ביום ראשון השבוע, שלושה ימים לפני חג מתן תורה, קיבלה מפלגת העבודה לוחות ברית חילוניים וצנועים משלה. דוח לס, על שם הפרופסור שמעד וחטא והתפטר בזריזות, הוגש לחברים כרוך בכחול־אדום, עם איור קטן של זכוכית מגדלת מעל השיבולים של הסמל. הדוח הוגש לחברים ב"אוהל שם", אולם קטן עם טעם של פעם.

אלמלא ירוחם משל, מכנסיו כרוכים תחת בתי שחיו, שניצל הזדמנות פז ללחוץ ידיים בעליצות של גמלאי, ניתן היה לחשוב כי במערך החליטו על גישה עניינית ורצינית. מכיוון שיהודים בכלל – ומפלגת העבודה בפרט – הם רחמנים בני רחמנים, נמחל הכול בחג השבועות, והדוח שריחף ואיים מעל המפלגה נשלח לגנזך להעלות אבק.

צריך להעריך את המפלגה המושפלת והמוכה הזאת כשהיא נעטפת בבגדי חג לחטוף את הבומבה העונתית שלה בין העיניים. בשנים שחלפו מאז תדהמת המהפך, מנסחת העבודה את ספר הנימוסים של המנוצחים. כלל ראשון: סליחה שהפסדנו.

אחרי שמלמל כמה דברים על דוח לס, עבר עזר ויצמן לדבר האמיתי: אין אונותה של המפלגה לנסח מצע מגובש והחלטי שיהווה אלטרנטיבה לסרבנות השלום של הליכוד

אף שהודלף וטופטף ונמרח ונאנס משך שבועות רבים, מכיל דוח הוועדה דברים קשים ומרים. לשם שינוי, יש לכישלון הצורב הזה אבא – שמעון פרס. גם אלה שצעקו "פרס הביתה", נשמעו פחות מנחושים.

התחושה הכללית הייתה שלהפנינג הזה צריך להגיע כמו גברים, להקשיב בעניין רב, להכות על חטא, לטייח ולהמשיך עם החיים. היה ידוע מראש שבצר לה, הניחה הוועדה סולם ליד העץ עליו נתלה היושב ראש. הנידון למוות ברח, אך לא לפני שהחבל השאיר סימנים על צווארו. היה ידוע מראש כי פרס ישאב תעצומות.

השרים שמעון פרס ועזר ויצמן בבית הנשיא בירושלים, 1969 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

אחרי שמלמל כמה דברים על דוח לס, פרס–רבין, עבר עזר ויצמן לדבר האמיתי: אין אונותה של המפלגה לנסח מצע מגובש והחלטי שיהווה אלטרנטיבה לסרבנות השלום של הליכוד. ויצמן כבר לא נדחף, אבל אם תרצו, גם הוא מועמד להנהיג ויגיב בחומרה קנטרנית ואלימה. היה ברור מראש כי יצחק רבין ינצל את ההזדמנות כדי להראות שחרבו נשלפה מנדנה עד הסוף.

גם עוזי ברעם לא הפתיע כאשר אימץ את המסקנות וקרא ליישמן. בבחירות 88' היו לו גימ"לים מהרופא. כמו אז, כך גם ביום ראשון, העביר ברעם את המקל הבוער לעזר ויצמן.

ויצמן פתח את כף ידו והבטיח לרבין כי יצמח עליה קקטוס לפני שהוא, רבין, ימצא בשטחים פרטנר לשיחה שאיננו אש"ף – והפנה אותו אל דיווחי אמ"ן והמוסד, רוצה לומר שגם הם מסכימים כי אש"ף הוא הפרטנר

עד שהגיע תורו לעלות על הבמה, היה ויצמן תקוע בשורה הראשונה, ליד רבין. לידם נבון ויעקבי וברעם ובר־לב. באגף השמאלי היה מוטה גור, אדמומי ועירני, עם עין אחת צופיה אל עבר המיקרופון הפתוח של גל"צ.

פרס ישב על הבמה בין חברי הוועדה ליד המזכ"ל חריש. שבח וייס גלגל את הדוח למשקפת והציץ דרכה אל הבמה. אף אחד לא ידע כי ויצמן יהמהם מספר משפטים לא מחייבים על הדוח וינסוק במהירות האופיינית לו אל הנושא האמיתי: לנסח מצע מגובש והחלטי שיהווה אלטרנטיבה לסרבנות השלום של הליכוד.

יצחק רבין ושמעון פרס בכנסת, 13 ביולי 1992 (צילום: Patrick BAZ / AFP)

במשך 40 דקות כמעט – נאום ארוך יותר משל פרס; חריש ניסה לעצור אותו – שפך ויצמן את זעמו. הוא שלף והפציץ, ריכל והחניף, סימן את המטרה (שלום עם הפלסטינים) והציע דרך (לדבר עם אש"ף). הוא בעט בפרס וברבין, רומם את בגין, התרפק על סאדאת, פרשן את היורש מובארק, וקבע בתקיפות כי הזמן אוזל – ואם לא עכשיו אז אף פעם.

ויצמן פתח את כף ידו והבטיח לרבין כי יצמח עליה קקטוס לפני שהוא, רבין, ימצא בשטחים פרטנר לשיחה שאיננו אש"ף – והפנה את שר הביטחון לשעבר אל דיווחי אמ"ן והמוסד, רוצה לומר שגם הם מסכימים כי אש"ף הוא הפרטנר. מספיק עם הסמנטיקה – פלסטיני תושב ירושלים עם פילגש ברמאללה, האם הוא נציג או לא – כעס ויצמן.

למה ללכת כך, סימן ויצמן בידו אל רבין, כשהוא מגיע אל אוזנו בדרך ארוכה ומפותלת. ערפאת הוא האיש. הוא אינו אדם יקר. גם סאדאת לא היה משוש חיי, אמר

למה ללכת כך, סימן ויצמן בידו אל רבין, כשהוא מגיע אל אוזנו בדרך ארוכה ומפותלת. ערפאת הוא האיש. הוא אינו אדם יקר. גם סאדאת לא היה משוש חיי, אמר. בביקורי הראשון במצרים קיבל אותי משמר כבוד עם קסדות נאציות, הזכיר ויצמן את הסימפטיה שסאדאת רכש פעם לשטן.

מנחם בגין, לזכותו, הלך עד איפה שמצפונו הרשה לו. עשה שלום עם מצרים, וכאשר נאלץ לקיים את הסכם האוטונומיה, פרש לביתו.

כאשר הזכיר את מלכות ישראל של בן־גוריון, צעק יצחק נבון קריאת ביניים. כאשר הזכיר את תוכנית האלופים של תעמולת הבחירות, צעק רבין כי לא ידע על התוכנית עד יומיים לפני שידורה. על מה אתה מדבר? שאל אותו ויצמן, דיברו עליה שבועות, איפה היית?

עזר ויצמן נשען על מטוס (צילום: אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)

כאשר הפליק לפרס, הוציא רבין את הבטן. כאשר הפליק לרבין, חייך פרס ונעץ מבטו בתקרה. גור ביקש לשמוע פעם נוספת כיצד מכר ויצמן את בגין ב־77', ויצמן ענה, כמו קוקה קולה, והסביר כי ב־88' לא היה למפלגת העבודה מוצר בר קידום דוגמת המשקה הקל.

בדרכו לדיון העקרוני, זה שהעביר צמרמורת בגווה השחוח של העבודה, התחשבן ויצמן עם פרופסור לס. לאסי, הוא קרא לו, בשליפה ויצמנית אופיינית, ולס נזדעק בקול סדוק וצעק: אתה פוגע בי! ויצמן התנצל, פעולה שהוא עושה תמיד בחן אישי רב, ולס הזכיר לו שהפודל כבר תפוס. אני מתנצל, אמר ויצמן, ידו על לבו. קרא לי יורם, הציע לו לס. ויצמן חייך.

"אני דיברתי על ערפאת ביום ראשון, לטעמי, דברים ברורים מאוד. אמרתי שצריך להיפגש איתו, אמרתי שצריך להגיע איתו להסכמים. אם אני מודד את התגובה לדברי לפי הדציבלים של מחיאות הכפיים, נדמה לי שאני לא לבד"

***

משניות פוליטיות רבות נמסרו לתקשורת בלובי של מלון "דן". בדרכו מאירוע בבסיס חיל האוויר בחצור להתייצבות חובה בבית בערב החג, יושב ויצמן בכורסה הרכה והעמוקה, זורק רגל ארוכה על המשענת, מביט ב"רולקס" כמי ששעת השי"ן שלו קרבה, ומנסה שלא להיראות כמו אחד מחבורת המועמדים הנצחית של העבודה.

ביום ראשון אמר לחברים כי הוא מודה לאלוהיו על שאינו יושב כעת בממשלה בין אולמרט למרידור. "אני דיברתי על ערפאת ביום ראשון, לטעמי, דברים ברורים מאוד. אמרתי שצריך להיפגש איתו, אמרתי שצריך להגיע איתו להסכמים. אם אני מודד את התגובה לדברי לפי הדציבלים של מחיאות הכפיים, נדמה לי שאני לא לבד".

יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת לוחץ את ידו של נשיא המדינה עזר ויצמן בדרום אפריקה, 1994 (צילום: משה שי/פלאש90)

ויצמן הוא שר ביטחון לשעבר, שלא הצליח להפוך את הקדנציה שלו לקרדום פוליטי. היו לו כל הנתונים הדרושים; כריזמה, מאצ'ואיזם, שחצנות ושיקול דעת, כל המרכיבים מהם עשויים שרי ביטחון ישראלים וטוענים לכתר דוגמת מוטה גור. לרובם הוא בז. רק את מנחם בגין הוא אינו שוכח, אך גם לא סולח. בגין עשה שלום והלך לביתו כאשר האוטונומיה איימה להטביע אותו.

לקליינטים הנוכחיים שלך, פרס ורבין, יש כעת עיתוי מזהיר לסגת מהחיים הפוליטיים ולהסתגר בבית למען שלום המפלגה.
"הם גמדים לידו. והם בעצם יודעים את זה".

"התוכנית שלי מסתובבת סביב ציר מרכזי אחד שנקרא מצרים. מצרים היא המדינה הקובעת בגוש הערבי, ואם לא נעזור לה, עיראק תיקח ממנה את הבכורה"

בין החברים שישבו מולך בשורה הראשונה אין אחד שמוכן לחזור לקווי 67', איפה קו הגבול שלך?
"יש לי תשובה קלה. לטרון לא. אני לא מחזיר את לטרון".

גם על ירושלים אף אחד אינו מדבר ברצינות.
"התוכנית שלי מסתובבת סביב ציר מרכזי אחד שנקרא מצרים. מצרים היא המדינה הקובעת בגוש הערבי, ואם לא נעזור לה, עיראק תיקח ממנה את הבכורה. מצרים הראתה שיש לה אומץ לקיים שלום איתנו. לא פחות חשוב הוא מובארק עצמו. בעולם יש אישים. יש בגין ושמיר, יש בן־גוריון ויש פרס, יש טבנקין ויש רבין. זה לא תפקידי בחיים להלל ולשבח את מובארק, אבל מגיע לו קרדיט.

"נכון שהוא עושה את זה בראש ובראשונה עבור מצרים. צריך להיות מטומטם להגיד שהוא עושה דברים למען ארץ ישראל.  אבל הבן אדם הזה הוא מנהיג מצרים זה שמונה וחצי שנים, והוא החזיר את מצרים לעולם הערבי למרות השלום.

מעמד חתימת הסכם עזה-יריחו, 1994 (צילום: Manoocher DEGHATI / AFP)

"עד שאנחנו מתמזמזים, אנחנו מאבדים את מצרים. תראה איזו בושה: אני צריך לחכות עד שיענו לבייקר. אני מכבד אותו מאוד, אבל עם כל הכבוד, אני צריך לחיות עם מובארק שנמצא שעה טיסה מפה, ולא עם בייקר.

"אני רוצה לדבר עם ערפאת. ביום ראשון אמרתי כי אין לערפאת מטוסים, אין לו טנקים, יש לו בקבוקים ואבנים. דבר אחד יש לו: בעיה פלסטינית. ואם אנחנו לא ניזהר, בסוף נדבר עם ג'יבריל ועם חמאס.

"עד שאנחנו מתמזמזים, אנחנו מאבדים את מצרים. תראה איזו בושה: אני צריך לחכות עד שיענו לבייקר. אני מכבד אותו מאוד, אבל עם כל הכבוד, אני צריך לחיות עם מובארק שנמצא שעה טיסה מפה, ולא עם בייקר"

"ומה שאני אומר לך נאמר בישיבות קבינט בשלוש השנים האחרונות. תשאל את פרופסור שאקי וכל החבר'ה. הם תמיד אומרים לי: 'אנחנו לא מסכימים איתך, אבל לפחות מבינים מה אתה רוצה'. אתמול ניגש אלי צחי הנגבי, לחץ לי את היד ואמר: 'אני לא מסכים עם מה שאתה אומר, אבל כל הכבוד לך, אתה אומר אמת'".

ויצמן הוא היחידי מהמחזור שלו שממש עומד על קו הזינוק של השלום. ויצמן היה רוצה לשחרר את העצירות הפסיכולוגית הישראלית, ולשבת ליד שולחן אחד עם יאסר ערפאת ולומר לו: "ידידי היקר, בוא נדבר על מה זה קו ירוק, בוא נדבר על גבולות פתוחים. בוא נקבע מה זה מכס ומה זה מס, בוא נסכים על מקורות מים ואנרגיה.

טקס החתימה על הסכמי אוסלו בבית הלבן, 13 בספטמבר 1993 (צילום: אבי אוחיון/לע"מ)

"אולי אתקל בבעיות חשמל, אולי אתה תרצה לקנות חשמל ממני. בניך רוצים לעבוד אצלי? שיעבדו כמו בני אדם. בעניין הביטחון, לך יש את הביטחונות של העולם הערבי. בוא נחליט על כוח השיטור שלך. יהיו לך 300 נגמ"שים. יהיו לך הליקופטרים. פיקוח טיסה בכל אזור, מתי אתה טס אליי, מתי אני אליך".

מדוע שהוא יסתפק ב־300 נגמ"שים?
"אתה יודע כמה מטוסי קרב מצריים יש היום בסיני? אין להם מטוס קרב אחד. הם מקיימים את ההסכם. הלוויינים האמריקאים מצלמים הכול ונותנים לנו לראות".

"ניצחנו אותם ניצחון נוראי. גילחנו להם 400 כפרים והעפנו אותם. ואת זה הבנתי לפני שעברתי למערך. ראה ספרי מ־1974"

רק מדינות שניצחו מלחמות יכולות להכתיב תנאים. אם אני מבין נכון, את הפלסטינים לא ניצחנו.
"ניצחנו אותם ניצחון נוראי. גילחנו להם 400 כפרים והעפנו אותם. ואת זה הבנתי לפני שעברתי למערך. ראה ספרי מ־1974, עמוד 296".

חתימה עם ערפאת תספק אותך?
"אדוני היקר, אני לא חותם איתך עד שאני לא חותם הסכם עם חוסיין".

יש לך השערה אישית לגבי תגובתו של ערפאת לפנייה כזו?
"חיובית".

והערכתך המודיעינית?
"זו הערכתי. בלי להיכנס לפרטים. סאדאת הרוויח קלף אדיר כאשר הגיע לירושלים. הוא היה יכול להודיע לאמריקאים, 'אני מוכן לפגוש את בגין בז'נבה'. הוא היה גבר רציני שהעדיף לבוא לירושלים, להגיד בה 'No more bloodshed'.

נשיא מצרים אנואר סאדאת ושר הביטחון עזר ויצמן, חיפה, 1979 (צילום: חנניה הרמן/לע"מ)

"מה יקרה אם אני אגיד לערפאת, אתה יודע מה אני חושב עליך, הרי ידיך מגואלות בדם, אבל אנחנו צריכים למצוא פתרון. מחר יבוא סדאם חוסיין וירצה לדבר איתי, ומה הוא, צדיק הדור?"

אין דרך בעולם שתזיז את החבורה שלך בכיוון שאתה מדבר עליו.
"אל תהיה כל כך בטוח. שמעתי את מחיאות הכפיים. גם אתה שמעת".

תן לי שמות של ח"כים מהעבודה שהולכים איתך על מהלך כזה.
"הם קיימים, אבל אני לא מוסר כאן שמות. הם יודעים איפה למצוא אותי".

בדרך לקרב האחרון פרס–רבין, קפצו החברים שחל, גור וברעם וקראו לעצמם מועמדים. אתה לא מתנהג כמועמד, אפילו לא בעיני עצמך.
"בעיני עצמי אל תדבר. יכול להיות שמחר יבואו ויגידו 'אתה מועמד', אתה חושב שאני אגיד לא? אני נראה לך עייף? עייפתי אולי מהשטויות.

"אני אצביע בעד תוכנית, וזה יכול להיות מוטה או שחל. אם שמעון היה מפסיק לבלבל את המוח והיה מציג תוכנית רצינית, אני איתו. אם יצחק רבין יעשה אותו דבר, ויפסיק לדבר איתי על אש"ף־תוניס, אני הולך איתו"

"מוטה וגד יעקבי שמו את המועמדות שלהם, כל הכבוד. יבוא ציבור ויגיד לי, 'אנחנו מוכנים ללכת איתך', אני אלך, אני לא אדחף".

אתה ראוי להוביל מהלך כזה?
"מה זה ראוי? אני חושב שיש לי קבלות על כמה דברים. ראית את העמוד הראשון של העיתונים למוחרת הדוח? היו שלושה צילומים גדולים: מיסטר רבין, מיסטר פרס ומיסטר ויצמן".

זה אולי עניין פורמלי, אבל אז מדלגים בדרך מעל רבין ופרס?
"אני אצביע לא בעד זה ולא בעד זה. אני אצביע בעד תוכנית, וזה יכול להיות מוטה או שחל. אם שמעון היה מפסיק לבלבל את המוח והיה מציג תוכנית רצינית, אני איתו. אם יצחק רבין יעשה אותו דבר, ויפסיק לדבר איתי על אש"ף־תוניס, אני הולך איתו.

ראש הממשלה שמעון פרס והשר עזר ויצמן יושבים בתא הטייס של מטוס ארקיע, בטיסה לרומא, 1985 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

"אבל בדרך הפוליטית שלהם היום, שהוכחה כעקרה בחמש השנים האחרונות, איני הולך איתם. אני חושב שיש הבדלים ביניהם, אבל שניהם התישו את עצמם בהתמודדות האישית.

"לאף אחד מהם לא היה הכוח לבוא ולומר, 'אני אהיה מספר שתיים ואעזור לך'. זו הטרגדיה של מפלגת העבודה. שורשי הסכסוך ביניהם מגיעים הרבה יותר עמוק מ־74'. מי שגדל במערכת הביטחון יודע על הבדלי התפיסות ביניהם בנושא התעשיה האווירית, רפאל, מקום הפיתוח המדעי במערך הביטחון הישראלי.

"לדאבוני הרב הם עסקו בשנים האחרונות במציאת פשרה בינם לבין עצמם ובין מפלגת העבודה והליכוד, במקום למצוא פשרה והבנה בינינו ובין הערבים"

"לדאבוני הרב, בגלל אופיים של האנשים, הם עסקו בשנים האחרונות במציאת פשרה בינם לבין עצמם ובין מפלגת העבודה והליכוד, במקום למצוא פשרה והבנה בינינו ובין הערבים".

עדיין לא ברור לי אם אתה מועמד או לא.
"אתה מבין טוב מאוד. אם יהיה ציבור במפלגת העבודה שירצה את שירותי, הוא יקבל אותם".

שני מטוסי פנטום גרמניים מלווים את מטוס נשיא המדינה עזר ויצמן בדרכו לביקורו הממלכתי בגרמניה, 1996 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

לפני כמה חודשים, כשהיה נדמה לך כי יצחק רבין מסוגל להוביל מהלך, אמרת כי אתה מוכן להקריב את פרס על מזבח השלום. כעת אני מתרשם שחזרת בך.
"שמעון עשה מעשים חריגים בחיים שלו: מבצע סיני, דימונה, תעשיה אווירית, כל אלה לזכותו. אני לא רוצה לשלול את יצחק, אבל אם לשמעון היו יותר ביצים, הוא היה צריך להבין שהיום צריך להפסיק לברבר ולעשות את מה שאני אומר. לא רבין ולא פרס מעניינים אותי, שניהם יכולים ללכת".

פורסם לראשונה ב"חדשות", 1990.