אנחנו חיים בעולם שמיטלטל מקיצוניות אחת לאחרת, עולם שנדמה שהכול מצטמצם בו למחנות מנוגדים –  בעד או נגד, שמאל או ימין, מסורת או קדמה. הדיון הציבורי הופך לעימות בלתי פוסק, כאשר הניואנס נתפס כחולשה והפשרה כבגידה.

הקיטוב הזה כולא כל צד בתוך הבועה האידאולוגית שלו, ומחריף את המתחים החברתיים והפוליטיים במקום לשכך אותם. אבל אל מול השסעים ההולכים ומעמיקים, קיימת דרך אחרת, דרך המרכז – דרך שמתנגדת לקיצוניות, מעודדת דיאלוג ושואפת למציאת פתרונות צודקים.

הקיטוב כולא כל צד בתוך הבועה האידאולוגית שלו, ומחריף את המתחים החברתיים והפוליטיים במקום לשככם. אך מול השסעים קיימת דרך המרכז – שמתנגדת לקיצוניות, מעודדת דיאלוג, ושואפת לפתרונות צודקים

אני שומרת על חירות מחשבתית עמוקה, במובן שאי אפשר לשבץ אותי בשום משבצת. אני חיה עם סתירות פנימיות שאינני מנסה למחוק, כי הן מעשירות את מחשבתי ומניעות את ההרהורים שלי. אני אוהבת לבנות רעיונות, לפרק אותם, להטיל בהם ספק, ואז לבנות אותם מחדש בצורה שונה. בעיניי, הספק הוא מנוע שמפעיל חשיבה בלתי פוסקת, חיפוש מתמשך אחר משמעות.

כשאני מזדהה עם צד מסוים, אני עושה זאת מתוך כנות ולעולם לא על חשבון חירותי הפנימית, ואני מקפידה להתרחק מתוויות ומצרות אופקים אידאולוגית מכל סוג. אני מלקטת רעיונות, מכירה במגבלותיהם, בוחרת. אני אוהבת לחקור נקודות השקפה שונות, להתמודד עם תפיסות עולם אחרות, כי רק כך המחשבה מתחדדת.

נדמה שכיום, הדיון הציבורי והפוליטי הפכו לסדרה של מונולוגים. אף אחד לא מקשיב, אף אחד לא מנהל דיאלוג אמיתי. ההקשר הזה מחייב מעורבות פוליטית. אני ממקמת את עצמי במרכז הפוליטי, מתוך אמונה שהגיע הזמן להתעלות מעל המחלוקות הישנות בין שמאל וימין. ההבחנות האלה כבר אינן משרתות דבר, מלבד סימון הקצוות והסתרת המורכבות של המציאות.

ובדיוק מתוך העמדה הזו אני מבקשת לפתח את המשמעות של תפיסת העולם של המרכז הפוליטי. השקפה זו מעוררת לעיתים תכופות מדי השמצות ואי הבנה, כאילו החשיבה מחוץ לפילוג בין שמאל וימין היא על סף הבלתי אפשרי. הימין תופס את איש המרכז כשמאלני מדי, והשמאל – כימני מדי.

על רקע זה, כל ניסיון להסביר את עמדתנו ולהצדיק את המחשבה המורכבת והמרובדת רק מלבה את החשדנות. ממשיכים לחקור אותנו כדי לדעת אם לכלול אותנו, נגד רצוננו, במחנה הימין או השמאל. כאילו מורכבות אינטלקטואלית היא בהכרח מסכה, ולעולם אינה כנה ואמיתית. אולם אנשי המרכז אינם מטיפים לאמת אבסולוטית, אלא ליושרה אינטלקטואלית, ליכולת להטיל ספק, להעריך ולהבין טיעונים מנוגדים מבלי ללכת לאיבוד.

חוקרים אותנו כדי לדעת אם לכלול אותנו, נגד רצוננו, במחנה הימין או השמאל. כאילו מורכבות אינטלקטואלית היא מסכה, אך אנשי המרכז אינם מטיפים לאמת אבסולוטית, אלא ליושרה אינטלקטואלית ולהטלת ספק

"המרכז", ספר בעריכת יאיר זיוון (היועץ המדיני של מפלגת "יש עתיד"), הוא כתב הגנה גלובלי בזכות המרכז אל מול הקיצוניות, ומוקדש להצגתה של תורת המרכז ולפיתוחה. "המרכז" הוא משב רוח אינטלקטואלי מרענן אל מול עליית הפופוליזם והקיטוב.

עטיפת הספר "המרכז" של יאיר זיוון

מדובר באוסף מאמרים שבו משתתפים בין השאר מייקל בלומברג, מלקולם טרנבול, מיכה גודמן, יאיר לפיד, טוני בלייר ועוד כשלושים פילוסופים, פוליטיקאים, יזמים, עיתונאים, היסטוריונים וכלכלנים, שמגנים בעוז על המרכז כמצפן פוליטי ומוסרי במאה העשרים ואחת.

בספר זה, תורת המרכז מוצגת כאידאולוגיה דינמית המבוססת על פרגמטיזם והדוגלת בפתיחות ובאיזון – ולא כפשרה רפה. זוהי חתירה מודעת ומפוכחת ליישוב המתחים המרכזיים של תקופתנו: בין גלובליות למקומיות, בין ביטחון לחירויות, בין שוק חופשי לבין רשת הגנה סוציאלית. איש המרכז אינו אדם פשרני – הוא אדם מורכב ומנומק, המסוגל לחשוב מחוץ לדיכוטומיות פשטניות.

ההשקפה הישראלית החדה של הפילוסוף והסופר הישראלי מיכה גודמן (מומחה למחשבה יהודית ולאתגרים הפוליטיים בישראל, מוכר בזכות ספריו "מלכוד 67" ו- The Wondering Jew) – מוסיפה לדיון רובד רוחני ואינטלקטואלי עמוק. גודמן מגייס את המסורת היהודית לטובת תמיכה בחוכמת המרכז. הוא מאמץ את התפיסה התלמודית, שלפיה שתי דעות יכולות להיות מנוגדות ועם זאת נכונות, חשובות ומוצדקות, כמו שני חכמים שמגיעים למסקנות מנוגדות אך קבילות: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן".

בספר "המרכז", תורת המרכז מוצגת כאידאולוגיה דינמית המבוססת על פרגמטיזם והדוגלת בפתיחות ובאיזון – ולא כפשרה רפה. זוהי חתירה מודעת ומפוכחת ליישוב המתחים המרכזיים של תקופתנו

השקפה זו מזמינה אותנו להכיר בכך שהאמת אינה אחת בלבד, ושהצדק של היריב אין משמעו בהכרח שאני טועה. מחשבה זו דורשת ענווה אינטלקטואלית, ראייה פלורליסטית וכבוד עמוק לאחר, ובכלל זה האחר הפוליטי.

בעיני גודמן, דמוקרטיה בריאה אינה בוחרת בין חירות לביטחון, או בין מודרניות למסורת. להפך, היא משמרת את המתח החי בין הערכים הללו ושואפת ליצור איזונים דינמיים. איש המרכז, לשיטתו, הוא אומן בעל מודעות הדוחה את נוחיותן של אמיתות מוחלטות.

מחשבה זו באה לידי ביטוי גם בספר אחר של גודמן, The Wondering Jew, שבו הוא בוחן את הקרע בין יהודים חילונים ודתיים בישראל. גודמן מותח ביקורת על החילוניות שהתנתקה מהמורשת היהודית, אך גם על הדתיות המסתגרת מפני העולם המודרני. הפתרון שהוא מציע הוא יהדות תרבותית, חיה, נעדרת כפייה, שבה אין סתירה בין מסורת לבין חירות. הוא מציע "מרחב משותף" לכלל היהודים בישראל, דתיים או לא, המבוסס על לימוד, עברית, זיכרון ומוסר. זהו ניסיון לפיוס לאומי דרך התרבות והרוחניות, המהדהד את חזונו הפוליטי הרחב יותר של גודמן.

בין אוסף הקולות שמשתתפים ב"מרכז", קולו של מיכה גודמן מתבלט ביכולתו לנסח תורת מרכז קיומית, הנטועה הן במחשבה היהודית המסורתית והן באתגרים העומדים לפני הדמוקרטיה הישראלית כיום. גודמן אינו מגן על המרכז רק כאסטרטגיה פוליטית, אלא גם כתופעה פילוסופית מגובשת, שעיקרה דחייה מודעת של קיצוניות ושל נרטיבים בינאריים שמחלקים את העולם לטוב ולרע, לבוגדים וצדיקים, למאמינים וכופרים.

בין אוסף הקולות שמשתתפים ב"מרכז", קולו של מיכה גודמן מתבלט ביכולתו לנסח תורת מרכז קיומית, הנטועה הן במחשבה היהודית המסורתית והן באתגרים העומדים לפני הדמוקרטיה הישראלית כיום

בתקופה הנשלטת בידי לוגיקה של מחנות, גודמן מציע עמדה שונה באורח רדיקלי: עמדה של האזנה פעילה, של ניואנס ושל הכרה במתח שבין ערכים מנוגדים. הוא דוחה את הטהרנות האידאולוגית החביבה על הקיצוניים לטובת ריאליזם מוסרי. במקום לנסות ליישב את הסתירות שבעולם באמצעות אידאולוגיה פשטנית, איש המרכז של גודמן מקבל אותן כחלק מהמהות האנושית. הוא רואה במורכבות אמת שיש לכבד, ולא איום שיש לברוח מפניו. לפיכך, הוא מציע דרך אחרת: לא לפלג אלא לפייס, באמצעות תפיסה מתקנת של הזהות היהודית. זהו מודל תובעני הדורש מאמץ אמיתי כדי לכונן דיאלוג.

את האתיקה של המרכז לפי גודמן אפשר לסכם בארבעה עקרונות יסוד:

1. ענווה: הכרה בכך שאין לנו בעלות על האמת כולה.
2. מורכבות: דחייה של פתרונות פשטניים לבעיות מורכבות.
3. פשרה: ככלי של בגרות, ולא כוויתור.
4. דיאלוג: הקשבה לא רק כדי לענות, אלא גם כדי להבין.

גודמן מגלם קול נדיר, קולם של בוני הגשרים, של הוגים בעלי חשיבה מורכבת, של אזרחים החיים בדו-קיום.

כל אחד מהכותבים המשתתפים בספר שערך יאיר זיוון פורש בפנינו חזון שונה של המרכז, המושפע מתחום התמחותו ומשקף את סדרי העדיפויות שלו ואת פרשנותו לאתגרי התקופה.

מייקל בלומברג, לשעבר ראש עיריית ניו יורק, יזם ופילנתרופ, טוען בזכותה של תורת המרכז כשיטת ממשל וכתרבות של יעילות ציבורית המבוססת על מקצועיות, על מידע ועל אחריות תקציבית. לדידו, ממשל טוב אינו מגיע מהקיצוניים אלא מהפרגמטיות, מהאיזון בין חדשנות כלכלית לסולידריות חברתית, כשהאתגר המרכזי הוא המאבק בקיטוב.

מייקל בלומברג טוען בזכות תורת המרכז כשיטת ממשל וכתרבות של יעילות ציבורית המבוססת על מקצועיות, מידע ואחריות תקציבית. לדידו, ממשל טוב אינו מגיע מהקיצוניים אלא מהפרגמטיות

בעיני מלקולם טרנבול, ראש ממשלת אוסטרליה לשעבר, האידאולוגיה של המרכז היא חומת מגן דמוקרטית. הוא רואה בהשקפת העולם של המרכז עמוד תווך של הדמוקרטיה הליברלית המתמודדת עם איום הפופוליזם. טרנבול יוצא להגנת שלטון החוק, המוסדות הדמוקרטיים והפלורליזם נגד עליית הציניות והשיח האנטי-דמוקרטי. האתגר המרכזי, בעיניו, הוא שימור האמון בשיטה הדמוקרטית ובלימת ההידרדרות לסמכותנות.

יאיר לפיד, ראש ממשלת ישראל לשעבר וראש מפלגת המרכז יש עתיד, מציע תפיסה של תורת המרכז כאידאולוגיה מובחנת המבוססת על ניואנסים, על פלורליזם ועל שיתוף פעולה. לשיטתו, המרכז אינו פשרה בין שמאל לימין, אלא תפיסת עולם עצמאית.

לפיד מותח ביקורת על מפלגות המרכז שחוששות לבדל את עצמן בבירור מהקיצוניים מתוך פחד להבריח מצביעים, וכך לבסוף מאבדות את כוח המשיכה שלהן בעיני הציבור. לדבריו, החלוקה הישנה בין שמאל לימין אינה תקפה עוד: התהום הפוליטית האמיתית פעורה היום בין מתונים וקיצוניים.

הוא מאמין כי האידיאולוגיה של המרכז היא היחידה שבכוחה לאזן בין הסתירות של החיים המודרניים באופן בר קיימא, באמצעות אימוץ הרעיונות הטובים של הימין ושל השמאל וללא חיפוש אחר איזון מלאכותי.

לפיד מציע ממשל המבוסס על שיתוף פעולה ומדגיש כי תפיסת העולם של המרכז מאמינה כי אנשים בעלי דעות שונות יכולים לעבוד יחד למען מטרה משותפת. הוא מצהיר כי המרכז הוא ההגנה היעילה היחידה נגד עליית הפופוליזם והקיצוניים,  וקורא לאנשי המרכז מכל העולם להתאחד כדי להגן על ערכים אלה.

המכנה המשותף לעמדות אלה הוא דחייה של נרטיבים בינאריים ושל פתרונות פשטניים. הן שמות דגש על הניואנס, הנתפס לא כחולשה אלא כערך אזרחי ומוסרי. הן מביעות קריאה לחידוש הדיאלוג ולשיקום האחריות בחיים הפוליטיים. גודמן מדבר במונחים של משמעות, של מסורת ושל עומק תרבותי. בלומברג – במונחים של תוצאות, של ממשל ושל פעולה ממשית. טרנבול מדבר על מבנים דמוקרטיים, על מוסדות ועל חירויות. לפיד מציג אידאולוגיה של איזון ופוליטיקה מפוכחת.

גודמן מדבר במונחי משמעות, מסורת ועומק תרבותי. בלומברג – במונחי תוצאות, ממשל ופעולה ממשית. טרנבול מדבר על מבנים דמוקרטיים, מוסדות וחירויות. לפיד מציג אידאולוגיה של איזון ופוליטיקה מפוכחת

יחד, הם ורבים אחרים משרטטים חזון מרכזי פלורליסטי ועשיר, כזה הנטוע במחשבה ומתגלם בעשייה, ופועל להגן על הדמוקרטיה מפני האיומים העומדים לפניה. זוהי קריאה להתחדשות פוליטית דרך הדרך התובענית והבריאה של המרכז. לא מדובר כאן בחלום נאיבי על עולם מושלם, אלא על האומץ שבדיאלוג, בניואנס ובאחריות. הספר "המרכז" מציג את תורת המרכז כתרופת נגד מלוטשת נגד הקיצוניות משמאל ומימין, ההולכת ומחריפה היום לא רק בישראל, אלא בעולם כולו. זוהי דרך תובענית הדוגלת בגיוון ללא התבדלות, בחירות ללא אנרכיה, במסורת ללא הדרה.

מאמר זה הוא תרגום מצרפתית של טקסט מאת קרין דנה שהתפרסם ב-Times of Israël

קרין דנה היא ילידת פריז. עלתה לישראל ב-2016. נטורופתית ותרפיסטית הוליסטית, אמא ל-4 ילדים, פעילה למען מספר נושאים בעמותות לזכויות בעלי חיים וטבעונות, זכויות נכים, חינוך, ובריאות. מייסדת שותפה של הפלטפורמה ‘’חשיבה’’ למען ציבור דוברי הצרפתית בישראל.