עולם הדימויים הישראלי צר וטראומטי. כמעט כל ויכוח על מהלכי השלטון, דמוקרטיה, החלטות בענייני הקורונה, מתווה הכותל, התנהגות משטרת ישראל בהפגנות ואלימות נוער הגבעות בשטחים – מעלה מייד את הדימויים הנאצים לשיח הציבורי.

טלאי צהוב ומספר על היד מושווים לצמידים ולסימון לא מתחסנים. החלטות על הפרדה בכניסה לקניונים זו "סלקציה" וסימנים למשטר נאצי, שלא לדבר על עולמם של החרדים שאצלם השימוש בביטויים נאציים זו שגרת דיבור וכתיבה ופרסום יומיומית.

עולם הדימויים הזה חוצה דעות פוליטיות ועמדות אידאולוגיות. כשהימין מפחיד ומנסה לשכנע נגד מדינה פלסטינית או נגד הגרעין האיראני, מיד הוא מעלה את האיום בהשמדה. לא פחות. שרטוטים של מחנות ההשמדה מועלים לשידור חי בנאום ראש ממשלה באו"ם והשואה כאיום ההשמדה האולטימטיבי משמשת קרקע מילולית לכל טיעון.

עולם הדימויים הזה חוצה דעות פוליטיות ועמדות אידאולוגיות. כשהימין מפחיד ומנסה לשכנע נגד מדינה פלסטינית או נגד הגרעין האיראני, מיד הוא מעלה את האיום בהשמדה. לא פחות

כאילו אין לישראל עצמה נשק גרעיני, צבא חזק ועולם שלם שעומד לצידה בנושא האיום האיראני.

אם אפשר היה להכניס מדינה שלמה לטיפול בפוסט-טראומה, אולי היה אפשר להשתחרר מהדימוי הדמוני שנכנס לכל דיון פנים-ישראלי. אולי הנאצים היו נשארים רק בסיוטי הלילה שלנו וימי הזיכרון לשואה ולגבורה.

דור ראשון לשואה לא משתמש בדימוי הזה בקלות כמו בני הדור השני והשלישי. נדמה שרק מי שעבר סלקציה אכזרית וצעד קפוא ורעב אל בורות המוות, אל מחנות העבודה שהכילו בצפיפות אלפים על דרגשים בביתנים שנבנו סביב הקרמטוריום, מי שעל זרועו נחרט מספר ועל דש בגדו הוצמד טלאי צהוב אמיתי – רק הוא מסוגל להבחין בין הדימוי כיום לבין המציאות שהייתה ונותרה צרובה בהיסטוריה.

לא מחוסנים שכועסים על הממשלה בשל מניעת כניסה למסעדות או קניונים והדרישות לסימון בצמידים או תו ירוק זמני, רק מחלישים את הטיעון שלהם כאשר הם משתמשים בדימויים נאציים.

לא מחוסנים שכועסים על הממשלה בשל מניעת כניסה למסעדות או קניונים והדרישות לסימון בצמידים או תו ירוק זמני, רק מחלישים את הטיעון שלהם כאשר הם משתמשים בדימויים נאציים

עם כל הכבוד לפגיעה בזכויות האדם המסתמנת מצעדי הממשלה למניעת הדבקות והידבקויות מנגיף הקורונה והחיים המשותפים של מחוסנים ולא מחוסנים במרחב הציבורי – אין שום דמיון בין זה לבין מעשי המשטר הנאצי, התעמרות ביהודים, צוענים, הומוסקסואלים ורבים אחרים על רקע דת, גזע ונטייה מינית, מוצא או השקפה פוליטית שהייתה נכונה לזמנים ההם.

גם אלימות המתנחלים הפורעים בשטחים יכולה למצוא סל של תיאורים בעברית בלי הצורך להשוות למעשי הנאצים. טרור היא מילה מספיק חזקה כדי לתאר פגיעה בחפים מפשע, ניסור עצי זית ואפילו את המעשים הקיצוניים של שריפת הנער מוחמד אבו-ח'דיר ז"ל או משפחת דוואבשה ז"ל בכפר דומא. טרור אכזרי, טרור לאומני, טרור אידאולוגי, אלימות קשה, פשעי שנאה ועוד.

הנאצים והטלאי הצהוב צריכים להישאר ב"יד ושם" ועל זרועם וגופם הכואב של ניצולי השואה.

עם כל הכבוד למאבק הלא מחוסנים נגד הדרישה להתחסן, נגד זריקות ונגד תו ירוק, אין שום דמיון לזוועות המשטר הפאשיסטי של היטלר והנאצים. איש לא מכנה אותם עכברושים, לא מפיץ תעמולה ארסית גזענית נגדם ולא דורש לגרש או להשמיד אותם.

קצת כבוד למה שעברו שורדי השואה וקרבנותיה לא יפגע במאבק של מתנגדי החיסונים.

זו, אגב, גם חובתם.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.