כשהייתי בת עשרים ומשהו התפתחה אצלי איזו ציסטה במקום לא סבבה ונכנסתי לניתוח תחת הרדמה מלאה. כשהתעוררתי, הרופאים אמרו לי שברגע שזה קרה, מה שקרה לי, זה יכול לקרות שוב. אז השבעה באוקטובר. עד שזה קרה, לא חשבנו שזה יכול לקרות והנה זה קרה. וזה יקרה שוב.

זאת לא ציסטה. זה גידול אכזרי שמתעקש לגמור אותנו. בכל שנייה, תוך כדי כתיבת שורות אלו, אני יודעת שהם כאן מעבר לגדר, מתכננים לשחזר את השבעה באוקטובר שוב.

יש כמה דרכים לדאוג שזה לא יקרה שוב, כמה איברים שצריך לכרות – אחד האיברים הוא ממשלת ישראל הנוכחית וההרסנית שמכלה כמעט כל חלקה טובה בארץ הזאת. זה לא רק חבל ארץ חרב ושבור, אלה האנשים עצמם שחיים בו.

אנחנו כבר לא אותם אנשים. הילדים שלי עברו תהליך התבגרות מהיר, מדאיג ובלתי סביר, בעל כורחם, בשנה וחצי האלה, כשהם עדים לדברים מזוויעים שלא צריך בכלל להיות עדים להם, לעולם ואף פעם.

אנחנו כבר לא אותם אנשים. הילדים שלי עברו תהליך התבגרות מהיר, מדאיג ובלתי סביר, בעל כורחם, בשנה וחצי האלה, כשהם עדים לדברים מזוויעים שלא צריך בכלל להיות עדים להם, לעולם ואף פעם

אנחנו עצמנו הזדקנו וחווינו רגשות קשים ביותר בבת אחת, בפרק זמן קצר מאוד;
מבהלה, פחד מצמית, אימה ובעתה, לעצב, יגון וכאב מרסקים ונוראיים ותחושת ייאוש ואין אונים. ועכשיו אלה רגשות זעם וכעס אדירים. חובה להציל את עצמנו באופן בהול מכל כך הרבה דברים שמתרחשים במקביל. שומרי הסף נרדמו כולם. אם לא יעורו, איכה תגיע מדינת ישראל לחוף?

מצאתי בימים האחרונים פוסט קצר שכתבתי בפייסבוק לפני שנתיים בדיוק:

"בינתיים מאחורי הקלעים, בחצר שנותרה אחורית – ממשיכים לירות עלינו טילים מעזה. ככה מדי פעם. לא משהו שצריך לערער לכם את היומיום. הצעירה שלי כבר חזרה לישון בממ"ד מאז הצבע האדום שנשמע אצלנו לפני כמה חודשים וממש לא מתכוונת לחזור לחדרה.

להבדיל מממשלת "ימין על מלא", הממשלה הקודמת, ממשלת השינוי, הגיבה לירי הזה בכלל בלי תירוצים, ומכיוון עזה הבינו שאולי לא משתלם להם לירות בכיף שלהם. ובאמת היה מאוד שקט פה לאורך שנה וחצי. וזה השפיע על כל החיים שלנו. שינה רגועה יחסית וילדים פחות חרדתיים. שוב, יחסית. ועכשיו מה. ממשלה שעסוקה בדברים מאד מסוימים. ושום דבר מזה לא קשור לרווחת חיינו. חיי כולנו כמובן".

אז מה באמת השתנה מאז ירי הטילים הזה מעזה לפני שנתיים, אחרי שחזרה ממשלת הימין על מלא של בנימין נתניהו, עוד לפני השבעה באוקטובר?

*  *  *

קשה לי לתאר במילים את התקופה המאוד מעורערת ומוזרה ומורכבת וקשה שאני עוברת מאז השבעה באוקטובר. אני מנסה ללמוד איך מהלכים בין הטיפות. איך ממשיכים לחיות בין ולצד כל כך הרבה עצב ומוות, וזוועות, בתוך תקופה היסטורית של הרס וצמצום קיומה של המדינה.

חופרת ומגרדת גלדים של זיכרונות מהילדות, מתקופת הנעורים שלי שהייתה כל כך שונה. לא זוכרת שגדלתי לצד הפצצות, רעשי מלחמה, אימה ובעתה על החיים שלי. פחדתי. פחדתי מרעמים בלילות חורף בבית הילדים. פחדתי ממטפלות מסוימות. פחדתי מאנשים זרים. פחדתי מאנשים זרים שהביטו עלי באופן שהרגיש לי מאיים.

חופרת ומגרדת גלדי זיכרונות מהילדות, מתקופת נעוריי שהייתה כה שונה. לא זוכרת שגדלתי לצד הפצצות, רעשי מלחמה, אימה ובעתה על חיי. פחדתי. מרעמים בלילות חורף בבית הילדים. ממטפלות מסוימות

הייתי ילדה די מפוחדת בסך הכל. אבל הייתה גם ילדות נעימה, הרבה מוזיקה וטבע. הרבה משפחה וחיבוקים. הרבה ריחות כאלה נעימים של אפונה ריחנית ועוגות שמרים. עונות השנה הורגשו באופן מוחשי, גם החגים היו מרגשים. חגגנו באמת. באווירה קיבוצית. לא זוכרת שהרגשתי מאוימת על החיים שלי. שיש מצב שמישהו רע, דמוני, יגיע ויהרוג את המשפחה שלי. או אותי. לא פחדתי פחדים כאלה.

ועכשיו זאת תקופה שבה הפחדים השתנו לגמרי. הפחד הוא פחד שישנם חיים והם בבת אחת יכולים להסתיים. ולא בגלל סרטן חלילה שהיה גם היה (אני בדרך כלל מנסה כל מה ש"מציעים" לי החיים), או מחלה אחרת שלא נדע.

וזאת לצד חלומות בעתה, שאני גם צועקת בהם. איזה באסה, מכירה את זה מאמא שלי כשהייתה חולמת סיוטים וצועקת. לא חשבתי שזה גנטי. השינה מאוד קטועה ובתוכה גם יש הפגזות, כשהגוף קופא והלב פועם בחוזקה ולוקח זמן לשוב לשינה רגועה.

וצריך לחיות בתוך הדבר הזה. לאכול, העליתי משמעותית במשקל מאכילה רגשית. לעשות ספורט. ללמוד לנשום נכון. פילאטיס ויוגה. לדבר אל עצמי פנימה שלא הכל קשור אלי ולא בהכל אני אשמה. לזכור להיות אמא טובה, רגועה. נוכחת. קשובה. להיות בת זוג. בעיקר להיות. ולנשום.

חגגנו באמת. באווירה קיבוצית. לא זוכרת שהרגשתי מאוימת על החיים שלי. שיש מצב שמישהו רע, דמוני, יגיע ויהרוג את המשפחה שלי. או אותי. לא פחדתי פחדים כאלה. ועכשיו זאת תקופה שבה הפחדים השתנו לגמרי

וגם לנסות למצוא יופי בתוך האין יופי של החיים האלה כרגע.

אני מזכירה לעצמי שאני חייבת להיות בריאה. כי להבדיל מאחרים אני חוויתי המון חוויות קצה כשכמעט אין חיים, עוד לפני השבעה באוקטובר. אישפוזים. טיפול נמרץ. התקפים כאלה ואחרים.

הפוסטים שלי מלאים בחוויות חיי. אני לא מסתירה דבר יותר. כלום כבר לא סוד.
לא מגיפה תריסים. לשתף, לספר, זה מקל עליי מאוד הפתיחות הזאת. על המשפחה שלי זה פחות מקל, אני יודעת.

כן לקחת את המצלמה וכן להכריח את עצמי לצלם. כן לומר לעצמי שאני צלמת טובה. לא מאוד טובה אבל די טובה.

וללכת לצלם את אירוס הנגב שלפני שנה פספסתי והשנה וואו. מלא. יש מלא. ואני כולי באקסטזה, אבל גם בפחד נוראי מאנשים זרים שיגיעו לשטח וירצחו אותי. קודם יאנסו ואחר כך יחטפו וירצחו אותי.

אז אני מצלמת מהר מהר. מתרגשת מהיופי אבל גם מאוד דרוכה. לא יכולה לשוב לאוטו כי הנה עוד מקבץ של אירוסים. כל השטח מלא באירוסים. מלא. ופריחות אחרות, אבל הנה מגיע רכב…

מייד מאיצה צעדיי לכיוון הרכב שלי. מביטה לכיוון הרכב הזר, שעוצר. אמאל'ה. יוצא ממנו איש מבוגר וצועק לי: "איזה מזל שיש לפחות אירוסים לצלם" ואני עונה "כן, ראית איזה יופי?"

עדיין דרוכה. מתרחקת ממנו וממשיכה לצלם אבל גם עושה את עצמי מדברת בטלפון. שלא יחשוב שלא יודעים איפה אני כרגע.

אז אני מצלמת מהר מהר. מתרגשת מהיופי אבל גם מאוד דרוכה. לא יכולה לשוב לאוטו כי הנה עוד מקבץ של אירוסים. כל השטח מלא באירוסים ופריחות אחרות, אבל הנה מגיע רכב. מייד מאיצה צעדיי לכיוון הרכב שלי

וזהו הוא נוסע. ואני מצליחה להסדיר נשימה. לצלם עוד קצת. ושוב הביתה בשלום. אני עדיין בחיים.

נעמה כספי היא אמא, גרה בעוטף עזה, צלמת ומהגגת הגיגים, בעיקר על מה שמפריע. ובין לבין גם על הנאות, אבל מזעריות. כשהבינה שהמצלמה היא כלי טיפולי להרגעת הנפש הסוערת - החלה לשאת אותה כמו תיק גב שסוחבים בו את המסמכים החשובים, כמו תעודת הזהות שלה. היא נפש חופשיה, טוטאלית, שבודקת קצוות, וחייבת לצאת מהפריים כדי להיות שלמה עם התוצאה.