בדרמה הפוליטית בישראל היום מזדקרות דמויותיהם של בני גנץ ויאיר לפיד כשחקנים פוליטיים מרכזיים. יאיר לפיד היה זה שהבחין, לפני למעלה מעשור, שלמרכז הישראלי אין בית פוליטי. הצד השמאלי של המפה היה בשקיעה ואילו הצד הימני שהיה בשלטון, הראה סימנים של התנוונות.

בנימין נתניהו, מנהיגו של הימין, לא בחל בשום אמצעי לשמר את שלטונו, כולל פגיעה בנורמות שלטוניות של המדינה. כפי שהמרכז הישראלי נטש בסוף שנות ה-70 את ממשלות השמאל לשעבר, אחרי שהחלו בהן סימני ניוון בעקבות שלטון ממושך, החל להתפתח דפוס דומה ביחס לשלטון הימין, ובפרט לזה של נתניהו (שכבר בעצמו היה בשלטון תקופה ארוכה).

כפי שהמרכז הישראלי נטש בסוף שנות ה-70 את ממשלות השמאל לשעבר, אחרי שהחלו בהן סימני ניוון בעקבות שלטון ממושך, החל להתפתח דפוס דומה ביחס לשלטון הימין, ובפרט לזה של נתניהו

יאיר לפיד הציע, במפלגת יש-עתיד שהקים, אלטרנטיבה הן לשמאל והן לימין. ולמרות שהוא עצמו היה ללא רקע פוליטי, הוא הפך עם הזמן, מבחירות לבחירות, לדמות מרכזית בפוליטיקה הישראלית.

כשההידרדרות הפוליטית והממשלית תחת נתניהו הלכה והחריפה, והחלו הפגנות בלפור, קמה, בדרך נס כמעט, ממשלת השינוי – לאחר שממשלת נתניהו של אז נפלה על חודו של קול.

ממשלת השינוי הייתה קואליציה מופלאה. נפתלי בנט, מהעולם הדתי-לאומי, יצר שותפות קואליציונית עם לפיד – שאותו הצליחו הדתיים להפוך לסמל של אנטי-דתיות (בעיקר בגלל המוניטין של אביו המפורסם טומי לפיד) – ושניהם הקימו ממשלה שגישרה בין קטבים מדומים. היו בה דתיים לאומיים עם חילונים ליברלים, אנשי ימין ושמאל ואף, בפעם הראשונה בתולדות ישראל, מפלגה ערבית.

חזיון זה היה אנטיתזה מוחלטת למתכונת ההתנהלות של נתניהו, שהתבססה על טיפוח ניגודים בחברה הישראלית וניצולם לצרכיו. זה שהייתה בכך פגיעה חמורה בשלמות החברה הישראלית – לא הרתיע אותו. המשך שלטונו היה הערך העליון בעיניו והמטרה הזו קידשה בעיניו כל אמצעי.

ממשלת השינוי לא האריכה ימים. היא נפלה קורבן למסע הכפשה אישי חריף נגד בנט ע"י לאומנים קיצוניים מתוך הציונות הדתית, שיחד עם נתניהו הצליחו לכרסם ברוב הקטן שהיה לה בכנסת. התקיימו שוב בחירות, שבעקבותיהן נתניהו חזר לשלטון ויחד עם זאת חזרה גם הרוח הרעה שבה הוא עטה את ישראל כבר מזה זמן.

חזיון האיחוד של ממשלת השינוי היה אנטיתזה מוחלטת למתכונת נתניהו, שהתבססה על טיפוח ניגודים בחברה וניצולם לצרכיו. הפגיעה החמורה בשלמות החברה לא הרתיעה אותו. המשך שלטונו היה הערך העליון בעיניו

בבחירות אילו קרה עוד משהו משמעותי: מפלגת יש-עתיד עלתה עוד בכוחה וכבר הגיעה לגודל של מפלגת שלטון פוטנציאלית. ראשה, שכבר היה ראש ממשלה לתקופה קצרה, נהיה למנהיג האופוזיציה.

אלא שכאן חיכתה ליאיר לפיד הפתעה, שהפעם באה מכיוון המחנה הפוליטי שבבסיסו. בני גנץ, שהקים עוד לפני כן מפלגה משלו, שגם פונה בעיקרה למרכז הפוליטי, החל להתרומם למעמד דומיננטי בפוליטיקה הישראלית. מפלגתו זכתה אמנם בבחירות אז בהרבה פחות מנדטים מיש-עתיד, אך בהמשך זה היה הוא ומפלגתו שהחלו להצטייר בבירור כאלטרנטיבה העיקרית לממשלת נתניהו. הסקרים הראו זאת במפורש.

אפשר להעריך שזה גרם תסכול לא קטן אצל יאיר לפיד. זה היה הרי הוא שהחזיק את נס המאבק נגד נתניהו תקופה ארוכה והנה מישהו אחר, שנכנס לפוליטיקה הרבה אחריו, הולך לקצור את הפירות. ולא עוד אלא שגנץ, אישית, לא נראה (לפחות בהתחלה) כמי שפוליטיקה ומנהיגות פוליטית הם הצד החזק שלו. מה שכן היה לגנץ, וללפיד לא, זה רקורד ממלכתי של ממש (קרדנשיאלס): הוא היה רמטכ"ל בישראל (בעוד שהרקע של לפיד הוא שדרן פופולרי) – וההבדל הזה נתן לגנץ יתרון מכריע.

אולם, וזו הנקודה היותר מעניינת בסיפור הפוליטי הזה, יש לגנץ עוד מאפיין בולט. הוא בבירור הג'נטלמן של הפוליטיקה הישראלית. מסוג שכמעט לא הייתה לו מקבילה בהיסטוריה של מנהיגים פוליטיים מרכזיים פה – יהיו גדולים ובעלי פועל רב ככל שיהיו – כי איזשהו חספוס ו"דוגריות" בוטה היו תמיד חלק מהתרבות הפוליטית פה.

תכונה זו של גנץ הייתה משב רוח מרענן בפוליטיקה הישראלית של תקופה זו – ניגוד זועק לעין לגישתו של נתניהו. ולכן גם אנטידוט לה. היה גם ברור שטובת המדינה זה מניע-העל בפעילותו הפוליטית של גנץ. כך היה מקובל אצל מנהיגים פה בעבר, אך אצל נתניהו זה התמסמס עם הזמן – תאוות שלטון ללא מצרים ששלטה בו פגעה גם בכך.

הג'נטלמניות של גנץ הייתה משב רוח מרענן בפוליטיקה הישראלית של תקופה זו – ניגוד זועק לעין לגישתו של נתניהו, ולכן גם אנטידוט לה. היה גם ברור שטובת המדינה היא מניע-העל בפעילותו הפוליטית של גנץ

גנץ הצטרף לממשלת המלחמה הנוכחית, אף שנתניהו הוא בראשה (ונתניהו הרי כבר שיטה בו בעבר בממשלת הרוטציה שלהם – רוטציה שלא התממשה וספק אם נתניהו אי פעם חשב לממשה). גנץ הבין שנוכחותו בקבינט המלחמה תורמת רבות לתחושת האמון של הציבור הישראלי במהלכי הממשלה – מה שקריטי במצב של מלחמה ובייחוד כזו שהחלה "ברגל שמאל".

באופן מעניין, באקט זה של הצטרפותו לממשלה נוצרה "חלוקת עבודה" לא פורמלית בינו ובין לפיד. במסגרתה, גנץ נמצא בקבינט המלחמה, כדי להיות חלק מהחלטות קריטיות למדינה, ואילו לפיד נשאר לנהל את האופוזיציה הפוליטית לנתניהו.

נתניהו לא היסס לפגוע בגנץ, משיקולים פוליטיים אישיים, כאשר זה האחרון החליט לנסוע לחו"ל כדי לחוש מקרוב את הלכי הרוח בין ידידותינו במערב. שזה כמובן בעל חשיבות רבה לישראל. אך גנץ לא הגיב לפגיעה בו: ג'נטלמן נשאר ג'נטלמן.

לחרדים, שכבר מבינים שסופו של נתניהו קרוב אך עדיין נאחזים בו להבטחת התנאים המופלגים (והלא ריאליים) שזכו בהם ממנו, גנץ אומר את האמת. שלא כנתניהו, גנץ לא מוכן להקריב לשם קידומו העצמי את טובת המדינה. הוא כינה אותם "אחיי החרדים" כשפנה אליהם, כי כך הוא באמת חש כלפיהם, אך הבהיר להם בשפה שלא משתמעת לשתי פנים מה טובת המדינה דורשת מהם (שבמבט כולל אף לטובתם).

באקט זה של הצטרפותו לממשלה נוצרה "חלוקת עבודה" לא פורמלית בינו ובין לפיד. במסגרתה, גנץ נמצא בקבינט המלחמה, כחלק מהחלטות קריטיות למדינה, ואילו לפיד נשאר לנהל את האופוזיציה הפוליטית לנתניהו

לפיד וגנץ הם שתי הדמויות הפוליטיות המרכזיות לקראת השינוי הקרב בשלטון בישראל. לפיד צפוי להשלים באופן אבירי עם בכירותו של גנץ – גם אצלו, המדינה היא לפני אגו ואינטרסים אישיים – ואילו גנץ יידע איך להעריך את תפקידו החשוב של לפיד ביצירת התנאים למהפך שיהיה פה.

למעשה, עצם קיומו של הסדר הרמוני ביניהם, כבר יהיה כשלעצמו שינוי של ממש באווירה הפוליטית פה. לא עוד החתרנות המתמדת והמניפולטיביות הכרונית שמאפיינים את העולם הפוליטי פה תחת נתניהו והאווירה הלאומית העכורה שנוצרת עקב כך.

ישראל תעלה תחת גנץ-לפיד על הדרך חזרה לעצמה של פעם.

מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.