לפני כשבוע וחצי נחשף באתר "הקול היהודי" כי עו"ד ליניר אבו הזאז, העוזרת הפרלמנטרית של ח"כ רם בן ברק, המכהן כיו"ר ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, השתתפה בקורס שבו הרצו שייחים שהתבטאו בעד טרור ואף הסיתו לפגיעה באזרחים ישראלים.

בן ברק הודיע על השעיית העוזרת הפרלמנטרית עד לבירור העניין ובמוצאי השבת האחרונה, בראיון לרינה מצליח ב"פגוש את העיתונות", אמר שהחליט להחזיר אותה לעבודה כי לא מצא פגם במעשיה.

יו״ר ועדת החוץ והביטחון רם בן ברק בתגובה ראשונה על פרשת היועצת: ״אחרי בירור – החלטתי להחזיר אותה לעבודה״. הריאיון המלא – מחר, מתחילים ב-18:00@RMatsliah @N12News pic.twitter.com/82orus4F5j

— פגוש את העיתונות (@pgosh_MTP) October 22, 2021

מיד לאחר החשיפה, כאשר הודיע בן ברק על השעייתה של אבו הזאז, אנשי תקשורת רבים מתחו ביקורת על החלטתו וטענו שמדובר בפרשה שנופחה רק מכיוון שמדובר באשה ערבייה. חלקם ציינו בצדק כי "הקול היהודי" הוא אתר ימין קיצוני וכי החלטתו של בן ברק התקבלה בעקבות מכתב של ח"כ איתמר בן גביר.

האומנם יש פה גזענות ושנאת ערבים ושוב אנו עדים לדרך שבה אנשי שמאל-מרכז נכנעים לימין הקיצוני, או שאולי, למרות הבמה שבה פורסמו הדברים, יש ממש בטענות נגד אבו הזאז?

האומנם יש פה גזענות ושנאת ערבים ושוב אנו עדים לכניעת אנשי שמאל-מרכז לימין הקיצוני, או שאולי, למרות הבמה שבה פורסמו הדברים, יש ממש בטענות נגד אבו הזאז?

עם מי היא הצטלמה

אני תומך בחופש הביטוי בצורה רדיקלית. לדעתי, עבירת ההסתה צריכה להתבטל. ברוב המקרים, כאשר אנשים "מסיתים", אין באמת סיכוי ממשי שזה יגרום לאחרים לבצע מעשי אלימות ולכן אין הצדקה לגזור עליהם מאסר. אלא שיש מקרים חריגים שבהם מדובר באנשים בעלי השפעה – אנשי דת או אנשי ציבור, שאכן יש מי שמושפעים מהם כך, שלהתבטאויות שלהם יש השלכות בשטח.

בצד הימני של המפה הפוליטית אחד האנשים המרכזיים שאפשר להצביע עליו ככזה הוא בעיני בנצי גופשטיין. יש נוער מסוים שמושפע ממנו ואמנם הוא נזהר לא להסית פלילית, אבל המסר שלו עובר. ההסתה שלו אינה דיבורים בעלמא אלא גורמת לאנשים לצאת ולבצע מעשים.

למרות זאת, אני סבור כי העמדתו לדין פלילי בשל התבטאויותיו היא טעות ותגרום נזק רב יותר. מעבר לכך, אמנם תקיפת פלסטינים חפים מפשע או הצתת בית הספר הדו לשוני אלו מעשים חמורים, אבל ההשוואה לאנשים כמו עכרמה סברי, אחד מאלה שעמם הצטלמה אבו הזאז, היא מופרכת.

עו"ד אבו הזאז עם שייח עכרמה סברי (צילום מסך מפייסבוק)

סברי היה המופתי של ירושלים ופלסטין. הוא מונה לתפקיד זמן קצר לאחר האינתיפאדה הראשונה וכיהן לאורך האינתיפאדה השנייה. למי שהספיק אולי לשכוח, האינתיפאדה השנייה כללה כ-1,000 נרצחים ישראלים, כמחציתם בפיגועי התאבדות.

סברי, שכאמור כיהן באותה העת כמופתי של ירושלים ופלסטין, הביע תמיכה בפיגועי התאבדות ועודד אותם. ת'אאר אבו ראס, עמית במכון "גילדנהורן" לחקר ישראל באוניברסיטת מרילנד, הגיב לפרסום של הכתבת טל שניידר על החשיפה בנוגע לאבו הזאז, שצריך להבין שסברי הוא דמות דתית כמו רב ראשי לשעבר.

עיכרמה סברי הוא המופתי של ירושלים ומי שנותן את הדרשה בימי שישי באלאקצא, זה קצת כמו לכעוס על מישהו שנפגש עם הרב הראשי. אנשים באמת צריכים להכיר את החברה הערבית לעומק.

— Thair Abu Rass (@ThairAbu) October 14, 2021

איני בקיא גדול בחיי הדת של פלסטינים מוסלמים, אבל להבנתי זה רק מחמיר את המצב. הבעיה כאן היא שמי שכיהן בפלסטין בתפקיד המקביל לרב הראשי (בפועל זה אף משמעותי יותר, הוא צריך, למשל, לאשר עונשי מוות שניתנים ברשות הפלסטינית) – תמך ועודד ביצוע של פיגועי התאבדות.

סברי היה המופתי של ירושלים ופלסטין, שכיהן לאורך האינתיפאדה ה-2, שכללה, למי שהספיק לשכוח, כ-1,000 נרצחים ישראלים, כמחציתם בפיגועי התאבדות. כמופתי, הביע תמיכה בפיגועים ועודד אותם

בשונה מהדרך שבה אנשים מסוימים ניסו להציג זאת, לא מדובר באיזו התבטאות אפורה, אלא בתמיכה של ממש בפיגועי התאבדות. בתגובה לפסקי הלכה מוסלמיים במצרים וסעודיה נגד פיגועי התאבדות בעת ביקור באבו דאבי ב-2001 אמר סברי:

"פסקי ההלכה האלה באו כתוצאה מלחצים בינלאומיים… אלה שאין להם האומץ לומר את האמת, עליהם לשתוק ולא לדבר דברים שיוצרים בלבול… ההתנגדות היא לגיטימית, ומי שמוסר את נשמתו אינו מבקש אישור לכך מאיש… עלינו להתרכז בלגיטימיות של ההתנגדות, ואסור לעמוד בפני האינתיפאדה והג'יהאד. שכן יש לעמוד לצדם ולעודד אותם".

עו"ד אבו הזאז עם שייח ראיד פתחי (צילום מסך מפייסבוק)

כל זה בזמן שבפועל אכן היו פיגועי התאבדות, 144 אם נדייק, שהביאו לרצח של 516 אנשים (בנוסף ל-161 מחבלים שביצעו את הפיגועים). זה גם לא אירוע שקרה בעבר ומאז לא נשמעו דברים כאלה מפיו של סברי, כמו שניתן היה להבין לדוגמה מהציוץ של כתבת "הארץ" נעה לנדאו: רק בתחילת השבוע שבו נחשפו הדברים ב"קול היהודי" הוא זומן לחקירה על הסתה.

אבו הזאז לא הצטלמה (או לפחות לא העלתה זאת לפייסבוק) עם מרצים אחרים שהגיעו לשם כארכיאולוגים והיסטוריונים. היא הצטלמה עם אנשי דת מסיתים כמו נג'אח בכריאת המזוהה עם חמאס וראיד פתחי מהפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. אני מתקשה להאמין שהעובדה שהיא העלתה תמונות דווקא איתם ולא עם מרצים אחרים אינה קשורה להערכה שהיא רוחשת לאנשי דת אלה.

עו"ד אבו הזאז עם נג'אח בכיראת (צילום: צילום מסך מפייסבוק)

הקורס שבו היא השתתפה

לטענתה של אבו הזאז שבסופו של דבר התקבלה על ידי ח"כ בן ברק, מדובר בקורס שעסק בהיסטוריה ובארכיאולוגיה של אל-אקצא, ורק חלק קטן ממנו נסב על המשמעות הדתית של המקום. אבל לטענת מארגני הקורס הוא עומד על ארבע רגליים ולא שלוש. התחום הרביעי, שאותו השמיטה העוזרת הפרלמנטרית, הוא פוליטיקה.

נג'אח בכיראת על מטרות הקורס בכתבה באל ג'זירה תרגום: "אגודת אל-אקצא משתפת פעולה בפרויקט "איון אל-בוראק" עם ראש האקדמיה לאקדשה להקדש ומורשת, נג'יה בקירת, שאמר כי הוא נטע את הזרע הראשון של הפרויקט לפני עשר שנים, כאשר תכנן תכנית לימודים לצעירים שבאמצעותה הוא מאמן אותם על הידע של אל אקצה באמצעות ארבעה צירים: היסטורי, פוליטי, מדעי וחברתי." (צילום מסך)

אני לא חושב שיש פסול בקורס על הר הבית. אני עצמי השתתפתי במחזור השני של קורס מטעם "כפות המנעול" של הקרן למורשת הר הבית, וודאי שלגיטימי שיהיו קורסים מנקודת מבט מוסלמית. אבל כשמי שבנה את תכנית הקורס הוא שייח נג'אח בכיראת, המזוהה עם חמאס, ומרצה אחר (סברי) מסית באופן קבוע לפגיעה ביהודים ואף עודד פיגועי התאבדות, זה קצת אחרת.

בשונה מהדרך שבה אנשים מסוימים ניסו להציג זאת, לא מדובר באיזו התבטאות אפורה, אלא בתמיכה של ממש בפיגועי התאבדות. כל זה בזמן שבפועל אכן היו פיגועי התאבדות, 144 אם נדייק, שהביאו לרצח של 516 אנשים

אל-אקצא משמשת כמוטיב לשלהוב המונים לביצוע מעשי טרור עוד מימי פרעות תרפ"ט, שהחלו בעקבות שמועות שווא שהיהודים מתכננים להשתלט על אל-אקצא. האינתיפאדה השנייה פרצה לאחר עליית שרון לאתר וטענות שקריות שהופצו, לפיהן שוב מתכננים לפגוע באל-אקצא. ב-2014, בעקבות ההחלטה להציב מגנומטרים בכניסה למתחם, פרץ שוב גל טרור.

מטרת הקורס כפי שהיא מופיעה באתר עמותת אלאקצא. תרגום: "השייח 'ספואט פרייג', נשיא התאחדות אל-אקצא וסגן נשיא התנועה האסלאמית, הדגיש את חשיבותו של קורס זה בהצגת, העלאת המודעות וחינוך הדורות הצעירים על מדעי מסגד אל-אקצא ובית אל-מקדיס המבורכים בפני לשמר את ההיסטוריה של הציוויליזציה האסלאמית והמורשת הפלסטינית לאור כל תוכניות היהדות והעקירה." (צילום: צילום מסך)

מאחר שמדובר בקורס שבו מרצה אדם שנאם פעמים רבות באל-אקצא בעד טרור נגד ישראלים, בחלק מהמקרים בעודו מחזיק בתפקיד בכיר ובעל השפעה, וכאשר העומד בראש הארגון שמפעיל את התוכנית הוא מנהיג דתי המזוהה עם חמאס ומודה שאחת ממטרות הקורס היא פוליטית – לא נראה לי שאפשר לפטור את המעשה של אבו הזאז באמירה ש"היא מוסלמית שמתפללת באל-אקצא" כפי שניסה להיתמם ח"כ בן ברק בראיון עם רינה מצליח במוצ"ש.

בראיון הדגיש בן ברק שאבו הזאז, כמו שאר חברי לשכתו, לא מעורבים בפעילותה של ועדת חוץ וביטחון. אם זה נכון, אז אכן לא נראה שיש פה חשש ביטחוני. אך ודאי שיש כאן חשיפה חשובה שטוב שהובאה לידיעת הציבור. אני לא חושב שאבו הזאז צריכה לעמוד לדין וזכותו של בן ברק להחליט להמשיך להעסיקה, אבל הציבור צריך לדעת את הדברים לאשורם, ובהתאם להחליט מה עמדתו בנושא והאם הוא רוצה את בן ברק בכנסת אם הלה אינו רואה בכך בעיה – ולהצביע בבחירות הבאות בהתאם.

בראיון הדגיש בן ברק שאבו הזאז, כמו שאר חברי לשכתו, לא מעורבים בפעילותה של ועדת חוץ וביטחון. אם זה נכון, אז אכן לא נראה שיש פה חשש ביטחוני. אך ודאי שיש כאן חשיפה חשובה שטוב שהובאה לידיעת הציבור

מכל מקום, התקיפה רבתי משמאל נגד הפרסום עצמו והניסיון להפחית מחומרת האירוע הם תמונת מראה ליחס שבו נתקלים ארגוני שמאל או כלי תקשורת המזוהים עם השמאל כאשר הם חושפים חומרים, וסופגים זלזול אוטומטי מימין. הגיע הזמן להתייחס לתוכן ולא רק לבמה או למי שחשף אירוע זה או אחר.

דוב מורל עובד כפרילנס במחלקת הדאטה של שומרים – המרכז לתקשורת ודמוקרטיה. סטודנט למשפטים, נער גבעות לשעבר וכיום פעיל בקבוצת 'הליברלים במרצ'.

"לדודה הפרחונית שלומית טנא המתהדרת בשמה המלא", כך הגיב בגוגל טוקבקיסט על טוקבק שלי, החתום בשמי, בו הבעתי דעה בוויכוח על סוגיה כלשהי. אותו טוקבקיסט, שחתם בשם פיקטיבי, חלק בגסות על דעתי. בתגובה על השתלחותו בי ציינתי שמתבקשת פה הבהרה:

"למה הזדהות של טוקבקיסט בשמו המלא נתפסת בעיניך כ'התהדרות'? מדוע אינך מפרש חשיפה של השם האמיתי כהימנעות מהסתתרות מאחורי שם בדוי, פיקטיבי? והלוא אותה הסתתרות המקובלת בטוקבקיאדה בגוגל מאפשרת פיזור רעל, הכפשות, ביזוי וטינוף הזולת. גסות רוח מבעבעת. גם בגללה הרשת מתפקעת מאלימות".

וגם חשבתי (בלי לכתוב זאת) על הקנטרנות של אותו טוקבקיסט. אני מניחה שהוא היה מעדן במקצת את ניסוחיו אלמלא הסתתר מאחורי שם בדוי. אילו חשף (כמוני) את שמו המלא, האמיתי.

וגם חשבתי (בלי לכתוב זאת) על הקנטרנות של אותו טוקבקיסט. אני מניחה שהוא היה מעדן במקצת את ניסוחיו אלמלא הסתתר מאחורי שם בדוי. אילו חשף (כמוני) את שמו המלא

הסתרת שמותיהם של רוב המטקבקים בגוגל מלווה, באופן אבסורדי, דווקא בחשיפה. נראה שהיא חושפת מעין תת-הכרה. וגם קנאה עזה נחשפת. אותה מפלצת ירוקת עין מרימה מדי פעם את ראשה.

די להציץ, למשל, באתר וואלה בראנז'ה. שם מתפרסמים דיווחים על מינוי אנשים וקידומם בענפי "התעשייה": הבידור, התקשורת וכו'. רוב המגיבים מפרגנים ומשבחים את מושא הדיווח, משגרים לו איחולי הצלחה, אפילו מאמינים שהוא יגיע רחוק. אבל תמיד יש נם משביתי שמחה. טוקבקים בנוסח "הוא כלומניק", "הוא אפס ביחסי אנוש", "ההצלחות שלו נבנות רק מפוליטיקה, ממרפקים וליקוקים".

ובקוטב השני – פייסבוק. שם, כידוע, אי אפשר לבדות שמות. המגבלה הזאת מצמיחה, בין השאר, פוסטים וטוקבקים מוצפים זיוף ודברי חלקלקות. אינפלציה של סופרלטיבים נפוצים עד לזרא כמו "מדהים", "מהמם", "מקסים", "אתה אלוף", "את אהובה", "יפה מבחוץ ומבפנים" וכיוצא באלו קלישאות.

רוב התגובות הללו (לא כולן) אינן חפות מחנופה. חנופה דביקה, סנטימנטלית, סכרינית, ולעתים קרובות מביכה.

וכבר נאמר שהפייסבוק הביא עימו צורה חדשה של הצגת ה"אני" אל מול קהל חברים מדומיין שתפקידו להחמיא. התצוגה הזאת תמיד אידילית ולכן כוזבת ומלאכותית.

ובקוטב השני – פייסבוק. שם, כידוע, אי אפשר לבדות שמות. המגבלה הזאת מצמיחה, בין השאר, פוסטים וטוקבקים מוצפים זיוף ודברי חלקלקות. אינפלציה של סופרלטיבים

לפעמים אין ברירה, מוכרחים להתחנף קצת כדי להסתדר בחיים, לצאת איכשהו ממצבים מביכים ולמנוע עלבונות. זה כמעט עניין של הישרדות. החנופה שמציפה את העולם הדיגיטלי (וגם את העולם האמיתי) גורמת, בין השאר, לערעור האמון במחמאות. גם למחמאה אמיתית, משמעותית, שמחממת את הלב, נלווה פקפוק כלשהו. אולי המחמיא אינטרסנט (שואל את עצמו המוחמא), שמא גם הוא מתחנף?

ואולי יש צדק מסוים בדברי טובקיסט שכתב: "ספק אם מדובר בחנופה ולא שקרים לבנים שכולנו עושים בהם שימוש. וזה ממש לא חדש. אבל פייסבוק משמש להם במה מעולה וכל הצדדים נהנים".

*  *  *

אני חוזרת מפייסבוק אל גוגל. עד כה לא נתקלתי במענה כלשהו לשאלה: למה בממלכת הטוקבקים של גוגל ההזדהות בשם המלא כל-כך נדירה? גם טוקבקים תרבותיים, לעתים אף מבריקים, וחפים מטינופים ומגסות רוח – חתומים לעתים רחוקות בלבד בשמות האמיתיים של כותביהם.

אשר לי עצמי: מדי פעם אני "מתהדרת" בשמי המלא, אבל במקרים רבים נמנעת מכך, כי לא נוח לי להיות חריגה. זה קצת מביך להיות יוצאת דופן בין עשרות ולעתים מאות שמות פיקטיביים. ואני גם נמנעת מלהזדהות בשמי המלא כאשר טוקבק שכתבתי חושף טפח או יותר מחיי הפרטיים.

עד כה לא נתקלתי במענה לשאלה: למה בממלכת הטוקבקים של גוגל ההזדהות בשם כה נדירה? גם כשמדובר בטוקבקים תרבותיים, מבריקים, וחפים מטינופים ומגסות רוח

ועוד משהו על ההשוואה בין הארסיות המפעפעת בטוקבקיאדה של גוגל לבין הסכריניות שמציפה את פייסבוק. לא אהיה מופתעת אם מומחי מחשבים יבצעו מעקב ויגלו שבין מרססי הרעל בגוגל יש טוקבקיסטים שמתגלים בפייסבוק כגדולי החנפנים.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

המשנה במסכת בבא קמא מזכירה את נר חנוכה. אך מה למסכת העוסקת בנזקים שאדם גורם לרעהו לנר חנוכה? התשובה היא פשוטה, המשנה קובעת כי סוחר שמניח נר מחוץ לחנותו, אחראי לנזקים שהנר גורם. את הדין הזה מסייג רבי יהודה וקובע כי אם מדובר בנר חנוכה – אין אחריות לנזקים.

מה למסכת העוסקת בנזקים שאדם גורם לרעהו – לנר חנוכה? עפ"י המשנה, סוחר המניח נר מחוץ לחנותו אחראי לנזקים שהנר גורם. רבי יהודה מסייג, שאם מדובר בנר חנוכה אין אחריות לנזקים

בשני המקרים משתמש בעל החנות ברשות הרבים, כאשר בראשון הוא חייב ובשני פטור – מדוע? הרי גם במקרה הראשון אנו יכולים לטעון שעל מי שעובר בדרך לשים לב לנר. ולחלופין גם במקרה השני, אדם יכול לא לשים לב, להיתקל בנר ולהדליק את סביבתו.

נראה לי כי ההבדל טמון בשימושים המותרים בפרהסיה, ברשות הרבים. בניגוד למה שהתרגלנו, רשות הרבים נועדה להיות תמיד פנויה לרבים, ואין ליחיד זכות לשים בה את רכושו או את דבריו.

כך לכאורה היה צריך להיות בנוגע לרכבים, לשולחנות בתי קפה, לפסולת ואפילו לכיסאות נוח להשכרה על חופי הים. כחברה אנחנו בוחרים לאפשר ליחידים להשתמש ברשות הרבים גם לשימושם הפרטי, על אף שאינם משרתים אדם אחר ועל אף שאין זה ייעודה. זאת למרות שהקצאה זו אינה שוויונית, ומקפחת למשל את מי שלא מחזיק ברכב, והיה ראוי שמי שמשתמש ברשות הרבים יפצה את הכלל על שימוש זה.

בניגוד לכך, כאשר מדובר בנר חנוכה, אנו מתירים את השימוש – כי השימוש הזה נועד לרבים. הוא נועד לספר את הסיפור של העם, להביע עמדה על הזיכרון הראוי לרבים ועל הערכים המתאימים להם. נר חנוכה מספר את סיפור זיכרון המקדש, את סיפור המאבק בגזרות דתיות, וגם את ניצחונה של הדיפלומטיה שהובילה להקמת המדינה החשמונאית.

כאשר מדובר בנר חנוכה, אנו מתירים את השימוש – כי השימוש הזה נועד לרבים. הוא נועד לספר את הסיפור של העם, להביע עמדה על הזיכרון הראוי לרבים ועל הערכים המתאימים להם

מסיבה זו אנו יכולים לדרוש מאדם העובר ברשות הרבים לשים לב לנר החנוכה של אדם אחר – כי נר החנוכה הזה מבטא קול, שכחברה וכציבור אנו קובעים כי חשוב שיהיה נוכח ברשות הרבים. באופן דומה לגיטימי להנכיח קולות יהודיים מגוונים ברשות הרבים ולצפות מהם להתקיים אלה לצד אלה.

רשות הרבים היא בעצם מרחב הזהות הקולקטיבי, ולכן מה שקורה בה צריך לבטא את הזהות הזו. השימוש בה אינו זכות הפרט, אבל הוא כן חלק משיח הזהות הקולקטיבית. לכן ראוי לאפשר ברשות הרבים תפילה מעורבת, תפילת נשים ותפילה נפרדת בהובלת גברים – וכך גם בכותל המערבי.

אגב, מאותה סיבה בדיוק לגיטימי, כי מי שמוחה על אחד מסוגי התפילות יוכל למחות עליה – אך ללא פגיעה בצד השני ומתוך חובה לאפשר לו את דרכו "המוטעית" לטעמו. וכנראה עדיף שאת המחאה יעשה במקום אחר, ולא במקום התפילה של בר הפלוגתא שלו. עם זאת, אם הזהות הקולקטיבית תחשוב שהקול הזה פסול מכל וכל – אין מקום לאפשר אותו.

במובן זה הדיון הוא עדין. דוגמה קרובה היא הפרדה באוטובוסים או באירועים ציבוריים – כאן נראה כי הקולקטיב או הרוב סבור כי אין היא לגיטימית, על אף שיש מיעוט התובע זאת. עם זאת למיעוט יש פתרון בהפעלת תחבורת המונים פרטית נפרדת, או בקיום אירועים נפרדים במרחב פרטי.

גם נושא תפילת יהודים בהר הבית הוא עדין, מה גם שבמקרה זה קשה מאד לעמוד על דעתו של הקולקטיב. אבל צריך לזכור שגם הר הבית, גם הכותל וגם אוטובוס ציבורי – הם הפרהסיה, ועיצובה הציבורי חשוב. אגב, בדמוקרטיה הפרהסיה צריכה לתת מקום גם לרוב וגם למיעוט – מה שהופך את הדיון הזה לסבוך אף יותר.

נושא תפילת יהודים בהר הבית הוא עדין, מה גם שבמקרה זה קשה מאד לעמוד על דעתו של הקולקטיב. אבל צריך לזכור שגם הר הבית, גם הכותל וגם אוטובוס ציבורי – הם הפרהסיה, ועיצובה הציבורי חשוב

ההיתר להניח את נר החנוכה ברשות הרבים מזכיר לנו שהפרהסיה שלנו היא המרחב הקולקטיבי של הציבור, בעוד שהאחריות על חפץ פרטי המונח בשטחה מזכירה לנו שאל לה לפרהסיה לשמש לצרכינו האישיים, הפרטיים.

מאמר זה נכתב במסגרת חוברת לחנוכה על המפגש בין רשות הרבים ורשות היחיד

הרב אבי נוביס־דויטש הוא דיקן בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר ופעיל חברתי. תחת הנהגתו, בית המדרש הפך לגורם חשוב ובולט בהכשרת פעילים חברתיים העובדים בשדה העשייה היהודית־חברתית בישראל.. צילום: מיכל פתאל