדומים של ערבי שבת וחג, ולקקופוניה של נוסחי "אל נורא עלילה" של ילדותי, שעלתה השמיימה מבתי הכנסת של שכונת "בית ישראל".

הכתבה שהתפרסמה במוסף "הארץ" על תופעת הפרופסורים מהשמאל, רובם אשכנזים, העוזבים את הארץ למשרות מרופדות בבריטניה וארה"ב תפסה אותי בערב שבועות, עטויה, כדרכי, בתכריכי געגועים לארץ

אני גולה אקדמית-פוליטית, אך הסיפור שלי – אישית ומקצועית – שונה בתכלית.

"ילדת חצי"

מילדותי אני יודעת שאני אורחת – כובשת – בארץ הזו, עובדה שאינה גורעת מאהבתי אליה. שלא כמו רבות  מחברותי המזרחיות למאבק, אני "ילדת חצי" שגדלה בשכונת עבודה א' בחולון, מעוז של מעמד ביניים אשכנזי, עם אמא תימניה, שאמרה ש"אסור לסמוך על הערבים, אני מכירה אותם עוד מלפני קום המדינה", אבא ליטאי, מלא ביקורות כרימון על המפעל הציוני, וסבתא תימניה ירושלמית, שהייתה מחלקת את ההיסטוריה ל"לפני שפרסה האל-מדינה" ו"אחרי שפרסה האל-מדינה".

הבת מצווה של סמדר לביא
הבת מצווה של סמדר לביא

הוויכוחים הקשים ביותר בין הורי היו בענייני פוליטיקה. בכתה ג' סיפר לי אבי על הנכבה. "אל תדברי על זה כי הילדים בבית הספר ירביצו לך"' יעץ לי. בהמשך סיפר על גירוש הפלסטינים מהכפר לוביה הסמוך לקיבוצו, בית קשת. "מדינת ישראל (תמיד הקפיד לומר "מדינה" לפני "ישראל") היא טעות היסטורית ועובדה קיימת של 'אין ברירה'. "טעויות תמיד אפשר לתקן" נהג לומר. כך התוודעתי, עוד לפני 1967, אל חזון המדינה האחת. והכל, בדרך כלל, סביב שולחן השבת, אחרי קידוש מקוצר וסעודה דשנה.

נאום באוניברסיטת וילנה, אפריל 2018, בטקס קבלת ה-בי.איי. של אבי, שהוגלה מהאוניברסיטה אל גטו שבלי עם פרוץ מבצע ברברוסה ביוני 1941, שלושה שבועות לפני תום לימודיו. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי תמונה שלו כאיש צעיר
נאום באוניברסיטת וילנה, אפריל 2018, בטקס קבלת ה-בי.איי. של אבי, שהוגלה מהאוניברסיטה אל גטו שבלי עם פרוץ מבצע ברברוסה ביוני 1941, שלושה שבועות לפני תום לימודיו. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי תמונה שלו כאיש צעיר

רק לפני שלוש שנים מצאתי את הכוח הנפשי להסתובב בגאיות ההריגה של ליטא ולטביה, ו"לעשות שולם" עם שורשי האשכנזיים. עד אז, היה בי סוג של עצב רגוז על השואה כטראומה היחידה המותרת לדיברור ישראלי לאומי. אבי נפטר כשהייתי בת 25, ומעודו לא דיבר על עומק הסבל של חייו "שם". כיום אני מבינה, כי התיק את הסבל הזה אל חיפושיו אחרי צדק פוליטי וחברתי בארץ.

הוויכוחים הקשים ביותר בין הורי היו בענייני פוליטיקה. בכתה ג' סיפר לי אבי על הנכבה. "אל תדברי על זה כי הילדים בבית הספר ירביצו לך," יעץ לי

אמי תמיד דאגה שלא אשתזף יתר על המידה. "יש לך מספיק צרות בתור ילדה חכמה" אמרה והוסיפה, "שבי להתאמן בפסנתר, עזבי את הפוליטיקה,  והירשמי ל'שומרי משקל". עורי השחום וחזותי התימנית, ואיתן מודעותי הגוברת לעוולות שביצעה המדינה בציבור המזרחי, לא אפשרו לי להנות מהפריבילגיה האשכנזית של אבי. "שיינל'ה שווערצל'ה" קראו לי בילדות, ו"היי ימאן" בגיל ההתבגרות.

מיד לאחר יוני 1967, בסוף כתה ו', בהיותי "עיתונאית קטנה" ב"הארץ שלנו", כתבתי מאמר זועם על הרס השכונה המוגרבית, והגליית דיירייה הפלסטינים לטובת "רחבת הכותל." ב-1971, כ"כתבת נוער" ב"מעריב לנוער", ראיינתי את יצחק חלוצי וויקי שירן על תיאטרון הפנתרים, ואת בני דורי מכפר קאסם, אותם שאלתי, אם זיכרונות הוריהם מהטבח יאפשרו דו-קיום. מי שלימדה אותי את רזי הכתיבה העיתונאית, למרות ההבדלים הפוליטיים, הייתה גאולה כהן. לימים, בנה צחי הנגבי חבט בי בהפגנות בקמפוס גבעת רם נגד נישול הבדואים מאדמותיהם. "מגיע לך!" צחקה.

גבעת רם

הגעתי לאוניברסיטה העברית בגבעת רם אחרי שירות צבאי מרתק במדור "ידיעת הארץ" שהוליך לשנה של מחקר שדה בקרב הבדואים של דרום סיני. כילדה טובה, נרשמתי והתקבלתי ללימודי רפואה, אבל רציתי אנתרופולוגיה. בוועדת הקבלה אמרו לי: "מה?! שתימניה תלמד אנתרופולוגיה?! ועוד מסרבת לחקור את התימנים? שהרי התקבלת כבר, אז למה באמת לא מקצוע כמו רפואה?".

אני חבה הרבה מזהותי האנתרופולוגית לפרופ' עימנואל מרקס, שהנחה את מחקרי, ולפרופ' דון הנדלמן, שלמרות שאנו חלוקים בעמדותינו הפוליטיות, הוא עד היום אחד מעמודי האש התיאורטיים שלי. הוויכוחים בנושא "הטעות ההיסטורית" והאפליה נגד מזרחים במרפסת של דון נגמרו תמיד בצעקות (דאגנו שלא תגענה עד אבא של ביבי שגר במורד הרחוב), שלאחריהן דממה דקה. כעבור שנים, באחד מביקורי מהגולה, אמר לי דון, "נו… אז גם ברוך (קימרלינג) אומר עכשיו ככה, אז כפי הנראה צדקת".

הוויכוחים בנושא "הטעות ההיסטורית" והאפליה נגד מזרחים במרפסת של האנתרופולוג פרופ' דון הנדלמן נגמרו תמיד בצעקות (דאגנו שלא תגענה עד אבא של ביבי שגר במורד הרחוב)

את רוב לימודי ה-בי איי שלי העברתי במחקר שטח בסיני. הייתי עולה ירושליימה בעיקר לבחינות, למסיבות ובעיקר להפגנות. במעגל הסטודנטיאלי שלי, הייתי המזרחית הלא-ציונית היחידה ב"קמפוס". "אז מה נשמע בג'סי קונגו?" התחנחנו בקפיטריה, בהתייחסם לג'סי כהן, השכונה המזרחית המנוחשלת של חולון. "לוידעת," משכתי בכתפי. "אני משכונת עבודה א'. בסוף הרחוב שלנו גרים זה מול זה אברהם הרצפלד ופנחס איילון, ראש העיריה".

בסוף שנה ב' הודיע לי דון: "את מוכשרת כמו שד, מקורית וחרוצה, אבל אין לך צ'אנס כאן. ניסינו, אבל אנחנו לא יכולים לאלף לא את החשיבה ולא את הפוליטיקה שלך. סעי לאמריקה. יש שם מחלקות מצוינות לאנתרופולוגיה, ושם תקבלי מלגה מלאה – שכר לימוד והוצאות מחייה".

לימים, העברתי את הידע המצטבר שלי ב"איך להתקבל ללימודים גבוהים בארה"ב על מלגה מלאה" לכמה דורות של מזרחים ופלסטינים, שלא יכלו לממש את עצמם כשרצועת האילוף של מדעי הרוח והחברה בישראל חונקת את יצירתיותם.

ברקלי

סמדר לביא עם האבא המאמץ בסיני
סמדר לביא עם האבא המאמץ בסיני

בספטמבר 1979 הגעתי לברקלי היישר מסיני, עטופה בג'לביה תכלת רקומה בסגול,  מתנה מהמשפחה המאמצת שלי בדהב, ועם שיער קלוע לארבע צמות. רשמית עדיין לא קיבלתי את ה-בי איי. בקורס הסיום קיבלתי "נכשל". אבי ודון הנדלמן הגישו ערעור לדיקאן. הוועדה החיצונית שכונסה כדי להעריך את עבודת הגמר נתנה לי 96. את הבי-איי מירושלים קיבלתי בסוף שנה א' לתואר בברקלי. בסוף אותה השנה קיבלתי גם את ה-אם איי.

באביב 1980 כתבתי את התזה על טקסי מעבר בפפואה ניו-גיני כמופעי דראג. היה זה טרם היוולדה של התיאוריה הקווירית. שופטת אחת נתנה לי A+, אבל השופט השני, שסיפר לי על החברות האמיצה בין גולדה מאיר לבין הוריו, הודיע לי: "את לא שייכת לתוכנית! תחזרי לישראל. את יכולה להיות מקסימום כתבנית!" עקב הפלוגתא, כל סגל המחלקה קרא את העבודה, ובישיבה השבועית הוחלט, שאכן מגיע לי A+.

בקורס הסיום קיבלתי "נכשל". אבי ודון הנדלמן הגישו ערעור לדיקאן. הוועדה החיצונית שכונסה להערכת עבודת הגמר נתנה לי 96. את הבי-איי מירושלים קיבלתי בסוף שנה א' לתואר בברקלי, יחד עם ה-אם איי

באמצע שנות ה-80, בכנס במכון ללימודים מתקדמים בסטנפורד נתקלתי בשמואל-נוח (אייזנשטט). "מה *את* עושה פה?" נדהם, כשראה את תג השם שלי עם השיוך האקדמי. "את לא היית אמורה לקבל את התואר!". הרגשתי שיתוק בכל הגוף, והדם אזל מפני.

המלגה לשנה ב' הייתה תלויה בהיותי מתרגלת. המחלקה החליטה, שהמקום הטבעי ביותר לכך יהיה הקורס ללימוד עברית. אבל האינפורמציה בדבר עמדותיי הפוליטיות הגיעה כנראה אל הפרופסורים שחילקו את מלגות התרגול בעברית, וכנראה שנוכחותי בקמפוס הפריעה גם להם. אבל זה ממש לא הפריע להם, שישראלים-אליטה-אשכנזים השתתפו בפעילות ביקורתית על ישראל. להם הותר לתרגל עברית. אולי היה זה כי הצטרפתי להתאחדות הסטודנטים הערבים בברקלי (אחד מהתנאים היה לדבר ערבית שוטפת) והחומוס שלי זכה בתחרות השנתית? או כי בהפסקות הצהריים ניהלתי ויכוחים עם תועמלני ארגון "הלל", ששולחנם ניצב בפלאזה הראשית של הקמפוס? כשמדובר בלימודי המזה"ת, ובמיוחד ב"סיכסוך", אין בארצות הברית חופש אקדמי.

ולמרות זאת, בברקלי פרשתי כנפיים. יכולתי להיות מי שאני בלי להתמזער. היה זה טבעי לדון בציונות כחלק מהפרויקט הקולוניאלי-אימפריאלי, ולנתחה דרך הפריזמה של תיאוריה ביקורתית של גזע. היינו חבורה הדוקה שהתפרשה בין הקמפוסים באיזור סאן פרנציסקו – הדור הראשון של דוקטורנטים  העוסקים בשיח קולוניאלי השוואתי, ובקריאת תגר על התצורות המסורתיות של כתיבה אקדמית. הקפדנו  להפריד בין הפעילות הפוליטית בקמפוסים לבין המחקר המדעי, למרות שבשניהם הסתמכנו תמיד על מטריה אמפירית.

האינפורמציה בדבר עמדותיי הפוליטיות הגיעה כנראה למחלקי מלגות התרגול בעברית, וכנראה שנוכחותי בקמפוס הפריעה להם. אבל לא הפריע להם שישראלים-אליטה-אשכנזים השתתפו בפעילות ביקורתית על ישראל

ב-1982, ביחד עם  קבוצת סטודנטים ישראלים-אשכנזים, פלסטינים, סטודנטים ממדינות ערב וסטודנטים יהודים, הייתי ממקימי "וועד ברקלי למען חופש אקדמי בשטחים הכבושים" (CAFIOT – Committee for Academic Freedom in the Israeli Occupied Territories ). שני מזרחים בלבד היו בכאפיות – אני ודוקטורנט בסוציולוגיה, איש מצפ"ן לשעבר. כמרקסיסט מושבע טען שהפוליטיקה המזרחית מפריעה למאבק המעמדי, והתעלם ממנה. למרות זאת, מאמציו לקבל עבודה אקדמית בארץ העלו חרס, והוא נשאר בארה"ב.

למען "שני הצדדים לכל סוגיה" הציב "הלל" ברחבת הקמפוס שניים משלושת הסטודנטים התימנים הנוספים שלמדו אז בברקלי. אחד מהם הגיע לפעמים לקמפוס כשהוא עוטה ג'לבה לבנה. הם פיזזו עם תוף, שרו "אהה-ווה", ודיברו בשבחי האינטגרציה בישראל. האמת? זה סייע בידם להשיג אחלה דייטים עם סטודנטיות יהודיות. הם גם התייצבו תדיר עם חברי "הלל"  להפריע לנו באירועי הקמפוס שארגנו. אבל גם להם, בכל זאת תימנים, זה לא עזר לקבל משרות באוניברסיטאות בארץ.

בקיץ 1982, קצת לפני מלחמת לבנון הראשונה, לימדתי עם דוקטורנט פלסטיני את הקורס הראשון בברקלי על ההיסטוריה של פלסטין המודרנית. דנו גם ביחסים הסבוכים שבין המזרחים למאבק הפלסטיני. "הלל" ניהלו מסע הכפשות במטרה לבטל את הקורס. בעזרת ארגוני הסטודנטים השחורים, הצ'יקאנוס, האינדיאנים והאסייתיים, השגנו רוב בפרלמנט הסטודנטים. או אז נקראנו חברי ואני לשיחה אצל נשיא האוניברסיטה. בלשכתו חיכו גם שני הפרופסורים שמנעו ממני להיות מתרגלת בקורסים לעברית. "למה ללמד על פלסטין? היא חדלה מלהתקיים ב-1948" אמר ההיסטוריון שביניהם. "אבל אתה מלמד על האימפריה העות'מאנית," עניתי, "והיא חדלה מלהתקיים הרבה לפני 1948". הנשיא, שהציג עצמו כיהודי, אישר  לבסוף את הקורס שהפך ללהיט. הסטודנטים שבו היוו את הגרעין הקשה, שאירגן את הפגנות הענק בקמפוס אחרי הטבח בסברה ושתילה.

נקראנו לשיחה אצל נשיא האוניברסיטה. בלשכתו חיכו הפרופסורים שמנעו ממני לתרגל בקורסים לעברית. "למה ללמד על פלסטין? היא חדלה מלהתקיים ב-1948", אמר ההיסטוריון. "אתה מלמד על האימפריה העות'מאנית"

את הדוקטורט סיימתי ב-1989, כשבאמתחתי ארבעה מאמרים שהתפרסמו, כמה בהליכי פרסום, וחוזה לספר מאוניברסיטת קליפורניה. את התואר קיבלתי כשאני בהריון. יחד אתי קיבלה את הדוקטורט במחלקה אחרת חברה מ-כאפיות, אשכנזיית אליטה ירושלמית. שנתיים קודם לכן היא כבר חזרה ארצה, הגישה את כותרות הפרקים שהתכוונה לכתוב, וקיבלה מיד משרה עם תקן ב"עברית". לראשונה הבנתי בצורה מוחלטת שכל עוד את אשכנזית-אליטה, הביקורתיות כלפי ישראל דווקא משתלמת. לא זו אף זו, האוניברסיטה מתהדרת בך כהוכחה לחופש האקדמי.

רציתי הביתה. בשנה האחרונה לדוקטורט הציעו עמנואל ודון שאגיש בקשה למלגת אלון באוניברסיטה העברית – פוסטדוקטורט המיועד לקליטת צעירים מצטיינים שחוזרים לישראל. בקשתי נדחתה. את המלגה קיבלה אשכנזית-אליטה ירושלמית אחרת, שהתגוררה בברקלי. הדוקטורט שלה היה מאוניברסיטה בהתכתבות, שאינה מוכרת ע"י המועצה להשכלה גבוהה של קליפורניה.

בן זוגי דאז, אמריקאי שחור, פיזיקאי ניסויי של חלקיקים, סיים דוקטורט בהנחיית חתן פרס נובל  בברקלי. גם הוא חיפש עבודה בארץ. נאמר לו לקונית, "לא מתאים," למרות שדיבר עברית שוטפת.

קיבלתי תקן המוליך לקביעות באוניברסיטת קליפורניה, דייויס, ונשארתי לגור בברקלי. רבים מבני דורי שעסקו באנתרופולוגיה ביקורתית של "הסכסוך," לא קיבלו משרות אקדמיות, ונאלצו לעבור הסבה למשפטים או מנהל עסקים. אחרים נתקעו בקמפוסים נידחים.

אוניברסיטאות העלית בארה"ב רוויות פחדים של תיוג כ"אנטישמיות" על ידי הלובי הפרופסוריאלי הפרו-ישראלי בקמפוס, ועל ידי תורמים יהודים. "מזל שהאתנוגרפיה שלך עוסקת בתיאטרון של בדואים במצריים, זה פחות מאיים", אמרו הקולגות בארה"ב. רק אחרי אירועי 9/11 הצליחו הדורות שסיימו דוקטורטים באנתרופולוגיה ביקורתית של המזה"ת למצוא תעסוקה באוניברסיטאות העלית. עד היום, במחלקה המהוללת של ברקלי אין אנתרופולוג המתמחה בפלסטין/ישראל. הדיסציפלינה המוזרה המתקראת "לימודי ישראל" הוגלתה מהפקולטה למדעי הרוח אל בית הספר למשפטים של הקמפוס.

לראשונה הבנתי בצורה מוחלטת שכל עוד את אשכנזית-אליטה, הביקורתיות כלפי ישראל דווקא משתלמת. לא זו אף זו, האוניברסיטה מתהדרת בך כהוכחה לחופש האקדמי

הקריירה שגשגה. שבתונים, מענקי מחקר נדיבים, פרסומים בירחונים יוקרתיים, ציטוטים, הזמנות לכנסים, פרסים. את הפרופסור-חבר קיבלתי בהליך מואץ, לאחר שנת פוסט-דוק ושלוש שנים בסגל. הייתי מוקפת בתלמידים אוהבים וקולגות תומכים, שהגנו עלי ככל יכולתם מפני הלובי הציוני החזק בקמפוס, שהתערב בהליכי הקידום. למרות זאת, רציתי הביתה. הגשתי בקשה לכל משרה של שנפתחה במחלקה לסוציולוגיה-אנתרופולוגיה בארץ. התגעגעתי. רציתי להיות חלק מהמהפכה התודעתית המזרחית, שהחלה בארץ בראשית שנות ה-90, ושאפתי ללמד סטודנטיות מזרחיות ופלסטיניות אזרחיות ישראל. אבל תמיד נדחיתי. זה לא מנע מאלה שדחו אותי (בעילום שם, כמובן) לכתוב לי ולבקש, שאשתדל עבורם למען הרצאות והשתתפות בוועידות באוניברסיטאות היוקרה כאן. דון ועימנואל, למרות שעשו ככל יכולתם לעזור, והכירו בהדרתי, התעקשו:  "באמת שאין אצלנו אפליה נגד מזרחים".

ב-1990 העתקתי את מרכז מחקרי ממצרים לישראל, והתחלתי לחקור את הנתק בין מה שכיניתי "סופרי ומשוררות הכלאיים" המזרחים והפלסטינים המשוכנזים הכותבים בעברית, לבין הקהילות אותן היו אמורים לייצג. כשתרגמתי את עבודתי לעברית, המצאתי ב-1992 את המילים "הגזעה" עבור  Racialization ו"פמיניזם כהה" עבור Feminism of Color. התרגומים נשלחו ל"תיאוריה וביקורת". מאמר אחד אבד, והשני נפסל עקב "גזענות אנטי-אשכנזית".

בראשית שנות ה-90, כשאני בביקורי מולדת, הרציתי באוניברסיטאות בישראל. כאשר הרציתי ב"עברית" על הצומת אותה יוצרים גזע(נות) ומגדר בחייהן של משוררות מזרחיות, צומת המפילה עליהן שתיקה, עזבו חברי הסגל את חדר הסמינרים אחד אחד, בטריקה. מאז הוחרמתי ע"י הממסד האקדמי בישראל, שטען כי מונחים כמו "הגזעה", "גזענות","חציית גבולות", "סתימת פיות", "היברידיות" או intersectionality לא מתאימים להוויית הזהות הישראלית, וכי "פמיניזם כהה" הוא נטול ביסוס מדעי. כשהחלו לחדור מושגים אלה לשיח האקדמי והציבורי בישראל, נוכסו רעיונותיי מבלי לתת לי קרדיט.

הקריירה שיגשגה, את הפרופסור-חבר קיבלתי בהליך מואץ. אבל רציתי הביתה. להיות חלק מהמהפכה התודעתית המזרחית. הגשתי בקשה לכל משרה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בארץ. תמיד נדחיתי

ב-1994 התראיינתי לעיתון "שישי" בנושא מחיקת התרבות המזרחית ע"י ההגמוניה. טענתי אז, כי קומץ המזרחים הנמנה על הסגל האקדמי התנהל בכניעות מול הסגל האשכנזי, שנידה, גזר גלות, ואף שיטר בשלט רחוק מהארץ את המזרחים, שנאבקו על מחשבה ופעולה עצמאית ומקורית באוניברסיטאות בחו"ל. מרגול, שאף היא רואיינה לכתבה ציינה: "היא מהממת בקשקושים שלה".

 תל אביב דרום

ה-קמלוט הברקלאי שלי הסתיים בחדות ב-1999, ממש לפני קבלת הפרופסורה מן המניין. למרות ההצלחה האקדמית והאקטיביזם הפמיניסטי, התביישתי לספר שבני ואני חיינו את הסיוט של אלימות במשפחה. בפברואר 1999 נמלטנו לישראל, בכדי להציל את חיינו. במהלך הדיונים בבית המשפט למשפחה הוחרמו דרכונינו הישראלים והאמריקאים. ב-2001 זיכה אותי בית המשפט העליון מאשמת "חטיפת" בני, וקיבלנו את דרכונינו האמריקאים. כדי לצאת מארץ נזקקנו לדרכונים הישראליים. אך בהתעלמו מדיני משמורת בינ"ל, סירב בית המשפט למשפחה ברמת גן להעניק לי משמורת חוקית על בני כדי שנוכל לקבל בחזרה את דרכונינו, וכך רותקנו למדינת ישראל עד שהוחזרו דרכונינו בסתיו 2005.

היו אלה שנות אוסלו העליזות. חיים בראשית, מכר נושן, מצפ"ניסט שחזר מבריטניה, הזמין אותי למכללת ספיר במטרה להקים חוג ללימודי תרבות בבית הספר לתקשורת שייסד. אך המכללה נסוגה מהבטחתה לתת לי תקנים עבור סגל. לא הבנתי איך אוכל להקים חוג לנהל אותו, וללמד את כל הקורסים לבדי. המכללה שאפה למשוך "סטודנטים איכותיים", קרי, אשכנזים, והסתמכה על סגל זמני וזול, במקום לשרת את האוכלוסייה המקומית. אז התפטרתי.

אירועי אוקטובר ואינתיפאדת אל אקצה, שחברו להבטחות לא ממומשות, החזירו את חיים לבריטניה, ואותי שלחו לתורים של המל"ל. הפכתי לאם חד הורית, התלויה למחייתה במנגנון הרווחה ובמשרות הוראה דלות של תעסוקה פוגענית -במקרה שלי במכללת בבית ברל. יחד עמי לימד בחוג באותם תנאים אשכנזי בוגר מצפ"ן. הוא לבסוף קיבל חצי תקן, ואני? גורנישט.

הפכתי לאם חד הורית, התלויה למחייתה במנגנון הרווחה ובמשרות הוראה דלות של תעסוקה פוגענית, במקרה שלי במכללת בבית ברל. יחד עמי לימד בחוג אשכנזי בוגר מצפ"ן. הוא לבסוף קיבל חצי תקן, ואני? גורנישט

בסוף 2001, כשהתפרסמה במוסף "הארץ" כתבה על פרופסוריות אשכנזיות שהתלוננו על האפליה אותה חוו באקדמיה, כתבתי את "חפש את המזרחית", שנפסל בטענה של "חוסר עניין והיעדר מקום". אחרי ששלחתי את הטקסט ברשימת התפוצה של האקדמיה הישראלית, וברשימה של "שמאל אקדמי", הוא עורר עניין רב, ותפס את תשומת ליבה של  בילי מוסקונה-לרמן.

היא חפשה קונטרה לכתבות הרבות שפורסמו על פיטוריה של פרופ' אורית קמיר מהאוניברסיטה העברית. הכתבה שלה "מזרחית אצלכם זו עוזרת בית", הביאה בעקבותיה הזמנות להופיע בתוכניות אקטואליה בטלוויזיה, בהן הוצגתי כ"פרופסור המזרחית המובטלת מברקלי".  הייתי אמורה ליטול חלק בקרב הצעקות הנקרא "דיון". לבשתי את ז'קט הגברדין עם הסיכה בדש, את החיוך המנומס מאמריקה, חיכיתי בשקט שכולם ייגמרו להיכנס זה בזה, וכך קיבלתי תדירות את רשות הדיבור המסכמת.

כמובן שבישראל המתיימנת, בתור נציגה של הרוב האזרחי המזרחי בתקשורת האשכנזית, לא העזתי להזכיר את הפלסטינים. אפילו לא "ערבים ישראלים". מותו של אבי היה חורבן אישי ואינטלקטואלי עבורי. משפחתי המשוכנזת לא תמכה בי. נהפוך הוא. "כל פעם שאת בטלוויזיה עם הפמיניזם המזרחי שלך, את עושה לנו בושות!".

"לאשכנזים, בבונקר של הר הצופים, יש זיכרון של פיל, ואת חייבת לשמור על השפיות שלך!" ציוותה עלי האמא הגדולה וחברת הנפש, ויקי שירן. "בואי ל'אחותי'! אנחנו צריכות אותך עם האנגלית והניסיון האקטיביסטי שלך מברקלי! כנסי לוועד המנהל. קשרי אותנו עם ארגונים בעולם. תעבדי על התקציב מול 'הקרן'". אחד מהפרויקטים המשותפים של ויקי, של יפעת הילל ושלי היה לשאול בכתב כל שבוע את כל מארגני הכנסים האקדמיים שפרסמו מודעות ב"הארץ", למה לא זומנו דוברות מזרחיות. מעולם לא זכינו לקבל תשובה.

בסוף 2001, כשהתפרסמה במוסף "הארץ" כתבה על פרופסוריות אשכנזיות שהתלוננו על האפליה אותה חוו באקדמיה, כתבתי את "חפש את המזרחית", שנפסל בטענה של "חוסר עניין והיעדר מקום"

בשנותי בארץ הקדשתי זמן, מחשבה ומאמץ לעצור את ההתייחסות לילדים כאל רכוש, שניתן להעבירו בשרירותיות מהורה אחד לשני, ואף להוציאו מחזקת הוריו. סייעתי בהתנדבות לעשרות אימהות להתמודד מול המערכות הדורסניות. ב-2002 התפרסם מאמרי "אבא פדופיל עדיף על אמא מנכרת" באתר "פסק דין". המאמר הוגש לבית המשפט העליון כחוות דעת, והפך לקלאסיקה.

אבל מאז נרדפתי עד חורמה ע"י לובי האבות סרבני המזונות. הייתי הראשונה לחשוף ולהתריע  על כוונת הלובי לביטול "חזקת הגיל הרך". עם אסתר הרצוג וחנה בית הלחמי הקמתי ב-2004 את קואליציית נשים למען אימהות וילדים. זו הייתה הקואליציה הרחבה ביותר בהיסטוריה של הפמיניזם בישראל -מפלסטיניות איסלמסטיות ועד מתנחלות מהשטחים. ומי התנגד לפעילותי, תייג אותי כ"קיצונית" אך ניכס את רעיונותיי לפרסומיו האקדמיים באנגלית? הפמיניסטיות באקדמיה הישראלית. בשיחה עם אחת מהן, אשכנזית הרואה עצמה כחלק מהפמיניזם המזרחי היא אמרה: "זה לא בגלל הפוליטיקה או המוצא שלך. את מבוגרת מכדי להשתלב בסגל האקדמי". הייתי אז בת 47.

באביב 2002, בתקופת מבצע "חומת מגן", ויקי שירן התקשרה אלי נסערת. "נפלת על השכל?! למה חתמת על עצומת החרם האקדמי של המטורללים מבריטניה?! ניחא שזה באנגלית, אבל איך השתרבב השם שלך לכתבה ב"הארץ" בעברית? קיבלתי טלפון שהולכים לבטל לך את הקצבאות! ממה תחיי? ולמה את עושה  פדיחות ל'אחותי'?".

רוב הפעילות ב"אחותי" היו משמאל למרכז הפוליטי בארץ. אבל קהל היעד שלנו היה בהחלט מימין למרכז, ותפש את הדיון בצדק פוליטי לפלסטינים כפריבילגיית-סמולבן. בהנחייתה של ויקי הגענו להחלטה אסטרטגית לא לדון בשאלת פלסטין, אם ברצוננו להיטיב את חייהן של נשים מזרחיות. הפמיניסטיות מרחביה ומ"העיר הלבנה" עסקו ב"די לכיבוש", ואנחנו עסקנו בביטחון תעסוקתי, זכויות, מדור ותזונה לנשים בקהילותינו.

הגענו להחלטה אסטרטגית לא לדון בשאלת פלסטין, אם ברצוננו להיטיב את חיי נשים מזרחיות. הפמיניסטיות מרחביה ומ"העיר הלבנה" עסקו ב"די לכיבוש", ואנחנו עסקנו בביטחון תעסוקתי וזכויות לנשים בקהילותינו

לאחר שחיילי צה"ל חירבנו על המושבים בתיאטרון אס-סכאכיני ברמאללה, והשתינו אל תוך הכוננים הקשיחים של הקולגות שלי שם – פעולות שהתקבלו בדום-שתיקה מצד מוסדות האקדמיה והתרבות בארץ – מצפוני לא התיר לי שלא לחתום על הקריאה לחרם. ובלאו הכי, בשם ה"חופש האקדמי" הישראלי, אני היא זו שהוחרמה כעשור לפני כן.

ויקי ואני הגענו לסיכום, שאכתוב למארגני העצומה ששמי השתרבב בטעות לרשימת האקדמאים הישראלים שחתמו עליה, ושהיא תעביר את המכתב הזה לגורמים שרצו לשלול ממני את קצבאות הרווחה. יחד עמי חתמו על הקריאה לחרם שבעה פרופסורים מישראל – אשכנזים כברירת מחדל. אף אחד לא איים על התקן שלהם. אבל לאחר שהתמלאה סאת הביקורות המקומיות עליהם, חלקם עזבו את הארץ למשרות מרופדות באירופה ובריטניה. אני הייתי תקועה.

הצטרפתי גם ל"קשת הדמוקרטית המזרחית". ב-2004 יזמתי וארגנתי עם רפי שובלי את הכנס הראשון העוסק באשכנזים מנקודת מבט משותפת מזרחית ופלסטינית. ביום הכנס, הגיעו ביחד עם כמות אדירה של פעילים וחוקרים גם אורחים בלתי צפויים – כמה עשרות אשכנזים בפנסיה, שבאו להזכיר, שבלי החינוך שהעניקו לנו לא היינו יכולים לארגן אירוע כל כך מוצלח. במידה ששכחנו.

ב-2004, עם רפי שובלי, שירה אוחיון וראובן אברג'יל, יזמתי וחקרתי תלונה שהגיש ארגון "אחותי" למבקר המדינה נגד האוניברסיטאות בארץ, עקב הדרת סגל בכיר מזרחי ופלסטיני, במיוחד נשים, מהמחלקות לאנתרופולוגיה. התלונה ביקשה מהמבקר לחקור ולתקן את העבירות על חוקי הקניין הרוחני הקהילתי שמבצע הממסד בישראל, בנצלו את התרבות המזרחית והפלסטינית, ודרשה מהמבקר לברר מדוע אנתרופולוגים בישראל מבצעים את מחקריהם באוכלוסיות המזרחיות והפלסטיניות ללא קוד אתי.

בעקבות התלונה הקמנו עם ארגון מוסאווא את "הקואליציה המזרחית-פלסטינית נגד אפרטהייד באנתרופולוגיה הישראלית", שבין היתר ניהלה קמפיין בין לאומי בנושאי שלילת הזכויות התרבותיות של מזרחים ופלסטינים אזרחי ישראל.

התלונה ביקשה מהמבקר לחקור עבירות על חוקי הקניין הרוחני הקהילתי שמבצע הממסד בישראל, בנצלו את התרבות המזרחית והפלסטינית, תוך ביצוע מחקרים באוכלוסיות אלה ללא קוד אתי

אבל האשכנזיאדה האקדמית רשמה לעצמה עוד הישג בהחרמתי. בשל המצוקה הכלכלית והתובענות היומיומית של האקטיביזם לא יכולתי להתפנות, גוף ונפש, למחקר אקדמי. בנוסף, פרסומים אקדמיים רבים נולדים מהרצאות בכנסים ובסמינרים מחלקתיים. בארץ הוחרמתי, ולא יכולתי לצאת לחו"ל כדי להתרשת. נוצר לי חור ענק בקו"ח המדעיים.

ברקלי, שוב

בערב יום כיפור 2005 קיבלנו בני ואני את דרכונינו הישראליים, לאחר שבית המשפט למשפחה הכיר לבסוף בכך שאני ההורה החוקית של בני. היציאה הראשונה שלנו מהארץ הייתה אל המשפחה המאמצת בדהב, אבל נתקענו בטאבה. חסר לנו אישור ממשטרת הגבולות. "הם נוטרים ונוקמים" אמרה תמיד ויקי.

עייפתי מהמאבק התמידי ברשויות. לא יכולתי יותר להכיל את הסבל של אימהות שנותקו בכפייה מילדיהן, או של סטודנטיות מזרחיות שהרגישו מחויבות לתת אתנן מיני, פיזי או סימבולי, למנחה שלהן, ובאו לבכות בביתי. עייפתי מהקללות והיריקות שהוטחו בי ע"י אבות חייבי מזונות. עייפתי מהנשיקות הדביקות שהרעיפו עלי בשכונה אחרי כל הופעה בטלוויזיה כי "הראיתי לאשכנזים מאיפה משתין הדג".

למרות החיזורים של צה"ל אחרי בני, היה ברור לשנינו שהוא לא מתגייס לצבא. כשבני היה עסוק בהגשת בקשות להתקבל ללימודי בי איי בארה"ב, אני התחלתי להרהר בקן שיתרוקן, הוזמנתי להרצאות באירופה, והגשתי בקשות עבודה בחו"ל. קצבאות המל"ל נחתכו, כי אסור לחד-הוריות נתמכות רווחה לצאת מהארץ (אלא אם הן רוסיות בביקור משפחה). לא היה לנו ממה לחיות, וכדי לעבור ארץ, אפילו סתם כדי לעבור דירה, צריך כסף. הקולגות מחו"ל התגייסו לעזרה.

עייפתי מהמאבק התמידי ברשויות. לא יכולתי יותר להכיל את הסבל של אימהות שנותקו בכפייה מילדיהן, או של סטודנטיות מזרחיות שהרגישו מחויבות לתת אתנן מיני, פיזי או סימבולי, למנחה שלהן, ובאו לבכות בביתי

ב–20 באוגוסט 2007 עזבנו את הארץ. כנראה שהחזרה שלי אל הנוף האקדמי של חו"ל, והידיעה שמצאתי משרה, עצבנה את המשטר שעקב אחרי המחשב שלי. ב-31 ביולי, כשבני ואני היינו בדרך לדהב להיפרד מהמשפחה המאמצת, נעצרנו בגבול בטאבה. כדי לצאת מהארץ הייתי צריכה להפקיד ערבות של 16,000 דולר(!) – לכאורה, עבור חוב מזונות לבעלי לשעבר עבור התקופה שהיה ההורה החוקי של בני כאשר שהינו בארץ, וכמובן אני פרנסתי את שנינו. שוב התגייסו הקולגות.

בשם חופש הדיבור, אוניברסיטת ברקלי הקדישה שבוע שלם לנאומים וסדנאות של ה-אלט-רייט, הימין הרדיקלי. בבוקר א' בתשרי תשע"ח, יום לפני תחילת הכנס, הופיעו פוסטרים של "הפרופסורים הטרוריסטים" של ברקלי על כל עמוד ועץ רענן בקמפוס
בשם חופש הדיבור, אוניברסיטת ברקלי הקדישה שבוע שלם לנאומים וסדנאות של ה-אלט-רייט, הימין הרדיקלי. בבוקר א' בתשרי תשע"ח, יום לפני תחילת הכנס, הופיעו פוסטרים של "הפרופסורים הטרוריסטים" של ברקלי על כל עמוד ועץ רענן בקמפוס

ובכל זאת, לא סגרתי את הבסטה. לקחתי לארה"ב את חומרי המחקר ומעט בגדים ואפסנתי את השאר. מי יודע? אולי לא נסתדר בגולה? ואולי יכו בנו הגעגועים?

התחלתי לכתוב מאמרים על הקשרים הסבוכים  בין תהליך ההיימנה של הציבור המזרחי, תבניות הגזע של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והפמיניזם המזרחי, במטרה לאוספם לספר.

תהיתי איך פקק התנועה בצומת פוליטיקת הזהויות המזרחית מונע הצלחה ארוכת טווח של תנועות חברתיות כמו "אחותי" או "הקשת המזרחית", כזו שתיטיב חומרית עם הציבור המזרחי בפריפריה. רציתי להבין, איך אהבת המולדת המזרחית מוליכה לפופוליזם המובל, כברירת מחדל, ע"י אליטה אשכנזית, הדוגלת בעליונות לבנה.

מעבר לפוליטיקת הזהויות: הערות על סולידריות (או היעדרה) במאבק המזרחי

לכבוד שבת שובה ויום הכיפורים תש"פמעבר לפוליטיקת הזהויות: סולידריות (או היעדרה) במאבק המזרחיפרופ' סמדר לביאהרצאה ב"בית אחותי"23 דצמבר 2018 – ט"ו טבת תשע"ט55 דקות.ההרצאה עוסקת בהיותן של תנועות חברתיות המונהגות ע"י פמיניסטיות מזרחיות חוד החנית במאבקים לצדק חברתי, במחירים האדירים שהן משלמות על כך, ובצורה שפעילותן מנוכסת אל המיינסטרים הישראלי.למרבה הצער הבטרייה נגמרה כך שהדיון המרתק אחרי ההרצאה לא מופיע.אשמח אם תשתפנה/ו ותתדיינה/ו דרך ה-פייס. תודה.2019 © ראובן אברג'ל וסמדר לביא כל הזכויות שמורותנשמח אם תשתפו. תודה ל שרה סלומון על הצילום ול Noé Hakim Serfaty. על העריכה.

פורסם על ידי ‏סמדר לביא‏ ב- יום שישי, 4 באוקטובר 2019

הקולגות היו משוכנעים שיצאתי מדעתי כשכתבתי נגד פוליטיקת הזהויות ועל הימין הפוליטי. למרות שלא יכולתי לקבל בחזרה את הפרופסורה הקבועה, שוב חזרו ההזמנות לכנסים ולסמינרים, והמלגות. ספרי "עטופות בדגל ישראל: חד הוריות מזרחיות ועינויים ביורוקרטיים" זכה בפרסים, שבחים במיטב כתבי העת, והעניק לי מסע מרתק של הרצאות ברחבי צפון אמריקה ואירופה. אבל הכאב על כך שעבודתי אינה מתורגמת לעברית וזמינה בארץ, אינו מרפה.

ספרי "עטופות בדגל ישראל: חד הוריות מזרחיות ועינויים ביורוקרטיים" זכה בפרסים ובשבחים במיטב כתבי העת, אבל הכאב על כך שעבודתי אינה מתורגמת לעברית וזמינה בארץ, אינו מרפה

עם ההצלחה, שוב באו הרדיפות של הלובי הפרו-ישראלי. בנצלם את הזמינות של האינטרנט, מזה יותר מעשור, אתרים שונים מפיצים עלי ועל קולגות שלי ידיעות לכאורה-עיתונאיות, הבנויות מרקמות של אמיתות, חצאי אמיתות ושקרים מוחלטים – והכל כחלק מקמפיין ההפחדה, שמנהלת ההסברה הישראלית נגד הביקורת בקמפוסים בארה"ב. ע"פ תחקיר "הארץ", כמה אירוני, שאחד ממרכזי הפצת האמת-דמיקולו הזאת נמצא בסן פרנציסקו.

אותם פרופסורים סמולבן שעוזבים את הארץ למשרות מפונפנות בארה"ב ובריטניה עוסקים בדואליות הסכסוך, ישראל מול פלסטין. זו עמדה הזוכה מחד גיסא, לתמיכת הקהילה האקדמית הפרו-פלסטינית,  המעלה על נס את אומץ ליבם, ומאידך גיסא, לתמיכה מהקהילה האקדמית הליברלית, המנפנפת בהם כדוגמאות של החופש האקדמי לבקר את ישראל. ישראל-פלסטין – מלחמת בני אור בבני חושך, הכובשים והנכבשים. בחו"ל תמיד מחפשים משהו קליט.

והאשכנזים בחו"ל מעדיפים אשכנזים מהארץ. הם לא תוהים על כך שהסמולבן אינו נטוע בקהילות בארץ, בניגוד לאינטלקטואלים המזרחים הגולים שאינם ציונים, ושמקפידים להישאר בדיאלוג עם "השטח".

ואם עסקינן בחוקרים מזרחים-ישראלים, עדיף לשים אותם בתור תכשיט צבעוני במחלקה ללימודי יהדות וישראל, המתוקצבת בתרומות של הלובי היהודי הפרו-ישראלי, במקום במחלקה הדיסציפלינארית שלהם. "לימודי יהדות-ישראל" הופכים באמצעותם לקונטרה מול  המחלקות ללימודים אתניים (כמובן שאין מחלקות כאלה בארץ…). ועדיף, כמובן, שיחקרו מזרחיות מבלי שתתכתב עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

עם ההצלחה, שוב באו רדיפות הלובי הפרו-ישראלי. במשך יותר מעשור מפיצים עלי ועל קולגות שלי ידיעות לכאורה-עיתונאיות כחלק מקמפיין ההפחדה, שמנהלת ההסברה הישראלית נגד הביקורת בקמפוסים בארה"ב

בקיץ 2012 חזרתי על מנת לארוז את חפצי שנותרו בישראל. בכל יום הביל בו עסקתי במיון חפצים וזיכרונות, רציתי לבכות. ידעתי שזה הסוף. מאז אני חיה כאן ושם. בין הבדלי השעות והיבשות. מכריחה את עצמי להפסיק את המולת העולם לכבוד שבת וחג, כשאני מדמיינת את השקט המשתרר על הארץ. בולעת בעברית את כל מה שאפשר, ועוקבת בחדווה וסיפוק אחרי הטריטוריה המתעצמת של השיח המזרחי בציבוריות הישראלית.

אני חרדה חדשות לבקרים מן ההיימנה הפופוליסטית של הציבור המצדד בו, הקורית בחסות החטיפה המתמשכת של היהדות אל תוך מבנה האזרחות הישראלית. מדברת ומצ'טטת קבוע עם חברות וחברים בכל כלי טכנולוגי. רק לא להתנתק. אני ממשיכה לעזור לסטודנטים מזרחים לצלוח את שדה המכשולים האקדמי – כאן ושם. אבל לבקר בישראל קשה לי. תחושת האובדן של החום והדוגרי כואבת, כמו גם המיידיות של ישראל-פלסטין, והנירמול של הכיבוש.

כשמעירים לי ש"ישראל היום זה לא מה שהיה פעם. אל תפתחי את הפה שלך על פוליטיקה עם סתם אנשים באוטובוס, כי את יכולה לחטוף מכות", לבי נשבר.  איך שאני נוחתת, בדרך כלל אחרי חיפושים ותשאולים משפילים טרם עלייתי לטיסה באירופה שתביא אותי לארץ, אני נתקפת חרדה מרגע הפרידה.

למדתי להתפלל בסולם מז'ור, כמנהג הרפורמים, אבל אני לא יכולה להתעלם מתחושת הזרות שזה מעורר בי. כשהתחלתי לכתוב לפני ערב שבועות, חשבתי על תגובה קצרה למאמר ב"הארץ", והנה, יצא לי וידוי. בני, בת זוגו הסינית-אמריקאית ואני במצור הקורונה של סאן פרנציסקו.

תחושת אובדן החום והדוגרי כואבת, כמו הנירמול של הכיבוש. כשמעירים לי ש"ישראל היום זה לא מה שהיה פעם. אל תפתחי את הפה על פוליטיקה עם סתם אנשים באוטובוס, כי את יכולה לחטוף מכות", לבי נשבר

הרגיש לי מוזר מדי להשתתף ב"זום" ב"תיקון שבועות" של בית הכנסת. לבשנו חולצות לבנות. סגרנו את הלפטופים והטלפונים. הדלקנו נרות, קידשנו, ואכלנו בורקסים ועוגת גבינה מטייק אוויי. שרנו "סלינו על כתפינו", ואחרי הארוחה הפלגנו שוב אל מחוזות הזיכרונות מחיינו כנתמכי רווחה בשנותינו בארץ. זה נשמע יותר הזוי ופחות כואב כשזה באנגלית.

*הכותרת היא פראפראזה של סמדר לביא על ספרו של יוסי סוכרי, "אמיליה ומלח הארץ – וידוי".

פרופ' סמדר לביא היא פרופסור אמריטה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קליפורניה, דייויס, וחוקרת אורחת במחלקה ללימודים אתניים באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי. בין ספריה של לביא "הפואטיקה של כיבוש צבאי" (1990) שזכה בציון לשבח בתחרות ע"ש ויקטור טרנר לכתיבה אנתרופולוגית, "עקירה, גלות וגיאוגרפיות של זהות" (1996) ו"יצירתיות/אנתרופולוגיה" (1993). ב-2009 זכתה בפרס ע"ש גלוריה אנזלדואה מטעם האגודה ללימודים אמריקאים, וב-2013 קיבלה מקואליציית "ליבי במזרח" אות כבוד על מפעל חייה למען צדק חברתי. המהדורה הראשונה של ספרה האחרון, "עטופות בדגל ישראל: חד הוריות מזרחיות ועינויים בירוקרטיים" (2014) זכתה בציון הכבוד בתחרות הספרים של האגודה ללימודי נשים ומגדר במזה"ת. https://anthropology.ucdavis.edu/people/smadarlavie

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
צריך כמוך רבים בישראל !! היתה כאן קבוצה נפלאה של הקשת הדמוקרטית המזרחית - עדיין חלק מהאנשים בסביבה. גם חלק מהפנתרים. היו כאן ארגוני שמאל יוצאי ארצות ערב שרמת הדיון והניתוח שלהם היתה מע... המשך קריאה

צריך כמוך רבים בישראל !! היתה כאן קבוצה נפלאה של הקשת הדמוקרטית המזרחית – עדיין חלק מהאנשים בסביבה. גם חלק מהפנתרים. היו כאן ארגוני שמאל יוצאי ארצות ערב שרמת הדיון והניתוח שלהם היתה מענינת ומקיפה וחכמה. המזרח אל השלום של שלמה אלבז. כוכבי שמש, יגאל בן נון שממשיך לפעול. יש לך מקום כאן וחשוב לשמוע את הקול שלך !! ובאקדמיה שבה אני נמצא, במדעי החיים והרפואה – מקבלים לפי ההצלחה בתחום – יש גם יוצאי ארצות ערב, רבים, גם ערבים גם נשים – וזה רק משתפר עם השנים. המלחמות שאת ואחרים עשו – עזרו לכולנו.

עוד 4,123 מילים ו-2 תגובות
כל הזמן // יום שישי, 10 ביולי 2020
מה שחשוב ומעניין עכשיו

מקורבי גנץ זועמים: נתניהו חותר לבחירות בתחילת השנה

דיווח: ראש הממשלה בנימין נתניהו דחה את הרעיון למנות את גדי איזנקוט לראש מערך ניהול הקורונה ● משך החקירות האפידמיולוגיות יקוצר, פחות אנשים ידרשו לבידוד ● נתניהו למקרון: "הסיפוח תואם את החוק הבינלאומי, נוסחאות העבר הובילו לכישלון" ● גורם בכיר בכחול לבן: "נתניהו מפזר כסף על האזרחים כדי להגיע לבחירות"

עוד 41 עדכונים

הצופה מבית ומחוץ

למה ארון הברית משמש כדגם לטיבה של היהדות, החיונית ביותר לתרבות של מדינה יהודית? התכונות של ארון הברית הן:

  • הוא מכיל את לוחות הברית, את הערכים וההוראות למשתמש של חברה ומדינה מבחינה דתית.
  • הארון מדגים באופן פיזי וסימבולי את התכונות העיקריות שחייבים לטפח כדי ליצור דת חיה וייצוגית לכל רואיה. הוא מדגים את גדולתו של ה' ושל העם שאמור לייצג את רצונו לעולם בפועל: את היחסים הרצויים בין בני אנוש, צדקה ומשפט, חמלה וגמילות חסדים, שימוש נאות בכח ושלטון, ונאמנות בלתי נלאית ואין סופית לתורת ה'. כזו שמתגלה לעיני כל מראשית העם הזה בארץ ישראל בימי אברהם ושרה ועד היום הזה. כולל קיומו וישותו בגלויות רבות, בקשריו הרבים והכוללניים עם כל עמי העולם, תוך כדי חיים בתוכם וקשר רוחני איתם לדורי דורות.

התיאור הפיזי של ארון הברית מגלה את התכונות של הצד הרוחני של חברה יהודית, אף-על-פי שזאת תצוגה פיזית:

"וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב" (שמות כה, יא)

המרכיבים הם עץ וזהב. חומר מצוי וזול וחומר נדיר ויקר. הזהב "מצפה" אבל גם "מקשט". והמדהים הוא שציפוי הזהב הוא גם בחוץ, כפי שהשכל היה דורש, אבל גם בפנים!

המרכיבים הם עץ וזהב. חומר מצוי וזול וחומר נדיר ויקר. הזהב "מצפה" אבל גם "מקשט". והמדהים הוא שציפוי הזהב הוא גם בחוץ, כפי שהשכל היה דורש, אבל גם בפנים!

כשאני מתבונן בכלי הזה, ומנסה להתייחס לרכיבים ולצורה הפיזית במונחים רוחניים, אני מגלה תורה שלמה של ערכים ואמונות מגולמת בכלי הפיזי.

"וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ":

הזהב שהוא החומר היקר ביותר, כזה שלא ניתן למצוא בקלות וללא מאמץ גדול של מחקר, חקירה, חפירה, צירוף, ניקוי ופיסול – מסמל את ראש סולם הערכים שה' דורש מן האדם. לחיות ולהתנהג כמו זהב בעולם רגיל ומצוי. ההשלכות הן לגבי חינוך, מחשבה, בירור ערכים, בירור כל מצב בכל ההיבטים שלו, דרך התנהגות ועמידה אישית כזהב, כמקום העליון ביותר בעיני האדם.

אבל האם אנו באמת שואפים לקבל החלטות ולפעול לפי האינטרסים העליונים והכי נעלים שה' דורש ממנו? אפילו אם ניקח ניסוח מקוצר מן הנביא מיכה:

"הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (ו, ח)

מי באמת יכול לטעון שהוא תמיד חי במאמץ לקיים את הערכים האלו בכל פרט ופרט שביחסים שלו עם בני אדם אחרים, או אפילו בינו ובין עצמו? אפילו רק ג' הדרישות האלו?

אבל כדי שהארון יוכל להכיל בתוכו את לוחות הברית, את דברי ה' לאדם, על הדרך הרצויה שהוא אמור לבחור בה, הוא צריך לציפוי של זהב מבפנים ומבחוץ. זהו האתגר הגדול של כל האנושות. בראש ובראשונה עלינו להיות מודעים לדרישות הללו. הם חייבות להיות לנגד עינינו ובלבנו כל הזמן.

כדי שאפשר לטעון שחינוך זה או אחר הוא חינוך דתי, ערכים אלו חייבים להיות במרכז, ואבן הבוחן האישי והחברתי למידת ההצלחה שלנו לחיות "חיים דתיים".

כדי שהארון יוכל להכיל בתוכו את לוחות הברית, את דברי ה' לאדם, על הדרך הרצויה שעליו לבחור בה, הוא צריך ציפוי של זהב מבפנים ומבחוץ. זהו האתגר הגדול של האנושות. הדרישות חייבות להיות לנגד עינינו ובלבנו כל הזמן

זה לא קשור לפוליטיקה ולא לשלטון, אלא להלך רוח ומוסכמה על חיים ביחד ועל היחס המועדף לאחרים בכל רגע ורגע של חיינו על האדמה. כן, הרף גבוה, אבל בלי שנחפש רף גבוה – נסכים להסתפק ברף נמוך יותר. וזה תמיד מביא לחורבן חברה או מדינה לאורך כל ההיסטוריה. התורה מזהירה אותנו מכך, ואני חרד מכך שאנחנו לא נותנים את המקום הראוי והמועדף שמגיע לעמדה זאת. תתבוננו, תחשבו, ונדבר על זה כשיח הכרחי להמשך קיומנו כעם בארצו.

הרב מיכאל גרץ שימש כעוזר לעורך הראשי של אנציקלופדיה יודאיקה, וכתב מאמרים לאנציקלופדיה על מחשבת ישראל בעת המודרנית. הוא היה בין המקימים של התנועה המסורתית בישראל ושימש כמנכ"ל הראשון של התנועה בזמן הקמתה. הוא היה הרב של קהילת מגן אברהם בעומר 32 שנים. היה בין המקימים של בית המדרש לרבנים במכון שכטר בירושלים, ושימש כמרצה שם בתחילתה. היה במשך כ-20 שנה מרצה בכיר למחשבת ישראל ומקרא במכללת קיי בבאר שבע, ופרסם מאמרים רבים. הוא גם היה רץ מרתונים וגמר כ-16 מהם בארץ ובחו"ל. רוב העבודה הציבורית שלו מוקדשת לקשר בין ערכים במסורת היהודית ובין הציבור בישראל.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 550 מילים
רן ברון

החברים של בן השופטת המאוימת, שנרצח בפיגוע, נזכרים בו

שני מכתבי איום ברצח שקיבלה השופטת ענת ברון מבהירים כי מי שחיבר אותם ידע על הפיגוע התאבדות שגדע את חייו של בנה ● רן ברון בן ה-23 היה אמור להופיע בליל הפיגוע בג׳ם סשן במועדון המייקס פלייס בתל אביב ● חבריו של רן כועסים על קמפיין ההסתה והאיומים נגד אמו ● אחד מהם, אביב אליאסי, הוא אחיו של "הצל": "אני יודע שאח שלי כותב על ענת ועל רן מתוך אהבה ומתוך כאב, אבל הוא טועה"

עוד 2,743 מילים

ברצף פסקי דין מהחודש האחרון, משדר נשיא בית המשפט העליון בארצות הברית קו מובהק של נטייה לצד הליברלי ● ג'ון רוברטס, שמונה לעליון לפני 15 שנה על ידי ג'ורג' בוש הרפובליקאי, מבקש כעת להפוך ללשון המאזניים של המוסד החשוב ● אחרי שהיה בדעת מיעוט נגד נישואים חד-מיניים, רוברטס הופך על רקע הכאוס בארה"ב ליותר ויותר ליברל - וטראמפ ממש לא אוהב את זה

עוד 1,448 מילים

למקרה שפיספסת

אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
כִּישָּׁלוֹן

הפעם הכישלון לא יישאר יתום. גם לא יהיה צורך בבדיקת רקמות כדי לגלות מי אבא שלו. בבוא השעה נבוא עימו חשבון

עוד 993 מילים

חיות אדם על ליבידו, נרקיסיזם, קופי בונובו והראשון בבידור

אבי תורת הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד דיבר על אנרגיה מיוחדת, שבזכותה האדם יכול לפעול על מנת לשרוד, לאהוב, להתרבות, לבנות. האנרגיה הזו, הדחפית במהותה, נקראת אנרגיה ליבידינלית. היא המניעה את דחף החיים – הליבידו.

בספרו 'הצגת הנרקיסיזם' מתאר פרויד את האנרגיה הזו כדחף, שבתחילת חייו של אדם היא מושקעת בעצמי, אך בהמשך הוא משקיע אותה באובייקטים אחרים. תחילה באמו ובהמשך בבני אדם קרובים אחרים, חברים, ואובייקטים לא אנושיים כמו עבודה תחביבים מוזיקה יצירה ועוד.

אבי תורת הפסיכואנליזה פרויד דיבר על אנרגיה מיוחדת, שבזכותה האדם יכול לשרוד, לאהוב, להתרבות, לבנות. האנרגיה הזו, הדחפית במהותה, היא אנרגיה ליבידינלית, המניעה את דחף החיים

בספר מתאר פרויד את העברת האנרגיה כפעולת טעינה. תחילה מוטענת האנרגיה בעצמי ובהמשך טוען האדם את האובייקטים הרצויים באנרגיה המדוברת.

פרויד מתאר בספרו 'הצגת הנרקסיזם' את יחסה של הטענת האנרגיה הזו כיחס בין יצור חד תאי לבין שלוחות הציטופלסמה שלו (רגליו המדומות). שלוחות ציטופלסמה העטופות בקרום התא משמשות יצורים חד תאיים לתנועה, היצמדות למשטחים, אכילה, רביה אל מינית (החלפת דנ"א עם יצורים אחרים) ועוד. כך מקביל פרויד את האנרגיה הנפשית שמשקיע אדם באובייקטים החיצוניים לו אך המופנמים אצלו – להשקעת האנרגיה של יצור חד תאי ביצירת שלוחות אל העולם שמחוצה לו.

אותה השקעה ליבידינלית שפרויד מתאר היא מושג המתאר את האנרגיה העוברת מאם לילדה בצורת חום ואהבה, העוברת בקשרים חברתיים, המניעה תהליכי בניה, קשרים חברתיים, חיבורים רומנטיים, בניית משפחה ועוד.

הכלב ז'אק מדגים בשתי התמונות הבאות הטענה ליבידינלית:

הכלב ז'אק עסוק בטיפוח עצמי
הכלב ז'אק עסוק בטיפוח עצמי

בתמונה הראשונה הוא מלקק את רגלו כחלק מטקס טיפוח עצמי שכלבים מקיימים מדי פעם. כאשר הוא נח, גם ללא נוכחות קרובה של אחרים, הוא עוסק בליקוק פרווה, איברים ונשיכתם קלות למשך דקות ארוכות. זוהי שגרת יומם של כלבים רבים המוחזקים בתנאים נוחים וללא לחץ ממושך.

כלבים המוחזקים בתנאים לא מתאימים ורוויי לחץ ימעיטו בפעילות זו והדבר יכול לשמש כאינדיקטור לרווחתם. כך באמצעות פעילות זו עסוק ז'אק בהטענה ליבידינלית של העצמי.

כלבים המוחזקים בתנאים לא מתאימים ורוויי לחץ ימעיטו בפעילות הטיפוח העצמי, והדבר יכול לשמש כאינדיקטור לרווחתם. כך, באמצעות פעילות זו עסוק ז'אק בהטענה ליבידינלית של העצמי

בתמונה מס' 2 לעומת זאת, מסמן ז'אק לסביבתו (במקרה זה לי) שהוא מעוניין שילטפו אותו. הוא לא עושה זאת כאשר הוא לבדו, אלא מגיע קרוב אל בני המשפחה, נשכב ומניע את ידיו על ראשו בתנועות ליטוף. בדרך זו, הוא מסמן כי ברצונו במגע מלטף של האחר, או במילים אחרות – בהטענה ליבידינלית מן האחר. הטענה ליבידינלית של אובייקט תהיה ליקוק ידי כפי שז'אק אוהב לעשות מדי פעם, כאשר כמובן הדבר מלווה גם בליטופים עבורו.

הכלב ז'אק בהטענה ליבידינלית מן האחר.
הכלב ז'אק בהטענה ליבידינלית מן האחר.

אנו מכירים את התנועות הנפשיות האלו מתוך יחסי הגומלין האנושיים. טיפוח עצמי ואוננות אינן פעולות זרות לאדם. כך גם דיבור על עצמי, חשיבה מילולית על עצמי והאדרה עצמית הן פעולות של הטענה ליבידינלית בעצמי. אך יש הבדל בין אלו הגופניות לאלו הקשורות בשפה או במראה. הגופניות מגרות ישירות את הגוף ואילו אלו הכרוכות בדיבור ובמבט מבחוץ קשורות להטענה ליבידינלית דרך האחר – אם בהזמנת מחמאה, ליטוף וכו'.

אנו מכירים את התנועות הנפשיות האלו מתוך יחסי הגומלין האנושיים. טיפוח עצמי ואוננות אינן פעולות זרות לאדם. כך גם דיבור על עצמי, חשיבה מילולית על עצמי והאדרה עצמית הן פעולות של הטענה ליבידינלית בעצמי

המיתולוגיה היוונית מספרת על נרקיסוס שהיה עלם יפה. נערות רבות התאהבו בו אך הוא לא החזיר יחס לאף אחת מהן, גם כאשר ליבן נשבר. בעקבות יחסו זה הוטלה עליו קללה מפי אלת הנקמה נמסיס, לפיה נאמר: 'הוא אשר אינו אוהב אחרים יאהב רק את עצמו!'. נרקיסוס לא אהב אף אדם אחר מלבד את עצמו, והביט בבואתו בכל מקום שיכול היה. כך, גם כאשר נקלע אל שפת אגם, לא עזב את בבואתו עד שמת כשהוא רוכן אל מימי האגם. מילותיו האחרונות היו אל בבואתו – 'היה שלום!'. אקו, אחת העלמות המאוהבות בו חזרה על דברי נרקיסוס 'היה שלום', וקוללה בכך שכל דבריה יהיו הידהוד של דברי אחרים.

המיתוס מדגים יפה את ההטענה הליבידינלית של האדם בעצמו, ובעזרתם של אחרים – כפי שמגולם במילותיה של אקו. אולם זוהי ההטענה הליבידינלית הקודמת ליחסי האובייקט. כפי שראינו בפוסט על מערכת ה-PANIC/GRIEF, (הפניקה והאבל), ההטענה על ידי האחר נתקלת בבהלה ובמחאה כאשר היא נפסקת.

המחאה והבעת המצוקה פועלים על האם דרך מערכת נוספת הנקראת מערכת ה-CARE והיא האחראית על מענה לצרכיו של האחר, כנראה בדרך של הזדהות. מערכת זו, מערבת את הורמון הפרולקטין שאחראי, בין השאר, ליצירת חלב באמהות הרות ויולדות, ואת הורמון האוקסיטוצין האחראי לתפעול מערכות הקשורות בזיהוי ותגובה רגשית לאחרים – היא המערכת העיקרית בטיפול ההורי ובקשר בין בני זוג.

בריאות נפשית ותהליך התפתחות תקין מביאים את האדם למצב בו הוא מסוגל להרפות מצרכי הליבידו העצמיים שלו ולהתפנות לצרכיו של האחר. בקשרים הדדיים השקעה ליבידינלית באחר עשויה להיות מתוגמלת ברווח המוחזר בצורת אנרגיה ליבידינלית המושקעת חזרה באדם. אך לא בקשר ישיר. כך יחסי גומלין בין אוהבים יהיו רוויים מחוות הדדיות ללא תנאי. אך זהו מצב הדורש יכולת לנתינה ללא תלות ישירה בקבלה. השקעה ליבידינלית ללא תנאי חליפין מידי.

בריאות נפשית ותהליך התפתחות תקין מאפשרים לאדם להרפות מצרכי הליבידו העצמיים ולהתפנות לצרכי האחר. בקשרים הדדיים השקעה ליבידינלית באחר עשויה להיות מתוגמלת באנרגיה ליבידינלית בחזרה

קופים רבים מקיימים יחסי גומלין ללא תנאי ישיר כאשר הם עוסקים בטיפוח הדדי (Grooming). מידת ההשקעה הליבידינלית באחר דרך ה-Grooming הוא מדד למעמד חברתי ודרך לסלול את דרכך למעלה בסולם ההיררכיה. הפרימטולוג פראנס דה ואאל גילה כי מין שימפנזה הנקרא בונובו נוהג לקיים יחסי מין כחלופה אינטימית יותר לטיפוח ההדדי, ומשתמש ביחסי המין על מנת לפתור סכסוכים ולפייס ריבים בחבורה.

אובדן ההשקעה הליבידינלית עשוי להיות קשה וחמור במיוחד, אם המערכת הנפשית לא מסוגלת להכיל אבדן גדול, או שמשהו בתהליך ההתפתחות הנפשית לא מאפשר למרחב ראוי להיבנות כך שהשקעה ליבידינלית לא תהיה תלויה בתגמול ליבידינלי מיידי.

כך, ביחסים בינאישיים יש השקעה ליבידינלית הדדית, והציפייה לגמול ליבידינלי תמורת השקעה ליבידינלית – איננה ציפייה לגמול מיידי, אלא מתקיים מרחב מסויים בו יחסי הגומלין מתקיימים.

אך לרוב התנועה היא הדדית ומשמשת לחיזוק יחסים חברתיים, בניית בריתות וצבירת תומכים, על מנת להגיע למעמד חברתי גבוה. אמוץ זהבי, הזואולוג שטבע וניסח את מונח 'עקרון ההכבדה' חקר את ציפורי ה'זנבנים' בערבה וגילה כי הפרטים הבכירים ביותר בלהקה הם אלו שהכבידו על עצמם ונקטו באלטרואיזם – שמרו יותר זמן ותרמו אוכל לאחרים בלהקה.

הפרימטולוג פראנס דה ואאל גילה כי מין שימפנזה הנקרא בונובו נוהג לקיים יחסי מין כחלופה אינטימית יותר לטיפוח ההדדי, ומשתמש ביחסי המין על מנת לפתור סכסוכים ולפייס ריבים בחבורה

ומה אצל בני אדם? ההסתכלות על דחף החלה מבני אדם, ורוב השנים המושג הזה היה מנותק מבעלי החיים. בשנים האחרונות, עם ההסתכלות על חייהם הרגשיים של בעלי החיים, החלו חוקרים מתחומים שונים לשאול את עצמם על קיום דחפים אצל חיות, לא רק במובן הלא אנושי ולא מאופק של המילה דחף, אלא גם כחלק בסיסי המניע את התנהגותם בכל תחום. גם תחומים החורגים מהדפוסים הטיפוסיים של טריפה ותוקפנות.

דודו טופז היה אחד הבדרנים המוצלחים בישראל. אין על כך עוררין. שמה של תכנית הבידור המצליחה שלו 'הראשון בבידור' מעיד על הקשר שלו לנכתב פה.

הוא עבד שנים רבות והגיע למעמד גבוה ביותר במארג החברתי של התרבות בישראל. בשלב מסוים התחלפה הנהלת חברת הטלוויזיה וזו בהמשך סגרה את שידורי התכנית וטופז ירד משעות הצפייה המבוקשות. ומאז החלה ירידה בחשיפה שראשי קשת נתנו לטופז, שניסה במקביל את מזלו בערוץ אחר ובאפיקי בידור אחרים אך לא חזר לגדולתו. מפח הנפש שלו היה גדול, כפי שעולה מראיונות טלוויזיוניים שנעשו לאחר מכן.

כשלוש שנים אחרי שנעצרה תכניתו, החלו להופיע דיווחים מוזרים על מקרי אלימות שאירעו לראשי חברת הטלוויזיה, וטופז נעצר והודה בקשר לאירועים.

בראיון טלוויזיוני עם רינו צרור סיפר טופז על תחילת דרכו בעולם הרייטינג. הוא תיאר את פועלו כעזרה לאנשים אל מול הביקורות שטענו שהשתמש בטלוויזיה למטרותיו. הוא התווכח עם המראיין שלא היה מדובר ברווח אישי אלא בעזרה.

דודו טופז היה אחד הבדרנים המוצלחים בישראל. אין על כך עוררין. שמה של תכנית הבידור המצליחה שלו 'הראשון בבידור' מעיד על הקשר שלו לנכתב פה

את תחושותיו במעבר לזכיין המתחרה, שם הוצע לו תשלום נמוך יותר, תיאר טופז כעלבון. במהלך הראיון סיפר המראיין על ההשפלות שספג דודו טופז מצד חברת קשת, זאת במקביל לכך שמנכ"ל קשת עדיין מטופל בעקבות התקיפה שספג.

טופז הגיב לנאמר בצורה אבסורדית. הוא חייך ועודד את רינו צרור להמשיך לספר על ההשפלות. לאחר מכן סיפר טופז על שינוי בטעם החיים שלו – כך גם קרא להצגה שלו שעלתה באותם ימים. הוא סיפר שטעם החיים הנוכחי שלו הוא העבודה והעשייה, להבדיל מטעם חייו הקודם: כסף ותהילה.

בפרשנות שלי – הוא תיאר את יעדו של הדחף. כאשר הדחף הזה לא התאפשר והיה תחת איום תמידי בחוויה של טופז – אז קרה לו הנורא מכל. בסוף הראיון, על רקע הקרדיטים, שאל צרור את טופז: "מה יש לך?", וטופז ענה: "אף אחד לא ייגע בי!". בפרשנות שלי זו אמירה ברורה המעידה על תחושת הרדיפה שחש טופז, והביאה אותו לכאורה לעשות את מה שהודה בו – לפגוע במי שפגע בו. זאת כיוון שלא אחוזי רייטינג אובייקטיבים פגעו בו, לתחושתו, אלא ידי אדם.

בסיפור עצוב זה האנרגיה האדירה שהושקעה – הפסיקה לחזור אל המקור שלה. משהו במערכת הפסיק את ההזנה שהלכה והתגברה, ואז כאב גדול הצטבר. הכאב, שסיבתו ההגיונית היחידה מבחינתו היתה תוקפנותו של האחר. ולא סתם תוקפנות. בראיון תיאר טופז נקמנות גם מן הצד השני, אם כי בדרכים המקובלות בתעשייה, שעשויות להיות כואבות.

בסיפור עצוב זה האנרגיה האדירה שהושקעה – הפסיקה לחזור אל המקור שלה. משהו במערכת הפסיק את ההזנה שהלכה והתגברה, ואז כאב גדול הצטבר

מנגנון הדחף הוא אינסופי, בחיה ובאדם. אך קל לנו לראות את האינסופיות של הדחף ותוצאותיו ההרסניות אצל בני האדם, כאשר הדחף לא נרגע אף פעם אלא הולך ומתעצם. אצל החיות, גם כאשר זכר אלפא מחזיק במעמדו שנים רבות, הוא יוחלף באחר. אם ילך בשקט ויפנה את מקומו או יילחם עד חורמה – זה עניין של אופי וטיבו של הדחף.

הדברים הכתובים בפוסט נכתבו לפני מותו של מבקר הטלוויזיה יהודה נוריאל, המוזכר בראיון עם רינו צרור כאחד האנשים שטופז חש נפגע מהם. יהי זכרם של השניים ברוך.

הראיון ביוטיוב:

רפי לוי הוא עובד סוציאלי קליני, פסיכותרפיסט בקליניקה פרטית ובמערך בריאות הנפש ומרצה במסגרות שונות. בעל רקע והשכלה ביולוגית ורפואית ומתעניין בדמיון בין בני אדם לבעלי חיים, משורשי אבולוציה ועד לקליניקה של היום. מעבר לכך הוא בעל משפחה מקסימה, טבח מוסמך, נגר חובב ופעיל לזכויות עובדים סוציאליים.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,531 מילים

תגובות אחרונות

עודכן לפני 23 דקות
זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

חברון הפכה לפצצת קורונה מתקתקת ברשות הפלסטינית

82% ממקרי הקורונה ברשות הפלסטינית מתרכזים סביב העיר חברון ● התנאים החברתיים הייחודים באזור הובילו להדבקה גבוהה יותר מאשר בשלוש הערים עם התחלואה הגבוהה ביותר בישראל גם יחד ● "לאנשים הייתה גישה כזאת שכאילו הכל ברצון האל, ומה שהוא רוצה – יקרה" ● "אבל הגורם החשוב ביותר בהתפשטות הווירוס הוא שאנחנו לא שולטים בנקודות הכניסה ובגבולות שלנו: המדינה שלנו מפורקת לחלקים"

עוד 992 מילים

שקד היא מלכת ניגוד העניינים של הפוליטיקה הישראלית

איילת שקד, ממובילות היוזמה להקים ועדה לבדיקת ניגודי עניינים של שופטים, לא היססה לפעול פעמים רבות תוך ניגוד עניינים מובהק ● כך התייצבה לצד אפי נוה, וגם לצד חברתה שירי דולב - שניסתה לגזור קופון מהקורונה ● ומה יש לשקד עצמה לומר בנושא? "חבר כנסת לא נמצא בניגוד עניינים, נקודה" ● דעה

סוגיית ניגוד העניינים של שופטים היא נושא חשוב, שפגיעתו לא מבדילה בין מצביעי ימין למצביעי שמאל, ולכן מן הראוי שתטופל ותתוקן כמה שיותר מהר על ידי הכנסת. עם זאת, העיתוי להקמת ועדת חקירה בנושא כעת, בעיצומו של משבר בריאותי וכלכלי חסר תקדים, הוא בעייתי, וזאת בלשון המעטה.

אבל בעייתית לא פחות מכך, היא עמדתה של אחת ממובילות היוזמה – חברת הכנסת והשרה לשעבר איילת שקד. "שופטים שלא יפסלו את עצמם בניגוד עניינים יועמדו לדין על הפרת אמונים", דרשה שקד בהצעת חוק שהעלתה לפני שבועיים. אבל מסתבר שאצלה, ברגע שניגוד העניינים נוגע לעצמה, המוסר הגבוה לפתע נעלם.

אפי נוה (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)
אפי נוה (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

בדצמבר 2019 פרסם גור מגידו בדה מרקר כי שקד, ששיתפה פעולה כשרה עם לשכת עורכי הדין בקידום מינוי שופטים, ידעה בזמן אמת על מפקד הקולות שערך עבורה אפי נוה, יו"ר הלשכה דאז, בקרב מאות עורכי דין.

למעשה, שרת המשפטים שקד לא היססה (במהלך תקופת הדיל שלה עם נוה) להתערב לא רק בנושאי מינוי שופטים, אלא גם בנושאים פרלמנטריים הנוגעים אליו ישירות.

בין היתר, היא הקשתה על הקמת מוסד בוררות מול חברות הביטוח בישראל, בזמן שנוה ייצג כעורך דין את חברת הביטוח מנורה מבטחים.

אבל נוה לא היה לבד. הוא היה מקושר היטב לגילדה של עורכי דין, שייצגו את החברות הגדולות במשק, מבנקים ועד חברות מזון. שקד אף צולמה בפגישה משותפת עם נוה באחד מהמשרדים האלו, שייצג בין השאר את הבנקים פועלים ובינלאומי, אסם, מנורה והפניקס, וכן חברות של האחים עופר, תשובה ושטראוס.

כל זה לא מנע משרת המשפטים דאז להתערב, ולהפיל חקיקה של ח"כ יואב קיש (ליכוד, היום סגן שר הבריאות), שתגביל את הבנקים ביכולת להטיל קנסות על לווים שרוצים לפדות את המשכנתאות שלהם לפני הזמן.

כל זה לא מנע משרת המשפטים דאז להתערב, ולהפיל חקיקה שתגביל את הבנקים ביכולת להטיל קנסות על לווים שרוצים לפדות את המשכנתאות שלהם לפני הזמן

שקד גם התנגדה למתן סמכויות נרחבות לוועדה הפרלמנטרית שהייתה אמורה לדון באשראי שנותנים בנקים וחברות ביטוח לטייקונים; היא זו שניצלה את סמכותה כשרת משפטים בשביל לגרום לדחיית מועד יישום החוק לסימון מוצרים מזיקים בשנתיים; והיא התנגדה גם להגבלת שכר הבכירים במגזר הפיננסי והציבה מכשולים בסגירת חור שהיה קיים בחוק הריכוזיות, וששירת את אי. די. בי.

איילת שקד מבקרת בהתנחלות שדה בועז, ארכיון, 2014 (צילום: Gershon ELinson/FLASH90)
איילת שקד מבקרת בהתנחלות שדה בועז, ארכיון, 2014 (צילום: Gershon ELinson/FLASH90)

שקד אף הגדילה לעשות במהלך הדיונים על הסרת חסינותו של חיים כץ בכנסת בסוף ינואר. כץ פעל בניגוד עניינים חריף, כאשר קידם תיקון לחוק על סמך הצעה עליה למד מחברו מוטי בן-ארי. מדובר בהצעה שהיטיבה, בין השאר, עם בן-ארי.

בעקבות כך התעורר ויכוח ער על מהו ניגוד עניינים מנקודת מבט של פעילות ח"כים. על כך אמרה שקד: "ח"כ לא נמצא בניגוד עניינים, נקודה. לא כשהוא עונה לפניות ציבור, לא כשהוא מצביע בוועדה, ולא כשהוא מצביע במליאה".

חיים כץ (צילום: Miriam Alster/FLASH90)
חיים כץ (צילום: Miriam Alster/FLASH90)

עוד אמרה שקד בדיונים על הסרת חסינותו של כץ, כי ניגודי העניינים הפכו בלתי סבירים ומשתקים את עבודת השרים, וכי יש להחיל חובת גילוי ודיווח – ולא חובת מניעה.

אלא שגם במבחן התוצאה, שקד לא החילה על עצמה לא גילוי ולא מניעה. כעבור שלושה חודשים בלבד מאותם דיונים, ובעיצומו של הגל הראשון של הקורונה, שקד קידמה בוועדת החוץ והביטחון את האפליקציה של חברת NSO לצורך ניטור חולי קורונה. הכל מבלי שסיפרה שנשיאת החברה היא שירי דולב, שהיא גם במקרה חברתה הטובה של חברת הכנסת שקד.

אצל איילת שקד כנראה המשפט "נאה דורש נאה מקיים" לא תופס. ניגוד עניינים, מבחינתה, הוא כנראה בסך הכל עניין לחלשים – או לסתם שופטים.

שקד קידמה בוועדת החוץ ובטחון את האפליקציה של חברת NSO לצורך ניטור חולי קורונה. הכל מבלי שסיפרה שנשיאת החברה היא שירי דולב, שהיא במקרה חברתה הטובה

עוד 539 מילים

קורס הכשרה לעובדים סוציאליים הופסק בשנית

מעקב בעקבות הפרסום בזמן ישראל, משרד הרווחה חידש את ההכשרה לעובדים סוציאליים שמטפלים בילדים נפגעי אלימות ● אבל הקורס הופסק שוב, בשל השביתה וההחמרה בהגבלות הקורונה ● ובינתיים, מתמודדים המטפלים עם אלימות גואה, איומים על חייהם והתאבדויות של מטופלים - בלא הדרכה והכוונה

עוד 613 מילים

ראיון סורוס, סודות ושקרים

כיצד הפך הטייקון ההונגרי-יהודי-אמריקאי ג'ורג' סורוס (אוטוטו 90) לכוכב של תיאוריות קונספירציה אנטישמיות מסביב לעולם? ● אורבן מאשים אותו בהצפת הונגריה במהגרים לא חוקיים, הימין האמריקאי מאשים אותו במימון המהומות בארה"ב, יאיר נתניהו מכפיש אותו באירופה - ויש גם מי שמייחס לו את הפצת מגפת הקורונה ● אמילי טמקין, שכתבה ספר חדש על סורוס, מצביעה על המכנים המשותפים בין כל המגדפים, ומתעכבת על שם אחד: ארתור פינקלשטיין

עוד 2,375 מילים

עם עשרות חברות ומפעלים, קרן פימי של ישי דוידי הפכה לטייקון הגדול בישראל בתחום התעשייה ● הקרן לוקחת חברה, מפשיטה ומלבישה אותה מחדש, בתקווה שיימצא לה קונה ● בניגוד לתעשיינים המסורתיים, שמייסדים מפעל ומחזיקים בו עשרות שנים, כל הסיבוב הזה צריך לקרות בתוך שנים ספורות ● השבוע פרצו סכסוכי עבודה בשני מפעלים של הקרן ובמפעל נוסף מתוכננים פיטורים ● בהסתדרות מאשימים את הקרן בניצול משבר הקורונה: "יש פה מיליון מובטלים, זה לא מעניין אותם"

עוד 2,705 מילים

ישראל מייבשת

פרק 17מים הם עניין גדול בגדה המערבית - ובפרט בדרום הר חברון ● מים הם לא רק מקור החיים, אלא גם נשק וכלי שלטוני ● "יש לטפל בעניין הזה בשקט, בשלווה ובחשאי ולעסוק בחיפוש דרכים להגירתם לארצות אחרות", אמר לוי אשכול על הפלסטינים אחרי מלחמת ששת הימים, ואף הציע את הפתרון: "ייתכן שאם לא ניתן להם מים במידה מספקת, לא תהיה להם ברירה" ● 53 שנה אחרי, אמיר בן-דוד רואה כיצד ישראל מיישמת את המדיניות הזו בשטח

עוד 2,442 מילים ו-1 תגובות

נתניהו: דמי האבטלה לשכירים יוארכו, עצמאים שקיבלו מענק - יזכו למענק נוסף בשבוע הבא

ראש הממשלה: פתיחת העסקים ומקומות הבילוי הייתה מוקדמת מדי; האחריות לכך מוטלת עליי ● לפיד: נתניהו מתלונן על הבירוקרטיה; מי היה כאן ראש הממשלה ב-11 השנים האחרונות? ● קרן וקסנר: התשלום שהעברנו לברק - בסך 2.3 מיליון דולר - היה בעבור שני מחקרים, שאחד מהם לא הושלם ● יושב ראש הקואליציה זוהר: בין הליכוד לבין כחול לבן שורר נתק מוחלט

עוד 33 עדכונים

המשבר בין הציבור החרדי לרשויות נראה חסר תקנה

אחת הבדיחות הנפוצות בימים אלה בקרב בני ישיבות הולכת כך: "אם ראית שוטר מרחוק - תשים מסכה. אם שכחת את המסכה - תוריד את הכיפה" ● הרבה תסכול מסתתר מאחורי הבדיחה הזו, עם טענות על אכיפה בררנית, ניתוק ואפליה ● בגל הראשון, דרעי ניהל את המשבר מול החרדים, אבל כעת גם דרעי ממודר ● והזעם ברחוב החרדי גואה ומגיע עד נתניהו ● פרשנות

עוד 717 מילים

מאז קום המדינה התנהלה מערכת ההשכלה הגבוהה בהצלחה מעוררת הערכה, וללא שר ממונה ● והנה מגיע זאב אלקין, ונחוש להותיר חותם כמעט בכל מחיר ● החלטתו לבטל את הבחינות פנים אל פנים באוניברסיטאות עלולה לגרום נזק לדורות, ונראית אבסורדית במיוחד לאור ההנחיה להמשיך לקיים מבחנים פסיכומטריים ● דעה

עוד 1,224 מילים

קק"ל לא מרפה: ניסיון נוסף לפטר עובדים פלסטינים

מעקב זמן ישראל אחת לכמה חודשים קרן קיימת מזמנת לשימוע עשרות עובדי שדה, שמועסקים במשך עשרות שנים ללא תנאים סוציאליים, ומבקשת לפטר אותם במסגרת קיצוצים והסכמים קיבוציים ● גם הפעם מפוטרים עשרה עובדים פלסטינים ותיקים ● בעתירה שהגישו נטען כי קק"ל פועלת ל"אפלייתם השיטתית, בהיותם תושבי הרשות הפלסטינית"

עוד 752 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה