תסריט דמיוני או אולי לא כל כך – חיילי צה"ל בסיוע השב"כ מאתרים במסתור בעזה את הרוצחים שירו בראשיהם של ששת החטופים הישראליים. אם המחבלים פותחים באש, חיילי צה"ל מחסלים אותם במקום.

אבל אם לחילופין הם נלקחים בשבי, מה עושים אתם? לשלוח מפלצות כאלה למאסר במחנה תימן או להעמידם לדין? היות שגזר הדין המתבקש במקרה כזה הוא מוות, ישראל במבוי סתום. החוק הותאם לטיפול בנאצים ובעוזריהם וזה אפשר להוציא את אדולף אייכמן להורג. חוק השיפוט הצבאי מאפשר לבתי דין צבאיים לגזור עונש מוות על מחבלים, אבל עד היום זה לא נעשה.

חוק עונש המוות הותאם לטיפול בנאצים ובעוזריהם וזה אפשר להוציא את אדולף אייכמן להורג. חוק השיפוט הצבאי מאפשר לבתי דין צבאיים לגזור עונש מוות על מחבלים, אבל עד היום זה לא נעשה

איתמר בן גביר דורש עונש מוות למחבלים, אבל דבריו לא זוכים לתגובה של האחראים, כלומר המחוקקים האחרים, משרד המשפטים והפרקליטות האזרחית והצבאית. כולם, כך נראה, מנסים להתחמק מהנושא הזה.

מה שקרה וקורה מאז ה-7 באוקטובר שינה לדעתי הרבה דברים בישראל.

נחשפנו לאכזריות מפלצתית כבר ב-7 באוקטובר, במה שקרה ביישובי העוטף ואף לאחרונה – כשנחשפנו להוצאה להורג הנוראה של ששת החטופים.

השאלה היא אם ישראל צריכה להמשיך ולהימנע מהנושא, או שאחרי ההתרחשויות האחרונות הוא מחייב דיון רציני. אף גורם רשמי לא מוכן לדון בנושא. אחד מהם אמר – אם ישראל תוציא להורג מחבלים שביצעו זוועות, העולם לא יקבל זאת. למה? שאלתי. הוא ענה: "כי ישראל היא במה שמכונה הצד השפוי של העולם. צד שלא מוציא להורג".

זה מדגים את הדילמה. האם במסגרת השינוי שישראל חוותה וחווה מאז ה-7 באוקטובר – צריך לשנות גם את המוסכמה שלא מוציאים מפלצות בדמות מחבלים להורג, או שצריך לדון בכך מחדש ולקבל החלטות רלוונטיות למצב.

הנושא עלה בשבועות האחרונים בכמה ועדות של הכנסת, אבל פרט לדיבורים מתלהמים של כמה חברי כנסת לא החל אפילו דיון רציני בנושא. ישראל "הולכת על ביצים" כאשר היא נלחמת בטרור המכוון מטהראן, שמטרתו השמדת ישראל.

הנושא עלה לאחרונה בכמה ועדות בכנסת, אך פרט לדיבורים מתלהמים של כמה ח"כים לא החל אפילו דיון רציני בנושא. ישראל "הולכת על ביצים" במלחמתה בטרור המכוון מטהראן, שמטרתו השמדת ישראל

זה היה נראה הגיוני עד ה-7 באוקטובר, וזה גם עמד מאחורי הרבה החלטות שבנו את מה שמכונה ה"קונספציה". קונספציה שהרדימה את כל הגורמים בישראל ואפשרה את המחדל הענק, שלא כולם מבינים עדיין את ממדיו.

ביקרתי בתערוכה של כפר עזה אשר התקיימה לא מכבר בקיבוץ שפיים, שגם מארח את המפונים. למרות שנחשפתי גם קודם לזוועות של חמאס שמערכת ההסברה האימפוטנטית של ממשלת ישראל לא הראתה לעולם, וראיתי זוועות שמוח אנושי לא יכול להבין – התערוכה הזו הייתה כמו אגרוף בפנים.

עמדתי מול התמונות, המוצגים ופריטי התערוכה, ולפתע זה נראה כל כך מוחשי. הדם גועש ואתה לא יכול שלא לחשוב על מה צריך להיות גורלן של המפלצות שפשטו לכאן מעזה ביום השחור ההוא.

גם שם חשבתי על השאלה אם עונש מוות מוצדק במקרה הזה. והגעתי למסקנה שכן.

מול הזוועות, מול סיפורי הניצולים, מול הדרך שבה אנשים מבוגרים וילדים נטבחו, אין מסקנה אחרת מעונש מוות אם מצליחים להוכיח מעורבות של איש חמאס ברצח של תושבים מהעוטף. במקרה כזה אסור לנהוג בו כמו במחבל "רגיל".

אבל בישראל כמו בישראל – אין ועדת חקירה ממלכתית, וראש הממשלה שאינו לוקח אחריות – גם לא ייתן לוועדה כזו לקום.

לכן ספק אם הכנסת, שחזרה השבוע מפגרה הזויה תדון בכלל בנושא עונש המוות למחבלים.

חברי הקואליציה לא ירצו שיפריעו להם בחקיקה מזורזת של כמה חוקים מופרכים, שחלקם יכול בהחלט להיות בגדר "העתק-הדבק" מספרי חוקים של מדינות שהתואר דמוקרטיה לא מוזכר ליד שמן.

ספק אם הכנסת, שחזרה השבוע מפגרה הזויה, תדון בנושא עונש המוות למחבלים. הקואליציה לא תרצה שיפריעו לה בחקיקת חוקים מופרכים, שחלקם נראים לקוחים ממדינות שאינן דמוקרטיות

אז לסיכום – עונש מוות למחבלי החמאס שביצעו כמה מהזוועות המפלצתיות לא יהיה. הם יישבו בכלא, יקבלו טיפול רפואי בבתי חולים ישראלים, וישבתו מדי פעם שביתת רעב בדרישה להטבת התנאים.

חיפשתי במילון מילה חזקה יותר להזיה – לא מצאתי.

אריה אגוזי הוא כתב לענייני ביטחון. עבד בעבר בידיעות אחרונות. מתמחה בדיווח על טכנולוגיות ביטחוניות ישראליות ועל האתגרים עימן צריכות טכנולוגיות להתמודד, בעיקר מול האיומים החדשים.