אני זוכר טוב את האירוויזיון הראשון שראיתי. אנחנו, הילדים, ישבנו בדירה של בני (היחיד שהייתה לו טלוויזיה בשכונה), ראינו את ההופעה בשחור לבן, וכל מי שהיה בחדר העיר על הזמר או הזמרת הערות כמו "איחחח, הוא לא זמר", "איזה קול דוחה", "איזה יופי של שמלה" או "איזה חתיך הורס".

הבנתי די מהר שכל אחד יכול לשפוט שירים. כל אחד ואחת מהצופים מבינים כל מה שהם צריכים על המוזיקה שהם שומעים ורואים.

כלי השיפוט הוא אצבע למעלה ואצבע למטה. לייק, דונט לייק, כמה פשוט ונוח. וזה היה בערך 40 שנה לפני הפייסבוק והטוויטר. מה השתנה מאז באירוויזיון? הבגדים גדלו, העיבודים התנפחו, ומה שהיה טראש נהיה יותר טראש.

האם היו שירים שאהבתי באירוויזיון כילד? כן. Tu te reconnaîtras, של אן מרי דוויד; שיר שנקרא מויה גנרציה של הונגריה או בולגריה, אני לא בטוח ולא מוצא את השיר בגוגל (מישהו זוכר?); את השיר של כוורת ואת השיר של אבבא.

להקת אבבא באירוויזיון 1974 (צילום: AP Photo/Robert Dear)

בסוף שנות השבעים נטשתי את עמדת הצופה באירוויזיון, ולא חזרתי אליה. זה לא באמת מעניין אותי, ואני מתקשה להתלהב מהשירים ומההופעות שלהם.

הבגדים נוצצים והבמה מנצנצת, השירים דחוסים באלמנטים הוקיים קורצים, בוי-טוי-נוי. מלא תאורה, הרבה צבע בבגדים. ולמול אלה, השירים הסנטימנטליים מפוצצים ברגש מזויף, ברעד מאולץ, במילים שכאילו אומרות משהו, אבל הן הכי פחות אישיות שאפשר.

ככל שהתעניינותי בשירים ובמוזיקה גברה, ככה איבדתי עניין בתחרות הזו, ובכל תחרות בין שירים או קולות. איך אפשר למדוד ולהשוות בכלל בין אלמנטים בשיא תפארתם, שאמורים להיות הכי שונים אחד מהשני?

האם הקול של בוב דילן יותר או פחות יפה מהקול של מאיר אריאל? למי בכלל אכפת? למה למדוד את זה? מה שמשנה זה מה הם אומרים ואיך אומרים את זה בשיר, ואני אוהב את השונות שלהם ונהנה ממנה.

מה יפה בעיני בשירים?

שירים הם אומנות הסיפור קצרה ביותר. הם כמו סרטים קצרים שאנחנו רואים בדמיון שלנו. הזמר.ת מספרים לנו משהו על העולם שלהם על גבי מוזיקה, ואנחנו יכולים להיכנס לתוכו לשלש דקות.

שירים הם צורת הביטוי החתרנית ביותר. הם יכולים להביע עמדות קיצוניות או סופר-ליברליות כלפי המציאות. הם יכולים לכפור באלוהים או להלל אותו. הם יכולים לעודד אהבת או שנאת אדם. ובגלל שיש להם מנגינה, הרמוניה, לחן ועיבוד כלי, אנחנו יכולים לשמוע את זה ביותר פתיחות מאשר לקרוא פוסט או בלוג.

מצד שני, האירוויזיון כאיוונט הוא גם יקום שמעודד את קבלת האחר, את היופי שבשונה, את הפלורליזם את הפתיחות והסובלנות.

אפשר להרגיש את זה במלוא עצמתה של נטע, באחריות שהיא לוקחת, במסרים הטובים שלה כאשה, כאומנית, וכאדם חופשי בעולם מסוכסך. אני, כמו רבים אחרים, מתפעל ממנה וממה שהיא עושה.

נטע ברזילי (צילום: Amy Sussman/Invision/AP)

וזה גם נחמד שזה בתל אביב ומעודד את התיירות, ואם בעלי המלונות ומנהלי האירוע לא היו מתחזרים במחירים, אז זה בטח גם היה מביא לכאן יותר אנשים, וזה היה ממש יופי.

הבעיה שלי היא הערך התזונתי של הרוב המכריע של השירים בתחרות הזו. המון מונוסודיום על מעט מאד תוכן אמיתי. לרוב, הם כמו שקית במבה סבבה שפתחת. זה טעים ואחלה מאנ'צ בשעה הראשונה. אבל אם תנסה לאכול ממנה למחרת, זה יהיה דביק, צמיגי, לא טעים ולא כיף בכלל.

אני, מצידי, התכוננתי. הכנתי פלייליסט ששמו, כשם הקטע הזה, אנטיווזיון. וגם ביקשתי מאורי, תלמיד שלי שמת על הארוויזיון וחושב בדיוק ההפך ממני על הארוע, שיכין פליילסט של עשרת השירים הכי טובים מהשנים האחרונות, וכשהוא ישלח לי את זה אני אצרף את הלינק.

בהצלחה לכל המתמודדות.דים

מקליט ומופיע משנת 1987. דן הוא זמר יוצר. זוכה פרס אקו"ם לפזמונאות, בין שיריו: שוב השקר הזה, אימפריות נופלות לאט, לבן על לבן ועוד רבים. בנוסף הוא כותב שירים לאחרים: בך לא נוגע - יהודית רביץ, מפנה מקום - ברי סחרוף, ביום של הפצצה - רמי קליינשטיין, שי צברי, גיא ויהל ועוד רבים אחרים. מאחוריו יותר משלושים שנות יצירה אישית והדרכה יצירתית של אומנים הן בתחילת דרכם – כמורה לכתיבה יוצרת והן לאלו שכבר ביססו את מעמדם כמובילים בארץ. במהלך השנים דן עבד על יצירת אלבומים בין השאר עם יהודית רביץ, דיוויד ברוזה, מאור כהן ברי סחרוף ועוד רבים וטובים. דן מלמד כתיבה והלחנה במקומות רבים בינהם בצלאל ורימון

הכי אהבתי את הפוזה של מגן העולם החופשי מול הנאצים.

מחולל הפיכה משטרית כדי להחריב את הדמוקרטיה ולהיות דיקטטור, ואז מציג עצמו כמגן הדמוקרטיה והעולם החופשי.

עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

היה זה המדינאי היהודי הענק הנרי קיסינג'ר שאמר, שלישראלים אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. משפט גאוני שלעיתים היה מדויק להפליא ולעיתים מדויק פחות. מה שבטוח, מעולם לא היה הביטוי הזה נכון יותר מאשר בשנות שלטונו האינסופיות של בנימין נתניהו.

האדם שמבחינתו הכל זה מילים, והרבה פחות מכך מעשים, התמחה זה שנות דור בנאומים חוצבי להבות שמשכנעים את הבייס ואך ורק את הבייס. מספיק היה לגלוש שלשום בטוויטר, לאחר נאום האיש החלול הזה, בשביל להבין את גודל התופעה.

יעוז סבר, איש עסקים, סופר, מנכ״ל MyTeam Group, יו"ר לשכת המסחר ישראל-המפרץ, לשעבר עיתונאי, דובר עיריית רעננה וראש יחידת התקשורת במשרד הביטחון. ישראלי שאכפת לו.