חודש מאי עכשיו. הפרחים פורחים בגנים, השמיים כחולים וצחים, השמש מאירה ברכות. זוהי בלי ספק עונת השנה הנעימה ביותר בישראל.

יש לנו קשר עמוק למקצב של לוח השנה שלנו. החגים והמועדים חוזרים על עצמם כמו עונות השנה, והסדירות הזאת מנחמת ומשרה ביטחון במציאות התזזיתית שבה אנו חיים.

אבל עברו של העם היהודי הוא רצף של טרגדיות, אחדות מהן נוראות מאחרות, אך הטרגדיה הגדולה והנוראה מכולן התרחשה במלחמת העולם השנייה: רצח של יותר משישה מיליון יהודים שהותיר אחריו עם מוכה והרוס, וגזר כליה על תרבות היידיש.

עברו של העם היהודי הוא רצף טרגדיות, אחדות מהן נוראות מאחרות, אך הטרגדיה הנוראה מכולן התרחשה במלחה"ע ה-2: רצח יותר מ-6 מיליון יהודים שהותיר אחריו עם מוכה והרוס, וגזר כליה על תרבות היידיש

הזיכרונות והטראומות הללו אינם נחלת העבר בלבד. הם עודם כאן, בכל אחד מאיתנו, טבועים בתאי גופינו, בנפשותינו. הם איתנו מדי יום ביומו, מנחים את מחשבותינו ואת מעשינו, משפיעים על האופן שבו אנו תופסים את המציאות סביבנו. הם מעצבים את מערכות היחסים שלנו עם הזולת, והם גם מטילים עלינו את האחריות לשימור הזיכרון. הזיכרון הזה שאנו נושאים עמנו, לעתים שלא במודע, עשוי להתגלות גם כשליחות.

נציין את יום השואה, כי זוהי שליחותנו: להעלות את זכרם של קורבנות השואה, כדי שאלה לא יישכחו לעולם. זוהי גם הזדמנות להזכיר את יציריה האפלים ביותר של האנושות, להזכיר שעלינו להישאר תמיד על המשמר, כי "הרחם שאותו המליט/ יוליד יורשים לו, אם לא ניזהר!" (מתוך המחזה "עלייתו הנמנעת של ארתורו אוי" מאת ברטולט ברכט, בתרגום מצרפתית של אברהם עוז).

בשנה שעברה השתתפתי בקריאת שמותיהם של היהודים הצרפתים שגורשו למחנות ההשמדה, וקראתי את שמותיהם של אלה שנכללו במשלוח שבו גורש סבא רבא שלי, פנחס זולקובר ז"ל.

בוקר אחד ביוני 1942, בפריז, בשעה שהיה בדרכו לעבודתו, הוא נעצר על ידי שוטרים צרפתים ונלקח למחנה הריכוז דראנסי. שם כתב מכתב אחרון לאשתו ולארבעת ילדיו, ומשם גורש למחנה ההשמדה אושוויץ. הוא נרצח בירייה בגיל 46, רק כי היה יהודי.

בוקר אחד ביוני 1942, בפריז, בדרכו לעבודתו, סבא רבא שלי נעצר ע"י שוטרים צרפתים ונלקח למחנה הריכוז דראנסי. שם כתב מכתב אחרון לאשתו ולארבעת ילדיו, גורש לאושוויץ ונרצח בירייה בגיל 46, רק כי היה יהודי

אני נינתו, ובכוונתי לכתוב את שמו, לקרוא את שמו, לדבר עליו ולספר את מה שאני יודעת על אודותיו ועל בני משפחה אחרים עד סוף חיי. אני רוצה להיות ראויה לשליחותי; אני רוצה לבטא את קולם של אלה שקולם נגזל מהם.

אבל אל תטעו: לא מדובר בסיפור אישי: הפעולות האלה הן דרך להעביר מסר, לשאול שאלות על טיבה של האנושות ולקוות לעתיד טוב יותר.

אבל השנה, יום השואה 2024 יהיה שונה, וגם כל אלה שיבואו אחריו. השנה, יום השואה 2024 יהיה הנורא שציינו אי פעם.

כי השנה הפרנו את ההבטחה שאנו מבטיחים מאז השואה, "לעולם לא עוד". השנה מדינת ישראל נכשלה בשליחותה לספק בית מוגן לעם היהודי. הבית הלאומי שלנו היה אמור להיות מקום מקלט לעמנו, המקום הבטוח ביותר עבורנו על פני האדמה, אלא שביצוריו קרסו, ועכשיו העולם כולו מתפלג בין אלה ששמחים לאידנו לבין אלה שעומדים לצידנו. סיפור ישן שחוזר ללא קץ.

ה-7 באוקטובר אינו יום שחור אחד, הוא עדיין קורה. אנחנו חיים בסיוט כבר שמונה חודשים. קשה לנו עוד יותר להאזין לסיפורים עליו מאשר לאלה של ניצולי השואה, כי הם מתרחשים עכשיו, כי הם מספרים על אכזריות בלתי נתפסת, כי הם התרחשו בישראל וכי 134 חטופים ישראלים עדיין מוחזקים בגיהינום בעזה, בידיים הברבריות של חמאס.

השנה ההווה נורא כל כך, שאני לא מצליחה להתרכז בעבר.

השנה עלינו לחשוב איך להעביר את לקחי השואה, כי כשלנו במטרתנו.

השנה הפרנו את ההבטחה "לעולם לא עוד". השנה ישראל כשלה בשליחותה לספק בית מוגן לעם היהודי. הבית הלאומי שלנו היה אמור להיות מקום מקלט לעמנו, המקום הבטוח ביותר עבורנו, אלא שביצוריו קרסו

השנה אנו שוב עומדים לפני אֵבל בלתי אפשרי.

השנה אנחנו אחרי ה-7 באוקטובר.

דבר לא יחזור להיות כשהיה.

השנה, לראשונה בחיי, ביום השואה יש משהו עכשווי.

קרין דנה היא ילידת פריז. עלתה לישראל ב-2016. נטורופתית ותרפיסטית הוליסטית, אמא ל-4 ילדים, פעילה למען מספר נושאים בעמותות לזכויות בעלי חיים וטבעונות, זכויות נכים, חינוך, ובריאות. מייסדת שותפה של הפלטפורמה ‘’חשיבה’’ למען ציבור דוברי הצרפתית בישראל.