"יחד כל הדרך", "יחד תמיד", "אחדות, כי אין ברירה". היום יותר מאי-פעם אנחנו מוקפים בכותרות המדגישות את החשיבות של ה"ביחד" שלנו כחברה המתמודדת עם מלחמה קשה וארוכה. אבל האם ה"ביחד" הזה באמת נועד לכלול את כולם? לפחות קבוצה אחת מעולם לא נכללה בו.
המתקפה הברוטלית של ה-7 באוקטובר לא הבחינה בין אוכלוסיות, וגם בקרב מבקשי המקלט יש הרוגים שנרצחו על ידי חמאס בשדרות. מתוך תחושה אמיתית של שותפות גורל נרתמו מבקשי המקלט, מיד עם פרוץ המלחמה, למאמץ החברה האזרחית לסייע לנפגעים. הם אספו תרומות מזון, סייעו בקטיף הפירות והירקות בהתנדבות, ועוד.
מתקפת ה-7 באוקטובר לא הבחינה בין אוכלוסיות. גם בקרב מבקשי המקלט היו שנרצחו ע"י חמאס בשדרות. מתוך שותפות גורל אמיתית נרתמו מבקשי המקלט למאמץ החברה האזרחית לסייע לנפגעים
מולוגוטה צגאי, מבקש מקלט מאריתריאה, חירף את נפשו והציל את חייו של סא"ל י' שנפגע מירי חמאס. למרבה הצער, נכון להיום השותפות הזו היא חד-כיוונית וכשזה נוגע להנגשת הטיפול והסיוע למי שנפגעו מהמלחמה, קהילת מבקשי המקלט נשארת מאחור.
"אני איתך עד הסוף", אמר מולוגטה צגאי, מבקש מקלט אריתריאי, לפצוע ישראלי שמצא ליד הכביש, בזמן מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. חייו של הישראלי ניצלו, וצגאי קיבל עכשיו מעמד של תושב.
אורן זיו סיכם את החשיפה שלו, סיפור גבורה עם סוף טוב#קריאה_לסופש_בחירת_העורכותhttps://t.co/axLhUoaEmZ pic.twitter.com/6Nj6WmWjD6— שיחה מקומית (@mekomit) December 1, 2023
ההערכה היא כי כמה עשרות מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודן התגוררו ביישובי העוטף ערב המלחמה, רובם בשדרות. כמו רוב תושבי העוטף גם הם התפנו מביתם אחרי ה-7 באוקטובר, אבל בניגוד לאזרחים ישראלים, הם התפנו רק בזכות החברה האזרחית וקיבלו מחסה אצל מי שהסכימו לשכן אותם מרצונם הטוב, ביישובים שונים ועל ידי מארחים פרטיים.
המארחים לא קיבלו תמורה עבור אירוח מבקשי המקלט המתפנים. בחלוף הזמן חלק מהמארחים לא יכולים היו עוד לשכן את המפונים ללא תשלום, והודיעו להם כי אם לא יוכלו להתחיל לשלם עבור הדיור שלהם, הם לא יוכלו להמשיך לארח אותם ללא תשלום. בשבועות האחרונים רבים מהם חזרו לשדרות. הם לא הצליחו לעמוד בהמשך תשלום שכר הדירה עבור דירתם בשדרות ללא עבודה וללא כל סיוע כלכלי – כזה שניתן לאזרחים ישראלים במצבם.
גם רבים ממאות מבקשי המקלט שגרים באשקלון עזבו את העיר בתחילת המלחמה עם ילדיהם, כשההפגזות הבלתי פוסקות על העיר הותירו אותם בסכנת חיים ובפחד קשה. רובם המוחלט חיים באשקלון ללא גישה למקלטים או לממ"דים, בדירות צפופות שממוקמות בבניינים ישנים. גם הם לא קיבלו כל סיוע כלכלי מהמדינה, שניתן לאזרחים ישראלים שהם תושבי אשקלון במצבם (חסרי עורף משפחתי וחסרי מיגון).
בשבועות האחרונים רבים מהמפונים האריתראים חזרו לשדרות. הם לא הצליחו לעמוד בהמשך תשלום שכר הדירה עבור דירתם בשדרות ללא עבודה וללא כל סיוע כלכלי – כזה שניתן לאזרחים ישראלים במצבם
מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודן חיים בישראל כדין כבר קרוב לשני עשורים, אך המדינה מסרבת לתת להם מעמד מוסדר וזכויות בסיסיות. פליטי המלחמה מאוקראינה חיים בישראל כבר שנתיים, גם הם ללא מעמד מוסדר וזכויות. שתי הקבוצות שוהות כאן כחוק תחת מדיניות הגנה קבוצתית מפני הרחקה, כי ישראל מכירה בכך שאי אפשר להרחיק אותן למדינות המוצא שלהן.
מיעוט של הפליטים ומבקשי המקלט הללו גר ביישובי הדרום והצפון שעליהם חלות תוכניות הסיוע המיוחד של הממשלה בעקבות המלחמה. מדובר בכמות קטנה של אנשים. חלקם, מבקשי המקלט מאפריקה – מתגוררים ביישובים אלה כבר שנים רבות, תוך תשלום מסים למדינה ולרשות המקומית (אם ישירות ואם באמצעות בעל הבית).
למרות כל זאת – ברגע האמת הם נשארו ללא כל תמיכה מדינתית. לולא ארגונים ואנשים טובים שפעלו לסייע – הם לא היו מצליחים אפילו לצאת משדרות ב-8 באוקטובר, אחרי הטבח הנורא.
"השארנו את החיים שלנו מאחור, כל הריהוט, הבגדים, הזכרונות, הכל נהרסו, שוב היינו פליטים חסרי כל"
מברטום גידאי ברהא נמלט מהמלחמה באריתריאה והגיע לישראל לפני 15 שנים. בתחילת המלחמה טיל פגע בביתו באשקלון והוא ומשפחתו נאלצו להתפנות מביתם.
בהעדר זכאות לסיוע מהמדינה הם הופקרו לגורלם. pic.twitter.com/9PXPMnGxT0
— א.ס.ף – סיוע לפליטים (@assaf_refugees) February 7, 2024
המקרה של מבקשי המקלט שהם תושבי הדרום מראה שוב שה"ביחד" הישראלי שכל כך מרבים לדבר עליו בימים אלה, לא באמת כולל את כולם. אפילו לא כשמדובר באירוע של טבח נורא, אפילו לא כשמדובר במלחמה, אפילו לא כשנדרש סיוע בסיסי ביותר של דיור, מזון ועזרה נפשית ראשונה למי שהיו בקו הראשון של מתקפת ה-7 באוקטובר וההפגזות שבאו מיד אחריה.
הביחד לא באמת כולל את כולם. אפילו לא בטבח נורא, אפילו לא במלחמה, או כשנדרש סיוע בסיסי ביותר של דיור, מזון ועזרה נפשית ראשונה למי שהיו בקו הראשון של מתקפת ה-7 באוקטובר וההפגזות אחריה
גם זה צריך להיות אחד מחשבונות הנפש הרבים שהחברה הישראלית צריכה לקיים בעקבות אירועי החודשים האחרונים – איזו מדינה אנחנו רוצים שתהיה כאן? כזאת שדואגת לכל מי שנפגע או כזאת שגם בטיפול באירועי מלחמה וחירום מפלה בין נפגעים לנפגעים?
עו"ד אורלי לוינזון-סלע היא מנהלת המחלקה הציבורית בארגון א.ס.ף - ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו