לא, באמת, מה אני אמורה לעשות עכשיו עם כל השקט הזה? בדיוק הגעתי לשיא החוסן הנפשי וכושר העמידות? אני על הפסגה, כולי דרוכה ומוכנה עם כל מערך ההגנה הנפשי שגייסתי כדי להתמודד עם האויב.

ומי הוא האויב? מי שומר עלי? עד כמה אני באמת מוגנת? התחלתי להלחם באויבים דמיוניים. כן, אני יודעת, יש פה הפרעה נפשית. נו מה. כל פעם מחדש- כמו אנטיביוטיקה נגד שפעת, מחסנים את עצמנו לדעת, ויהיה מה שיהיה. וכל פעם מחדש השפעת מגיעה. בעוצמות שונות אבל מגיעה.

ככה גם עם הסבבים האלה – הביטויים המכובסים למלחמות שמתרחשות באזורנו המצולק – סבבים. טפטופים. הסלמה. וטובי הקופירייטרים שמגייסים פולטים ממוחם הקודח שמות מעולים לטירוף שמתחולל כאן

ככה גם עם הסבבים האלה – הביטויים המכובסים האלה למלחמות שמתרחשות באזורנו המצולק – סבבים. טפטופים. הסלמה. פרשננו למלחמות מודיע חד-משמעית במבט חודר, "הפעם אנו נערכים לכמה ימי לחימה", מדובר במערכה. מבצע.

וטובי הקופירייטרים שמגייסים ביחד עם גיוס המילואים המצומצם כדי לעבות את הישובים צמודי הגדר, פולטים ממוחם הקודח שמות מעולים לטירוף שמתחולל כאן. הפעם הגדילו לעשות – כי כזה עוד לא היה, ונתנו את השם 'חגורה שחורה'. לא, כאילו, אמיתי. מבצע חגורה שחורה.

ולא זאת בלבד, תוך יומיים נודע שהוא גם הוכתר בהצלחה. שעתיים אחרי ההכרזה – חמש רקטות נוספות לעבר ישובים סמוכים- חתיכת הצלפה נותנת לאוייבנו החגורה השחורה.

הפעם נתנו את השם 'חגורה שחורה'. לא, כאילו, אמיתי. ולא זאת בלבד – תוך יומיים נודע שהוא גם הוכתר בהצלחה. שעתיים אחרי ההכרזה – חמש רקטות נוספות לעבר ישובים סמוכים – חתיכת הצלפה נותנת לאוייבנו החגורה השחורה

ממש TOMARI BASSAI. בדקתי את סוג הקאטה – והפירוש הוא לכבוש את המבצר. נו- הצלחנו! שמחה וששון. כבשנו עוד יעד. יומיים, שלושה, שנה, מי סופר – כבר איבדתי תחושת זמן של אותה מערכה.

רקטות מעליי, קרבות בשמיים, כיפת ברזל מיירטת את הרקטות השוות, שומעים את השריקה מעל ואז בום אדיר. רצים לממ"ד. מסיבה של מסוקים, ג'יפים צבאיים, טנקים, סגירת צירים, שוב האזור נעשה אזור צבאי סגור למי שלא גר פה.

תושבים יוצאים להפוגות בישובים שקולטים אותם בחום ואהבה, אי שם במקומות רגועים מרופדים בטבע ושקט. מלא אנשים טובים שהכרתי בפייסבוק ועם השנים שנעשו חברים בלב ובנפש מעבר למדיה הוירטואלית, מציעים לי בכזאת נדיבות מרגשת, לבוא לנוח אצלם. לשנות אוירה. לנשום קצת נורמליות.

ואני מסרבת בנימוס. כי אני בהחלמה מסיפור אחר בכלל, כאובה. חייבת את מיטתי גם אם היא כרגע מזרון בממ"ד. כי הילדים לא מוכנים לצאת לשום מקום שהוא לא הבית. והממ"ד הוא היום חברנו הטוב ביותר. לצאת ולחרף נפשנו על הכביש?

ואני מסרבת בנימוס. למה? כי אני בהחלמה מסיפור אחר בכלל, כאובה. חייבת את המיטה שלי גם היא תהיה כרגע על מזרון בממ"ד. כי הילדים שלי לא מוכנים לצאת מהבית לשום מקום שהוא לא הבית. כי זה המקום הבטוח, והממ"ד הוא חברנו הטוב ביותר בימים אלו. לצאת ולחרף נפשנו על הכביש? כשאין הגנות מסביב?

(צילום: נעמה כספי)

אוי, אין לי כבר כוח. באמת. עייפתי מכל החרא הזה. טלאי על טלאי על טלאי. עד הפעם הבאה. תחושת המחנק עולה עד גדותיה ואני בכל זאת יוצאת לבד לגיחות קטנות במדבר הסמוך. לצלם קצת ציפורים, לפחות לחפש אותן. לשבת להקשיב לציוץ שלהן.

לנסות לתרגל נשימות כמו שלמדתי. נשימות יעילות שאמורות להכניס רוגע לגוף. מצלמת פריחות מדבריות. הזנבנים חמקמקים. הם עסוקים בכלל בחיי קומונה ואני מעניינת אותם כקליפת השום. אבל נפלא להתבונן בהם, באינטראקציה בינהם ולשכוח לרגע מהכל. אבל באמת. לשכוח מהכל.

(צילום: נעמה כספי)

(צילום: ליאת קמחי בראודה)

נעמה כספי היא אמא, גרה בעוטף עזה, צלמת ומהגגת הגיגים, בעיקר על מה שמפריע. ובין לבין גם על הנאות, אבל מזעריות. כשהבינה שהמצלמה היא כלי טיפולי להרגעת הנפש הסוערת - החלה לשאת אותה כמו תיק גב שסוחבים בו את המסמכים החשובים, כמו תעודת הזהות שלה. היא נפש חופשיה, טוטאלית, שבודקת קצוות, וחייבת לצאת מהפריים כדי להיות שלמה עם התוצאה.