פרשת נצבים, אותה קראנו לפני שבועיים ואותה אנו קוראים תמיד לקראת ראש השנה, פותחת בפסוקים הבאים:

ט אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. י טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. יא לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. יב לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. יג וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. יד כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם.

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

פסוקים אלו משמשים עבורי יסוד בעבודת ה' שלי ואני רוצה להקדיש את המסר שלי לכבוד השנה החדשה לפסוקים אלו. שני הפסוקים הפותחים כמעט דורשים שנשאל מה לא ברור במילה "כולכם" – כשאני אומר כולכם אני מתכוון לכולם – לא?!

אבל בעיניי המסר פשוט. הפסוקים האלו דורשים להתאמץ ולהבין שכדי שכולם יהיו חלק מן הברית צריך לוודא שהם חלק מן הקבוצה באמת.

לפני כמה שנים טובות זכיתי לשמוע ממנכ"לית אקים סיגל פרץ יהלומי את המושג הכללה, מושג שמחליף את המילים שילוב או הכלה, ולמעשה משקף שפה חדשה למעמד הברית – שפה שבה "כולכם" הוא יסוד הברית, כולל כל פרט ופרט על  ייחודו וצרכיו המיוחדים, ושבה קהילת הברית פגומה אם מישהו מחבריה אינו נמצא.

שפה זו באה בתביעה לקהילת הברית להיות מקום של כולן וכולם וזו הצהרה חשובה שיש לה גם השלכות קונקרטיות. כמו, למשל, לוודא שבית הכנסת הוא נגיש על כל חלקיו וגם אדם על כיסא גלגלים יכול לעלות בו לתורה.

שפה זו באה בתביעה לקהילת הברית להיות מקום של כולן וכולם וזו הצהרה חשובה שיש לה גם השלכות קונקרטיות. כמו, למשל, לוודא שבית הכנסת הוא נגיש על כל חלקיו וגם אדם על כיסא גלגלים יכול לעלות בו לתורה

מבחינתי זה גם מקור, או לפחות תנא דמסייע לרצון שלי להרגיש מחויבות למצוא את הדרך ההלכתית לספור נשים למניין, ולהשתתף בתפילה בה בעלי התפקידים הם גברים ונשים.

חשוב להדגיש כי כשמדברים בשפה של הכללה, מדובר כאן על ה"הלכה" כגוף חסר מגדר שיש לו דינמיות מסויימת שפועלת למצוא פתרון, ולא על פוסקי הלכה – גברים שמחפשים את הדרך להתיר ולמצוא מקום.

המודל השני הוא ביטוי של שפה של שילוב או הכלה, שבעצם מגדירה כרגע את קהילת הברית (או לפחות קהילת הברית באופן מלא) לקהילת הגברים בלבד שמחפשת את הדרך לעשות 'נחת רוח' לנשים.

אבל אחרי שציינו את זה צריך לומר שלא תמיד ברור איך יוצרים שפה של הכללה, ויש מקרים שהדברים אף מאותגרים מול המושג של להיות אמה (שפחה) או עבד של ה'.

הרב שלנו בברקלי, מנחם קרדיטור, היה נוהג לומר "אנא עמדו אם ביכולתכם" please rise if you can ולעיתים אמר "אנא עמדו בגוף או בנפש" please rise in body or spirit – הביטויים האלו אהובים עליי מאוד ואימצתי אותם לעבודתי הרבנית.

בעיניי, המילים האלו עושות מקום למי שיכול לעמוד ולמי שלא יכול לעמוד.  אבל יש להודות שהן גם אומרות שכל אחת ואחד יכולים לבחור אם לעמוד, כך שלמעשה גם מי שאין לו שום מגבלה יכול לבחור לשבת. בשיטוטיי בסוגיה זו נזכרתי גם במילים שאמר אחד מרבותיי, כאשר הפסקנו את התפילה לקידוש לפני התקיעה בשופר.

(מאחר שהעמדה ההלכתית הנוהגת במקומות רבים היא כי אין לאכול לכתחילה לפני תפילת שחרית ומאידך תפילות ראש השנה ארוכות הן, יש הנוהגים לאפשר אכילה קלה לפני התקיעות, הדבר גם מאפשר לדייק יחסית את זמן התקיעות לאור זה שיש אנשים הבאים לבית הכנסת במיוחד לשם כך).

והוא אמר כך: "בעל נפש לא אוכל לפני התקיעות" – זה משפט מאתגר, הוא מציב רף חשוב וגבוה לעבודת ה' ומבטא קריאה אפשרית בהלכה, אבל הוא גם גורם למי שבוחר לאכול אי נוחות ותחושה שאינו עומד במשימה. אני אומר זאת לא כדי לערער על המשפט, אלא כדי להבהיר שלמשפט הזה כמו קודמו יש ערך חשוב, אבל גם צפון בו מחיר כלשהו.

"בעל נפש לא אוכל לפני התקיעות" – זה משפט מאתגר, הוא מציב רף חשוב וגבוה לעבודת ה' ומבטא קריאה אפשרית בהלכה, אבל הוא גם גורם למי שבוחר לאכול אי נוחות ותחושה שאינו עומד במשימה

הדברים התחדדו לי בעקבות שיחה עם רבנים ומובילי קהילות שהתקיימה במסגרת הקואליציה הדתית לבריאות הנפש. האתגר הייחודי של התאמת קהילה למתמודדי נפש הוא הקושי לזהות עם מה הם מתמודדים, מי מתמודד ואף לנסות לענות על השאלה מה גבולות המסוגלות.

גבולות היכולת והעשייה של אדם מתמודד אינם ברורים ולעיתים הוא יכול דווקא להתחזק מכך שלקהילה יש ציפייה ותקוות עבורו, ולעיתים אולי הדברים הללו ממש יכולים לגרום לו להרגיש דחוי וחסר מקום.

רוח הדברים באותו שיחה הייתה לוודא שהקהילה ומנהיגותה אינה שיפוטית ומאפשרת , ולעיתים גם באופן יזום מדגישה את העדר השיפוטיות, אך ממשיכה להציב את הסטנדרט האחיד לכולם.

כך, למשל, נמשיך להעביר את המסר שאסור להפסיק בדיבור במהלך כל התקיעות, ואולי נמצא את הדרך לומר באופן אישי למי שאנו יודעים שמאד יתקשה בכך שאם הוא יצליח להימנע מדיבור במהלך שלושים הקולות הראשונים, דיו.

דוגמה אחרת מתחום בריאות הגוף היא שאמנם נתיר לאישה הרה או מניקה או חולה לאכול ביום כיפור בתנאים מסויימים, אך נבקש ממנה או ממנו לעשות זאת  במקום הסמוי מן העין.

אני רוצה לחתום את הדיון שפתחתי בהותרת הדברים כשאלה פתוחה, שאלה שמציבה את אידאל ההכללה ביסוד הברית עם ה' אך מבינה כי עדיין עבדי ה' אנחנו ואנו מקווים ושואפים למעלה ותוהים כיצד נשלב יחד את שני הקולות הללו בחייה ובאווירה של קהילת ברית אחת.

ולאחל לכולנו שנזכה תמיד להיות חלק מקהילת ברית מכלילה בה כולם יכולות ויכולים לקחת חלק: אנשים מכל נטייה מינית, בכל מצב פיזי, קוגניטיבי או נפשי, מכל מגזר ומין, ומכל אוריינות יהודית או תפיסה דתית.

שנה טובה.

הרב אבי נוביס־דויטש שימש במשך שמונה שנים דיקן בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר והוא פעיל חברתי. תחת הנהגתו, בית המדרש הפך לגורם חשוב ובולט בהכשרת פעילים חברתיים העובדים בשדה העשייה היהודית־חברתית בישראל.