בדברי הימים של המשפט הישראלי, פסק הדין שניתן אתמול (ראשון) בבג"ץ בעניין חובתו של שר המשפטים יריב לוין לשתף פעולה עם נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, יירשם כעוד רגע מעורר השתאות, שאליו נדחק המשפט הישראלי בהתמודדות עם נקודת הקיצון המשטרית שאליה דוחפת הממשלה הנוכחית את הדמוקרטיה הישראלית.

זה באמת קרה? ישאלו סטודנטים את המרצים למשפטים. בית המשפט באמת הוציא פסק דין שקובע שעמית הוא הנשיא? ששר המשפטים מכחיש את המציאות? האם השופטים נדרשו גם לקבוע בפסק דין שהשמש זורחת במזרח?

כן, זה באמת קרה. לשם הגענו. בג"ץ נדחק לתת פסק דין שהופך את שר המשפטים לבדיחה מהלכת.

זה באמת קרה? ישאלו סטודנטים את המרצים למשפטים. כן, זה באמת קרה. לשם הגענו. בג"ץ נדחק לתת פסק דין שהופך את שר המשפטים לבדיחה מהלכת

לא בחדווה כתבו השופטים את הדברים. למעשה, כמו בכל העתירות המופנות כלפי שר המשפטים ועוסקות בחובתו לפעול למינוי שופטים, נשיאים ורשמים לבתי המשפט, כדי שמערכת המשפט לא תקרוס, הם עשו כל שביכולתם כדי להימנע ממתן פסק דין.

באופן חריג, שלושת השופטים גם חתמו במשותף על פסק הדין, ואין לדעת מי מהם כתב איזה חלק ממנו. גם זה סממן המעיד על רתיעתם מלעסוק בנושא.

בית המשפט העליון בדיון בעתירה המבקשת צו על תנאי שיחייב את שר המשפטים יריב לוין לשתף פעולה עם נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית במינוי בעלי תפקידים, 20 במאי 2026 (צילום: אורן בן חקון/פלאש90)

כמה וכמה עתירות הוגשו לבג"ץ לאורך הקדנציה האסונית של לוין כשר המשפטים, בשל הימנעותו מלפעול למילוי התקנים במערכת המשפט. כולן התנהלו בצילה של סאגת הליך בחירת נשיא לבית המשפט העליון, לאחר פרישתו לגמלאות של השופט בדימוס עוזי פוגלמן.

לוין הביא את המערכת לנקודת קיצון שבה היה הכרח למנות נשיא קבוע לעליון כדי לייצב אותה. לשם כך לא היה מנוס מקבלת העתירות נגד השר, ובסופו של דבר גם מהוראה לכנס את הוועדה לבחירת שופטים בתאריך ספציפי, במסגרת דיון בביזיון בית משפט שנערך לאחר מתן פסק הדין.

מרגע שזה קרה, נפתחו במולטיוורס של ההפיכה המשטרית שני צירי זמן מקבילים: בציר המשפטי החלו להיות מוגשות עוד ועוד עתירות העוסקות בחובתו של שר המשפטים לפעול בנושא המינויים למערכת המשפט.

שר המשפטים, הממאן לא רק להכיר בתפקידו של עמית כנשיא בית המשפט העליון אלא אף ללחוץ את ידו, נראה כמי שמופעל על ידי גישה ילדותית ורוויית אמוציות

רק בשבוע שעבר ניתן פסק דין המחייב את לוין לפעול לכינוס הוועדה לבחירת שופטים לצורך מינוי שופטים לבתי המשפט המחוזיים ולבתי משפט השלום. פסק הדין שניתן אתמול בעניין החובה למנות נשיאים, שופטים עמיתים ורשמים, סמכות המחייבת שיתוף פעולה בין השר לנשיא העליון, הוא חוליה נוספת בשרשרת.

מחר (שלישי) ידון בית המשפט בחובתו של לוין לפרסם ברשומות את מינויו של עמית לנשיא.

במקביל, בציר הפוליטי, שרשרת פסקי הדין הזו הביאה להקצנה בהתנהלותו של לוין כלפי מערכת המשפט. הוא מתעקש להמשיך ולהעמיק את הקמפיין שלו נגד המערכת כולה, במה שנראה כמגמה מובהקת למוטט אותה או לפחות לזרוע בה כאוס.

שר המשפטים יריב לוין לצד נשיא העליון השופט יצחק עמית בטקס השבעת השופטים בבית הנשיא בירושלים, 10 באפריל 2025 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

שר המשפטים, הממאן לא רק להכיר בתפקידו של עמית כנשיא בית המשפט העליון אלא אף ללחוץ את ידו, נראה כמי שמופעל על ידי גישה ילדותית ורוויית אמוציות.

על רקע הדברים הללו ניתן להבין את אמירותיהם של השופטים עופר גרוסקופף, אלכס שטיין ויחיאל כשר בפסק הדין. "אנו מוצאים את עצמנו נאלצים להבהיר את מה שאמור היה להיות ברור מאליו", הם כתבו, "משנבחר על ידי הוועדה לבחירת שופטים, והצהיר אמונים בפני נשיא המדינה, השופט יצחק עמית הוא נשיא בית המשפט העליון".

לוין טוען שהמינוי של עמית היה אפוא שלא כדין. אך משום מה, אין לו כל טרוניה בדבר תקפותם של המינויים הנוספים שנעשו באותה ישיבה – זה של השופט נעם סולברג למשנה לנשיא העליון, ושל עשרות שופטים אחרים

הסיפור הוא פשוט: יש מינויים במערכת המשפט שלצורך עריכתם נדרש שיתוף פעולה, וחתימה משותפת, של השר והנשיא. עמית מונה בישיבת הוועדה לבחירת שופטים בינואר 2025, שבה לוין ושני נציגי הקואליציה בוועדה לא השתתפו.

לוין טוען שהמינוי של עמית היה אפוא שלא כדין. אך משום מה, אין לו כל טרוניה בדבר תקפותם של המינויים הנוספים שנעשו באותה ישיבה – זה של השופט נעם סולברג למשנה לנשיא העליון, ושל עשרות שופטים אחרים לבתי המשפט המחוזיים והשלום.

עו"ד יורם שפטל, שמייצג את יריב לוין, בדיון בעתירה המבקשת צו על תנאי שיחייב את שר המשפטים לשתף פעולה עם נשיא העליון יצחק עמית במינוי בעלי תפקידים, 20 במאי 2026 (צילום: אורן בן חקון/פלאש90)

העתירה הזו, שהגיש ארגון "זולת", לא הייתה עתירה ערטילאית בנוגע לעצם ההכרה של לוין בעמית, אלא כוונה לכיוון פרקטי: הצורך למנות נשיאים וסגני נשיאים בבתי המשפט, וכן "שופטים עמיתים" (שופטים שפרשו לגמלאות וממשיכים לכהן כשופטים במשרה חלקית למשך חמש שנים, כדי להקל על העומס בבתי המשפט), מינוי רשמים לרבות לבית המשפט העליון, וכן שופטים בדימוס לכהונה בוועדות שחרורים.

לוין, באמצעות עו"ד יורם שפטל שאותו שכר לייצגו בעתירה הזו, ניתב את הדיון לכיוון הנפשי־סוריאליסטי של עצם ההכרה במינויו של עמית, וכך נאלצו השופטים לפסוק, בפסק דין אמיתי, כי מינויו של הנשיא היה כדין.

מבחינה משפטית, הטיעון של לוין התבסס על שני אדנים: טענתו כי באותה ישיבה של הוועדה לבחירת שופטים שבה עמית מונה לנשיא השתתפו רק שישה מבין תשעת החברים, ולכן הקוורום לא היה בהתאם לדרישות הדין; והטענה כי משעה שהוא עצמו לא חתם חתימת קיום על כתב המינוי, הרי שעצם טקס ההשבעה של עמית בבית הנשיא אינו מספיק, והמינוי לא הושלם.

עוד נקבע, וגם זה עניין שאמור היה להיות מובן מאליו, כי שר המשפטים אינו יכול להיבנות ממחדלו שלו ולטעון כי לנוכח העובדה שהוא עצמו נמנע מלחתום חתימת קיום על כתב המינוי, מינויו של עמית לא השתכלל

השופטים הדפו בקלות את הטענות הללו, שהן חסרות בסיס משפטי: הוועדה רשאית להתכנס ולפעול אם מגיעים לפחות חמישה מבין תשעת חבריה; וסוגיית חתימת הקיום היא דקלרטיבית בלבד, ואינה קריטית לבחינת השאלה אם המינוי נעשה.

מעבר לזה, השופטים העלו תהייה לוגית, שלשר המשפטים ולבא־כוחו לא היה עליה מענה: אם אותה ישיבה של הוועדה לבחירת שופטים הייתה בלתי חוקית, הכיצד זה לא היו ללוין טענות כלפי המינויים הנוספים שנעשו בה? מדוע הוא מכיר במינוי של סולברג למשנה לנשיא, ובמינוי של עשרות השופטים שמונו באותה ישיבה, אך אינו מכיר במינויו של עמית?

נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, 3 במרץ 2025 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

עוד נקבע, וגם זה עניין שאמור היה להיות מובן מאליו, כי שר המשפטים אינו יכול להיבנות ממחדלו שלו ולטעון כי לנוכח העובדה שהוא עצמו נמנע מלחתום חתימת קיום על כתב המינוי, מינויו של עמית לא השתכלל.

את פסק דינם חתמו השופטים כך:

"המסקנה החד־משמעית מהדיון שקיימנו, היא שהשופט יצחק עמית הוא נשיא בית המשפט העליון החל מיום השבעתו ועד לסיום כהונתו. המבקש להתכחש לכך, מבקש להתכחש למציאות. דינו כמי שסבור שבעת הנוכחית מר יצחק הרצוג אינו נשיא המדינה; חבר הכנסת בנימין נתניהו אינו ראש הממשלה; וחבר הכנסת אמיר אוחנה אינו יושב ראש הכנסת".

במובן מסוים, זהו צדק היסטורי: כך ממסגר בית המשפט העליון, בפסק דין שייכנס לספרים, את פועלו של שר המשפטים – מכחיש מציאות.