הימין, ובעיקר הימין העמוק, בארץ וגם בעולם, מקיים מסורת מפוארת של האשמה בבגידה את מנהיגיו שלו. כך היה וכך גם יהיה. השאלה היחידה היא מי עתיד להיות הבוגד הבא ומי יהיה המאשים.

בארצנו שלנו, מנהיגי ימין שהוקעו על ידי הימין כבוגדים הם בין היתר אהוד אולמרט, ציפי ליבני, בני בגין, דן מרידור, והמפורסם מכולם הוא כמובן אריק שרון, שטבע את האמרה "מה שרואים מכאן לא רואים משם".

בארצנו שלנו, מנהיגי ימין שהוקעו על ידי הימין כבוגדים הם בין היתר אהוד אולמרט, ציפי ליבני, בני בגין, דן מרידור, והמפורסם מכולם הוא כמובן אריק שרון, שטבע את האמרה "מה שרואים מכאן לא רואים משם"

יותר מכך, האובססיה בימין לתייג בוגדים יורדת גם למטה, לדרג הממונה, כמו אביחי מנדלבליט, או רוני אלשיך, שני מינויים שנבחרו אישית על-ידי בנימין נתניהו, והוקעו גם הם כבוגדים.

גם בעולם לא חסרות דוגמאות, כמו מנהיג המפלגה השמרנית בדרום אפריקה, פרדריק דה קלרק, שלאחר בחירתו לנשיא הפך את עורו וביטל את משטר האפרטהייד. או שארל דה-גול שנבחר על ידי הימין כדי לשמור על אלג'יריה צרפתית, ומייד כשעלה התהפך ושיחרר את אלג'יריה.

אגב, גם באמריקה, ריצ'רד ניקסון שנבחר על ידי הימין העמוק הואשם בבגידה לאחר שהפקיר את דרום וייטנאם, למרות שהבטיח בקמפיין הבחירות שלו כי יביא לוייטנאם "שלום מתוך כבוד". לא לחינם נמנע מהצי האמריקאי לקרוא נושאת מטוסים על שמו, למרות שכבוד זה ניתן הן לנשיאים שקדמו לו והן לאלו שבאו אחריו.

אז למה הבגידה הזו קורית בכל העולם? ולמה זה עתיד בוודאות לקרות גם אצלנו?

לגבי השאלה למה זה קורה, למה באופן סידרתי, במצבים משבריים אנו בוחרים לנו מנהיגים שמרנים והתקפיים, רק כדי שיתהפכו מייד לאחר שנבחרו ויהפכו לבוגדים עבור קהל בוחריהם? כאן אנו יכולים להאשים את אופיינו האנושי הלקוי. אנו, כחיה חברתית, התפתחנו לקבל החלטות על בסיס רגשי בתנאי אי ודאות. בסיס שבעת חולשה מחפש להתחבר לכוח.

כך, דווקא תחושת החולשה הפנימית שלנו מייצרת בנו אגרסיביות והתמכרות לחזות של הקרנת כוח. תכונה אותה אפשר אגב לראות גם בעולם החי מסביבנו, החל מכלבי הצ'יוואווה העצבניים, וכלה בחתול הנדחק לפינה על ידי כלב.

למה במצבים משבריים אנו בוחרים מנהיגים שמרנים והתקפיים, רק כדי שיתהפכו מייד לאחר שנבחרו ויהפכו לבוגדים בקהל בוחריהם? דווקא תחושת החולשה הפנימית שלנו מייצרת בנו אגרסיביות והתמכרות להקרנת כוח

התחושה הזו, תחושת החולשה ואי הוודאות שמייצרת בנו אגרסיביות, זו תכונה ששירתה היטב את אבותינו בסולם האבולוציוני ואותנו בעידן הפרה-היסטורי, ועל-כן היא נשמרה בנו כתכתיב גנטי. תכתיב אמוציונלי המכווין אותנו שוב ושוב לברירת המחדל של כוחניות כתגובה למשבר.

הבעיה היא שקו האופי הזה, ששירת אותנו כל-כך טוב בעבר, לא מיטיב אתנו במצב האנושות כיום. הצלחת היתר שלנו כמין אנושי יצרה לנו את חברות הענק וצופפה אותנו בכוכבנו הכחול באופן שמחייב אותנו לתלות הדדית מכריעה. תלות שאינה מאפשרת לנו לפנות לדרך כוחנית מבלי שניפגע בעצמנו מהתוצאות.

כך נוצר הפרדוקס המובנה הזה, בו משבר הדורש פתרון שכרוך בוויתורים מייצר דווקא פנייה להתעקשות כוחנית מסלימה. מעגל קסמים שכזה שמחייב את החרפת המשבר כדי לפתור אותו, כשמאוחר או במוקדם יגיע המנהיג הכוחני שיאלץ לבגוד בבוחריו ולהיכנע למציאות ולהתפשר מולה.

התהליך הזה, שמקורו במבנה האופי האנושי שלנו, הוא בלתי נמנע. אנחנו נידונו ללכת במסלול המוכתב הזה, שבין אם אנו מודעים לו או לא, אנו מאולצים ללכת את כל אורכו עד לסופו הבלתי נמנע של בגידת הימין בימין. כך היה בעבר, וכך עתיד להיות גם במשבר הנוכחי בו אנחנו שרויים כיום.

בעל כורחנו, המשבר בו אנו מצויים כיום עתיד להיפתר בסט ויתורים מאוד משמעותי לפלסטינים. פתרון שנשמע לנו מופרך, משום שהוא נתפס בעינינו כפרס שנעניק לטרור לאחר האסון שהביאו עלינו, ולאחר שהיכינו בו מכה נחרצת, והדגמנו את עליונותנו עליהם (ובוודאי לאחר שדונלד טראמפ ידידינו הפך לנשיא).

הציבור הישראלי כיום הוא חרד יותר מפני הפלסטינים וחסר ודאות יותר לגביהם, ועל-כן הוא יותר אגרסיבי, לאומני וימני, ועתיד לתת את קולו לאיש ולמפלגה ניצית בעלת חזות וחזון כוחני, שיבטיח פעולה כוחנית נחרצת.

כך נוצר הפרדוקס המובנה, בו משבר הדורש פתרון שכרוך בוויתורים מייצר דווקא פנייה להתעקשות כוחנית מסלימה. מעגל קסמים שמחייב את החרפת המשבר, עד שיגיע המנהיג הכוחני שיאלץ להיכנע למציאות ולהתפשר

אבל זה יקרה תחת עול המציאות, הן מבית – של העלויות המסלימות לשמירת רמת האגרסיביות שנדרשת לדרך הכוחנית, והן מחוץ, בלחץ החיצוני מצד העולם, שמביט עלינו במשקפיים זרות, וסולד מאותם ביטויי האלימות הנחוצים כדי לשמר את שליטתנו על הפלסטינים. אותו מנהיג ניצי, בין אם יהיה זה נפתלי בנט, בנימין נתניהו, בני גנץ, או כל כוכב ניצי לאומי אחר, – ייאלץ בסופו של יום להתפשר עם המציאות, ובתהליך כואב, ובקרע חברתי עמוק ויתכן גם אלים, לבגוד בחזונו ובבוחריו ולהוציא אותנו לדרך חדשה. דרך של התפייסות עם המציאות הבלתי נמנעת, וסיסמאות ריקות של "בכיה לדורות".

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.