מודה, לא הכרתי את סיפורו, דמותו ותרומתו של אלוף אהרון (אהר'לה – בפי כל) יריב ז"ל למדינת ישראל – עד לשנת 2011. מביך, אבל זו האמת. מדוע מביך? מכיוון שלאהר'לה הייתה תרומה ייחודית לביטחון ישראל בתפקידים שונים (תרומה שבחלקה איתנו עד היום). בעיקר כראש אמ"ן בין השנים 1964-1972 – כמי שכיהן כראש אמ"ן למשך הזמן הארוך ביותר עד ימינו אנו.

עד לשנת 2011 לא זכור לי ששמעתי את שמו. לא שמעתי על מורשתו בבית הספר, וגם לא בצבא. אולי זה נובע מצניעותו הרבה, כמי שלא החצין את פועלו, אלא פשוט עשה את מלאכתו נאמנה. אולי.

עד לשנת 2011 לא זכור לי ששמעתי את שמו של אלוף אהרון יריב. לא שמעתי על מורשתו בביה"ס, וגם לא בצבא. אולי זה נובע מצניעותו הרבה, כמי שלא החצין את פועלו, אלא פשוט עשה את מלאכתו נאמנה. אולי

בשנת 2011 זכיתי באופן בלתי צפוי לקחת חלק בפרויקט יוצא דופן מטעם המרכז למורשת המודיעין (מל"מ) – להיות עוזר מחקר של תת-אלוף עמוס גלבוע ז"ל בכתיבת ספר ביוגרפיה אודות אהר'לה, "מר מודיעין: אהר'לה, אלוף אהרון יריב, ראש אמ"ן" (יצא לאור ב-2013).

עמוס, שכיהן בשנות ה-80 בתפקיד שמכונה היום "ראש חטיבת המחקר באמ"ן", היה פקודו של אהר'לה לאורך שנים. אהר'לה הכיר את עמוס לראשונה בגולני (אהר'לה מונה למח"ט גולני ב-1960; עמוס שרת באותם ימים כקמ"ן גדוד 12). אהר'לה זיהה וזכר את הפוטנציאל של עמוס וקרא לו להצטרף לאמ"ן לאחר מספר שנים.

עמוס ז"ל היה חוקר מודיעין מעולה ומספר סיפורים בחסד, ובשנת 2011 הביא לידיי אוצר – את יומניו האישיים של אהר'לה יריב. יומנים שאף אחד לא ידע על קיומם עד לאותו פרויקט. אבל הם "התחבאו" אי שם באיזו עליית גג בארכיון צה"ל, והקריאה של יומנים אלה חשפה בפנינו עולם ומלואו.

אהר'לה נולד במוסקבה ב-1920 (בשם הארי/אהרון רבינוביץ'), אבל גדל מגיל שלוש-ארבע בליבאו, לטביה. בגיל 12 הצטרף לתנועת הנוער "הרצליה". כעבור כשלוש שנים החליטה המשפחה לעשות מעשה – על רקע עליית האנטישמיות באירופה בכלל ובלטביה בפרט – ולעלות לארץ. אביו חזר לליבאו לאחר זמן מה בשל קשיי התאקלמות ונישא לאישה אחרת. אהר'לה חווה קשיי התאקלמות טבעיים בארץ, אך אופיו וערכיו הביאו לכך שכל סובביו העריכו אותו ו"נשבו בקסמו".

תא"ל גלבוע היה חוקר מודיעין מעולה ומספר סיפורים בחסד, ובשנת 2011 הביא לידיי אוצר שאיש לא ידע על קיומו – יומניו האישיים של אהר'לה, ש"התחבאו" בעליית גג בארכיון צה"ל. קריאתם חשפה בפנינו עולם ומלואו

אהר'לה למד בתיכון החקלאי בפרדס חנה (1935-1940) ויכולתו כשוער כדורגל אמיץ ומצטיין (תחילה בבית הספר ולאחר מכן אף היה השוער של מכבי פרדס חנה) קרבה אותו לחבריו. אך יותר מכך היו אלה נועם הליכותיו, יושרתו והגינותו ש"תפסו את העין". לימים התגייס אהר'לה לבריגדה היהודית ועזר בהצלת שארית הפליטה מזוועות השואה. לאור יכולותיו ותכונותיו – יושרה, הגינות, משמעת, חריפות מחשבה, צניעות ואדיבות – התמנה בהמשך לשלישו של רמטכ"ל ההגנה והרמטכ"ל הראשון של צה"ל, רב-אלוף יעקב דורי (אוקטובר 1947).

אט-אט החל אהר'לה לטפס בסולם הדרגות. לא בשל קשרים או דחיפה מלאכותית קדימה, אלא בשל הצטיינותו בכל תפקיד אותו קיבל. אהר'לה מונה לסגן מפקד גדוד בחטיבת "אלכסנדרוני" ולאחר מכן הצטרף לחטיבת "כרמלי". היה הראשון שנשלח מטעם צה"ל להכשרה בבית הספר הגבוה למטה בפריז (1950), ולאחר מכן עמד בראש צוות ההקמה של בית הספר לפיקוד ומטה (פו"ם, 1952) ושרת כמפקדו הראשון – גוף שמשרת את צה"ל עד ימים אלה.

לימים מונה לנספח צה"ל בוושינגטון (1957, אז שינה את שמו ל"יריב"). הזינוק המקצועי המשמעותי שלו היה לתפקיד עוזר ראש אמ"ן (1961) – תחילה תחת חיים הרצוג ולאחר מכן תחת מאיר עמית ז"ל, ולאחר שהאחרון מונה לראש המוסד, מונה אהר'לה לתפקיד ראש אמ"ן.

מה שאפיין את אהר'לה בכל מקום בו הלך היה יחסי אנוש בלתי רגילים. תמיד התעניין באנשים – החל מפקודים/ות (מהיכן הגיעו? היכן גרים? האם צריכים משהו? מה מציק להם? איך אפשר לעזור?) ועד אזרחים/ות "מן השורה".

הזינוק המקצועי המשמעותי שלו היה לתפקיד עוזר ראש אמ"ן (1961) – תחילה תחת חיים הרצוג ולאחר מכן תחת מאיר עמית ז"ל, ולאחר שהאחרון מונה לראש המוסד, מונה אהר'לה לתפקיד ראש אמ"ן

אבל עם כל האהבה לסביבתו ולחבריו וחברותיו, אהר'לה נרתע מאוד וסלד מכל "קומבינה" כזו או אחרת. לעולם לא יקודם מישהו לתפקיד כזה או אחר רק כי הוא בקשר טוב איתו. לעולם אהר'לה לא "יכופף" את החוקים עבור קרובים או מכרים. זה היה המצפן הערכי לאורו חי והתנהל. וכולם ידעו זאת והעריכו אותו על זה. אהר'לה היה חרד לדבר נוסף – שימוש בכסף ציבורי. כסף ציבורי היה מבחינתו מקודש, כזה שיש לעשות בו שימוש בשום שכל ובאחריות חסרת פשרות. אם שמע על בזבוז כספים חסר הצדקה, היה נוזף במי שצריך ומתקן את ההתנהלות להבא.

בתקופתו כראש אמ"ן, היה זה אהר'לה שהמשיך ודחף קדימה את המגמה שהחלה בתקופת מאיר עמית – הובלת אמ"ן לקידמה טכנולוגית. אבל אהר'לה מעולם לא "הסתנוור" מיכולות כאלה ואחרות. תמיד שמר על צניעות, על פתיחות מחשבה ומעולם לא זלזל באויב או ביריב.

את אחד השיעורים החשובים ביותר של המודיעין למד בימים שקדמו למלחמת ששת הימים (תקופת ההמתנה). עד אותם ימים אמ"ן פעל לפי קונספציה, שבבסיסה הייתה ההערכה שגמאל עבד אל נאצר לא יתקוף את ישראל (בעיקר מכיוון שכוחות רבים של הצבא המצרי עדיין שהו בתימן).

אבל ככל שנקפו הימים ויותר ויותר אינדיקציות הראו על כך שנאצר לאו דווקא חושש ממלחמה, היה זה הרמטכ"ל דאז, יצחק רבין ז"ל, שהורה לזנוח את הקונספציה ולהתכונן למלחמה. קרי – לזנוח את העיסוק בכוונות (מה נאצר מתכוון לעשות, להערכתנו) ולהתמקד ביכולות (אילו דרכי פעולה עשוי נאצר לנקוט לאור יכולותיו הצבאיות – וכתוצאה מכך, כיצד על צה"ל להיערך). החלטה הרת-גורל זו של רבין הובילה בין היתר להצלחה הצבאית של מלחמת ששת הימים.

אמ"ן פעל אז לפי הקונספציה שנאצר לא יתקוף את ישראל. אך ככל שנקפו הימים וגברו האינדיקציות לכך שנאצר לאו דווקא חושש ממלחמה, הרמטכ"ל דאז, רבין ז"ל, הורה לזנוח את הקונספציה ולהתכונן למלחמה

לכן, כשאהר'לה שמע על הסגירות המחשבתית באמ"ן בתקופת אסון יום הכיפורים (סיים את תפקידו ב-1972), הוא לא האמין איך ומדוע השיעור שנלמד ב-1967 וכל המורשת אותה ניסה להשריש באמ"ן – של צניעות וענווה, של עבודה מקצועית חסרת פשרות, של הגינות – קרסו. מדוע היינו כה בטוחים בעצמנו? מדוע סרבו להקשיב לדעות שונות? מדוע הקונספציה לא נזנחה ברגע שהיא החלה להתערער?

השיעור שלמדנו ב-1973 הלך לאיבוד בימינו. נראה שחזרנו על אותן הטעויות – רק בממדים גדולים יותר. הפעם טעינו הן בניתוח הכוונות (התרעה אסטרטגית על כך שפני חמאס למלחמה) והן בניתוח והבנת היכולות.

תרבות ארגונית של השתקת דעות, העדפת ההיררכיה הצבאית על פני הדעה המקצועית, דיכוי פקודות ופקודים, סגירות מחשבתית וזלזול באויב, ביכולותיו ובמטרותיו – את כל אלה נצטרך לתקן מהיסוד, ובמהרה.

נראה שצה"ל שלפני ה-7 באוקטובר הפך לארגון ששכח מה תפקידו ומה מהותו. צה"ל אמור להיות תמיד "עם הסכין בין השיניים", ערוך ודרוך. אסונות רבים קרו לנו לאורך ההיסטוריה בחגי ישראל. מדוע היציאה הזו לחופשות ו"הדממה" בימים כה רגישים? לא צריך מודיעין בשביל זה, צריך להבין שאלו מועדים שיריבינו מנצלים באופן היסטורי.

צה"ל אמור להיות תמיד דרוך "עם הסכין בין השיניים". אסונות רבים קרו לנו בחגי ישראל. מדוע היציאה הזו לחופשות ו"הדממה" בימים כה רגישים? לא צריך מודיעין כדי להבין שהיסטורית אלו מועדים שיריבינו מנצלים

על צה"ל ואמ"ן להבנות מחדש. לא עוד תרבות ארגונית של בינוניות, של "יהיה בסדר", של קיפאון מחשבתי, של בזבוז חסר בקרה של כספי ציבור לעתים (על תפקידים לא חיוניים, פנסיות לא הכרחיות וכו' וכו'). צה"ל בכלל ואמ"ן בפרט יצטרכו להתנהל כמו חברה מקצועית במגזר הפרטי – מבנה ארגוני שמקדש יצירתיות, חשיבה ביקורתית, אפס אבטלה סמויה (או השלמה ש"זה המצב" ו"ככה זה"), יעילות ובקרה מתמדת.

יש לנו כוחות מתאימים לכך – בצה"ל ומחוצה לו. אנחנו רואים אותם בימים קשים אלה. מי שלא יעמוד בערכים ובמשימה – ימצא עצמו בחוץ. דשדוש ובינוניות – לא בבית ספרנו. חיי אדם תלויים בזה.

לאחר שירותו רב השנים והתפקידים בצה"ל נבחר אהר'לה לכנסת ואף כיהן כשר בממשלה (בתפקידים שלא שיקפו את יכולותיו ולא מיצו אותן, ובכך פספסנו מנהיג דגול בפוטנציה). כשאהר'לה הבין שהוא עומד לקבל פנסיה מהמדינה לאחר שסיים שתי קדנציות די קצרות כחבר כנסת (התפטר כעבור כשנתיים וחצי, מכיוון שהרגיש שהוא לא בא לידי ביטוי בפוליטיקה ולא מצליח לקדם את מה שהאמין בו), הוא היה המום ורצה לוותר על התענוג. מדוע שיקבל פנסיה הן מצה"ל והן מהמדינה כח"כ לשעבר? הלא זה כסף ציבורי!

עמוס גלבוע ז"ל תמיד הטיף לתלמידיו ולתלמידותיו – "לעולם לא עוד". לעולם לא נעבור שוב את מה שהדור שלו חווה ב-1973. הוא ראה בכך שליחות. אבל הדורות התחלפו, השאננות במערכות גברה, והדור שלנו למד את אותו שיעור איום, מאויב מפלצתי וחסר מעצורים.

עלינו לוודא שבדורות הבאים שום דבר מזה לא יחזור על עצמו – לא בגישה ולא בתוצאה. אל לנו לשקוע בבינוניות ביום שאחרי או להשלים עם חזרה לדברים שלא שרתו אותנו כעם וכמדינה.

גלבוע תמיד הטיף לתלמידיו – לא נעבור שוב את שדורו חווה ב-1973. הוא ראה בכך שליחות. אבל הדורות התחלפו, השאננות במערכות גברה, והדור שלנו למד את אותו שיעור איום, מאויב מפלצתי וחסר מעצורים

עלינו להשקיע את מיטב מאמצינו לבנות מחדש, ביחד וטוב יותר, את כל מה שלא תיפקד – בפוליטיקה, במערכת הביטחון, בחברה. על בסיס הערכים בהם האמין אהר'לה יריב ואותם קידם והנחיל כל חייו. זה מגיע לעם ישראל. וכך יהיה.

סגן ראש התכנית הבינלאומית בממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן ומרצה בתכנית. עוסק בתהליכי קבלת החלטות, מדיניות חוץ, אסטרטגיה וסוגיות מדיניות בישראל ובמזרח התיכון. יליד ראשון לציון, דור שלושה-עשר בארץ, חובב ספורט מושבע.