בקיץ 1935 התנוסס דגל צלב הקרס מעל סיפון אניית הנוסעים המפוארת "אס-אס ברמן" בעודה צולחת את ההדסון. באותם ימים, הברמן שטה לניו יורק באופן קבוע, ואמריקאים רבים עלו על סיפונה של האוניה שהיתה לסמל הטכנולוגיה הגרמנית.

אבל היו גם אמריקאים שלא התרשמו מהסיפון המבריק והמוזיקה הבווארית שנוגנה בו, ועקבו בדאגה אחר האלימות הגוברת של הנאצים נגד יהודים.

ב-26 ביולי 1935 – לפני 84 שנים בדיוק – קבוצת אמריקאים בהובלת ויליאם (ביל) ביילי – ימאי בן 20 מצי הסוחר – התגנבה לסיפון והשליכה את הסמל של היטלר אל מי ההדסון, בעוד צוות האנייה ומשטרת ניו יורק דולקים אחריהם.

התקרית הזאת עשתה כותרות בכל העולם. הממשל האמריקאי התנצל שוב ושוב בפני השלטון הנאצי הזועם. ביילי וחמישה מעמיתיו, שזכו לכינוי "שישיית ברמן", הועמדו למשפט, ולבסוף זוכו על ידי השופט לואיס ב' ברודסקי.

התקרית הזאת עשתה כותרות בכל העולם. הממשל האמריקאי התנצל שוב ושוב בפני השלטון הנאצי הזועם. ביילי וחמישה מעמיתיו, שזכו לכינוי "שישיית ברמן", הועמדו למשפט, ולבסוף זוכו על ידי השופט לואיס ב' ברודסקי

אבל למרות הרעש שעורר האירוע, ביילי נשכח עד מהרה בדפי ההיסטוריה.

מעשהו הנועז זוכה לתחייה מחודשת בספר חדש שכותרתו "המורד: ויליאם ביילי וההתנגדות האמריקאית הראשונה לנאצים", מאת הסופר והעיתונאי פיטר דאפי.

בריאיון שערכנו עימו, דאפי מכנה את ביילי "רחוק-רואי, אדיב, בעל לב רחב – דוגמה מצוינת לאדם אכפתי שראה מה שאחרים לא יכלו לראות".

ביל ביילי (צילום: מייקל ביילי)

לחם גם נגד פרנקו בספרד

ביילי, יליד 1915, חי כמעט עד גיל 80 ונלחם למען מטרות רבות במהלך חייו. נוסף על גבורתו על סיפונה של הברמן, הוא לחם נגד הדיקטטור הספרדי פרנסיסקו פרנקו במהלך מלחמת האזרחים של ספרד, שירת את ארצו שלו בצי הימי במלחמת העולם השנייה והמשיך באקטיביזם שלו עד שלהי המאה ה-20.

לאחר שהלך לעולמו בביתו שבסן פרנסיסקו ב-1995, ציינה חברת הקונגרס ננסי פלוסי בבית הנבחרים את "מחויבותו רבת השנים לצדק חברתי וכלכלי".

הספר "המורד" שוזר את סיפורו של ביילי עם המצב ההולך ומחמיר בגרמניה של היטלר, ומהווה המשך לחקירתו של דאפי את נושא ההתנגדות לנאצים.

דאפי, החל לחקור את תקרית הדגל אחרי שצפה בריאיון עם ביילי בסרט דוקומנטרי, וגילה שהמעשה של ביילי היה בבחינת "תקרית בינלאומית, כזו שהדרגים הגבוהים ביותר בממשל שלנו היו להוטים להכיר את כל פרטיה".

מסמכים של מחלקת המדינה, כתב תביעה ודוח משטרתי נרחב מתארים את פעולות השוטרים באותו לילה – בכללם הבלש היהודי מתיו סולומון.

"המורד" מאת פיטר דאפי

דאפי ראיין גם את בנו של ביילי, מייקל – שאמו, אשתו השנייה של ביילי, רות (קויאבסקי) קיי, היתה בת למהגרים פולנים יהודים. לדברי דאפי, נקודת המפתח במחקר שלו הייתה איתורו של תמליל המשפט בארכיון הלאומי.

"הסיכויים למצוא תמליל של החלטת בית משפט שלום וכתבי תביעה מניו יורק של שנת 1935 היו קלושים", אומר דאפי.  אבל הם נמצאו, כל אלף העמודים, פחות או יותר, הודות לעניין שעוררה התקרית בארצות הברית ובעולם, תקרית שגררה את מעורבותן של העיר ניו יורק, מדינת ניו יורק ומחלקת המדינה האמריקאית.

במוקד הרעש עמד ביל ביילי, בן למשפחה אירית-קתולית ענייה שהתגוררה במנהטן ובהובוקן, ניו ג'רזי, שעבד בחדרי המכונות של אניות צי הסוחר והוביל את מאמציהם של הצוותים שלהן להתאחד.

ביילי היה מוטרד מההפרדה גזעית שחזה בה על סיפונה של אנייה שעגנה בדרום ארצות הברית ומההתעללות בנוסע סמוי אינדיאני, שהובילה להתאבדותו. ב-1935 הוא החל לחוש דאגה הולכת וגוברת לנוכח הזוועות שחולל המשטר הנאצי.

באותה שנה, הנאצים עצרו את המלח האמריקאי לורנס סימפסון, כשהיה על סיפונה של אונייה אמריקאית, וכלא אותו במחנה הריכוז פולסבוטל בעוון כוונה להפיץ. מסרים אנטי-נאציים. המהומות שפרצו בברלין בחודש יולי הביאו למות היהודי הפולני מוריץ קליינפלד, לפציעתם עשרות נוספים ולהריסת רכוש יהודי.

מעצרם של כמרים קתולים בידי הנאצים עורר מחאה מצד הוותיקן, מה שהוביל את מפקד חיל האוויר הגרמני, הרמן גרינג, למתוח ביקורת על הכנסייה הקתולית. כל אלה גרמו לביילי לקחת חלק בפעולת ההתנגדות כלפי האנייה המפורסמת.

ביילי ושותפיו למזימה, 50 איש בסך הכול, תכננו להסתנן אל סיפון הברמן בחצות, במהלך מסיבת הגאלה שהתקיימה בה לקראת הפלגתה מניו יורק.

על פי ההערכות, באותו לילה היו על האנייה כ-7,000 איש. ין האורחים נמנו ויליאם דונר רוזוולט בן השנתיים, נכדו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט וכן כמה מבני השושלות הפיננסיות מורגן ורוקפלר.

איור בעיתון צרפתי המתאר את פעולתו של ביילי נגד הדגל הנאצי (צילום: Pèlerin)

כשהצוות החל לנקות את הסיפון לקראת ההפלגה, ביילי וחבריו היו צריכים לאלתר תכנית חדשה. בזמן שחלקם ביימו הסחת דעת, ביילי הוביל קבוצה אחרת להסיר את הדגל. הוא טיפס על סולם רעוע, אבל לא הצליח לתלוש את הדגל לגמרי, היות שהפיל את התער שלו. למרבה המזל, עמיתו הימאי אדריאן דאפי היה שם כדי לנתק את הדגל באולר הקפיצי שלו, וביילי השליך אותו למי ההדסון.

מחבר הספר כותב כי תקרית הדגל הייתה הסיפור החביב על ביילי, "משל למאמץ הלא פשוט בימיו המוקדמים של השלטון הנאצי לשכנע את העולם שצריך להתעמת עם היטלר". אבל עדיין, התוצאה המידית של המעשה הייתה עגומה. הדגל הושב עד מהרה למקומו, וארה"ב התנצלה בפני המשטר הנאצי הזועם.

"כיסוי תקשורתי עצום"

המשפט של שישיית ברמן זכה ל"כיסוי תקשורתי עצום באותו זמן", אומר דאפי, והוא הסתיים בדרמה גדולה באולם של השופט ברודסקי, שופט יהודי שדאפי מתאר כדמוקרט מתון. על מנת לזכות את הנאשמים, ברודסקי מצא תקדים בן מאתיים שנה – מסיבת התה של בוסטון ב-1774, שהובילה למהפכה האמריקאית.

פיטר דאפי (צילום: יח"צ)

דאפי מציין ששתי פעולות המחאה האלה התרחשו על אניות, ושתיהן הובילו לתביעות משפטיות. ובדיוק כשם שהתה שהשליכו תושבי הקולוניות האמריקאיות לנמל בוסטון היה סמל למסים השנואים שהטילו עליהם הבריטים, כך גם הדגל שהשליך ביילי אל נמל ניו יורק ייצג איום גדול יותר – "סמל למשטר שנוא".

הפטריוטים של מסיבת התה של בוסטון זכו לדברי הלל בחייהם, והם ממשיכים לקבל הוקרה בהיסטוריה האמריקאית. לעומת זאת, ביילי, שתמך בקומוניזם לזמן קצר, איבד את פרנסתו כימאי בצי במהלך "הבהלה האדומה" האנטי-קומוניסטית, ונקרא להעיד בפני ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקאית.

הוא התנער מהקומוניזם שלו אחרי המהפכה ההונגרית ב-1956, ולדברי דאפי, הוא הזדהה עם המפגינים ההונגרים, ולא עם הסובייטים בטנקים, שדיכאו אותם.

הפטריוטים של מסיבת התה של בוסטון זכו לדברי הלל בחייהם, והם ממשיכים לקבל הוקרה בהיסטוריה האמריקאית. לעומת זאת, ביילי, שתמך בקומוניזם לזמן קצר, איבד את פרנסתו כימאי בצי במהלך "הבהלה האדומה"

ואולם ביילי זכה לעדנה מחודשת בימיו המאוחרים. הוא הפך לגיבור מקומי בסן פרנסיסקו, כאשר חברת הקונגרס פלוסי ואחרים תרמו כספים לפרסום האוטוביוגרפיה שלו. ביילי אפילו הופיע בכמה סרטים הוליוודיים, בהם "על הקצה" ("On the Edge") עם ברוס דרן. "זה כמעט מתבקש שבסוף חייו הוא לוהק לסרטים", אומר דאפי. "ב'על הקצה', חשבתי שהוא גנב את ההצגה. הוא לא היה רק שחקן ביט, היה לו תפקיד מפתח. זה סימן להיותו גדול מהחיים".