דעת מיעוט אם היה לנו מועמד אמיץ אחרי ככלות הכל

העבדות נחשבה במשך אלפי שנים לחלק טבעי של הסדר האנושי, ואיננה עוד. גם עונש המוות הולך ועובר מן העולם המתוקן. ביטולם התחיל בקולות בודדים שהעזו לשבור שתיקה, ובעקבותיהם קמו מנהיגים אמיצים שיצרו דמיון פוליטי חדש.

וזה גם דינה של המלחמה, המלווה את האנושות משחר ימיה: לעבור מן העולם, ואולי אפילו בימינו.

אני מבקש לדמיין את הרגע הזה בישראל, ביום שבו תהפוך ממדינת לוחמים לאומת שלום. ראש ממשלה אמיץ במיוחד יתייצב בפני הכנסת ויאמר:

אזרחיות ואזרחי ישראל, אחיותיי ואחיי, שכנינו הקרובים והרחוקים.

אני מבקש לדמיין את הרגע שבו תהפוך ישראל מאומת לוחמים לאומת שלום. ראש ממשלה אמיץ במיוחד יתייצב בפני הכנסת ויאמר: אזרחיות ואזרחי ישראל, אחיותיי ואחיי, שכנינו הקרובים והרחוקים

אני מבקש היום לשבור את השתיקה הארוכה, שלי ושל רבים שישבו לפניי בכיסא הזה. היינו לסרבני שלום והתמכרנו למלחמות. כמותם אמרתי לעצמי שזה לא הזמן, הציבור לא מוכן, הקואליציה לא תעמוד בזה והאויב יפרש זאת כחולשה. כמותם דחיתי הצעות, יזמתי מלחמות ולא עשיתי שלום.

טעיתי ופגעתי. בלוחמים ששלחתי, בהורים שהפקידו בידיי את ילדיהם, בחטופים ובמשפחותיהם, בנופלים ובדורות שעוד לא נולדו. השתיקה הזאת הייתה נוחה לי ולכם, נוחה ומטעה. לא עוד.

אני יודע שברשתות יקראו לי בוגד. ההאשמה הזאת מלווה את פורצי הדרך שלנו מאז ומעולם, מאליהו וירמיהו הנביאים, דרך רבי יוחנן בן זכאי בירושלים הנצורה ועד לאמיצי השלום מנחם בגין ויצחק רבין. כולם לימדו אותנו שפטריוטיות אמיתית היא האומץ לומר לאומה את שקשה לה לשמוע. "לכל זמן", אמר קהלת, והוסיף: "עת מלחמה ועת שלום". עיתות המלחמה היו לנו די והותר, הגיעה עת השלום.

נולדתי לתוך מלחמותיה של הארץ הזאת, שירתתי בצבא וקברתי את טובי חבריי וחייליי. ישבתי בבתיהן של משפחות שכולות, בכיתי עם הורי החטופים, ובאהבתי לארץ הזאת ולאנשיה אני מודה ועוזב; הדרך שבה הלכנו הביאה אותנו אל התהום.

בכל מלחמות ישראל שהיו: העצמאות, קדש, ששת הימים, ההתשה, יום הכיפורים, שתי מלחמות לבנון, שתי האינתיפאדות, הסבבים בעזה שאיבדנו את ספירתם, ועכשיו במלחמה הארוכה בתולדותינו – הובטח לנו שיביאו שקט לשנים רבות. איפה השקט ההוא?

אני וקודמיי היינו לסרבני שלום והתמכרנו למלחמות. כמותם אמרתי לעצמי שזה לא הזמן, הציבור לא מוכן, הקואליציה לא תעמוד בזה והאויב יפרש זאת כחולשה. כמותם דחיתי הצעות, יזמתי מלחמות ולא עשיתי שלום

זה לא גורל, זה הרגל. התרגלנו לחיות על החרבות. שלום מתחיל ביכולת להביט במציאות מבעד לעיני מי שעומד מולנו. אני יודע כמה כואב המשפט הזה אחרי השבעה באוקטובר. הטבח היה פשע נורא, והאחריות עליו מוטלת על מבצעיו ועל שולחיהם.

ובכל זאת, נער מג'באליה יודע שסבו יצא ממג'דל, היא אשקלון של היום, ולא שב אליה. הוא נולד אל תוך מצור ולא מכיר שום צליל מלבד צריחת הרחפנים וילדות בריח מוות. הוא ראה את בית ספרו נהרס, ושמע שרים ישראלים מדברים על השמדתו שלו.

נערה מג'נין חיה את כל חייה תחת ממשל צבאי בלי זכות בחירה או זכויות בכלל. היא רואה את המאחז שעל הגבעה ממול, שקם על אדמות משפחתה, הופך לעיר בזמן שהוריה מבקשים כל חייהם היתר לבנות לה חדר קטן משלה ומסורבים.

אילו נולדנו שם, מה היינו מרגישים כלפינו? מותר לנו לחלוק על סיפורם, ועדיין עלינו לדעת שהם נושאים אותו בגופם, וכל עוד נתעלם ממנו הוא ימשיך לגייס את ילדיהם נגדנו. ההבנה הזאת לא מזכה את הרוצחים, אך גם לא משחררת אותנו מאחריות לזרעים שנעצנו באדמות ליבם.

"זה לא הזמן", אומרים לי כל חיי. אז מתי? איך זה שהזמן הנכון עוד לא הגיע מעולם, ולמה בכל פעם מסתבר שהדחייה עצמה הייתה הבחירה היקרה ביותר? אנחנו וארצנו שינינו את פנינו והתכערנו מאוד. לכן לא אשתוק יותר ולא אוותר.

זה לא הזמן אומרים לי כל חיי. אז מתי? איך זה שהזמן הנכון מעולם עוד לא הגיע, ולמה בכל פעם מסתבר שהדחייה עצמה הייתה הבחירה היקרה ביותר? אנחנו וארצנו שינינו את פנינו והתכערנו מאוד

אדמתנו בוערת, אין לנו אחרת ולכן:

אני מביא לאישור הממשלה והכנסת שני צעדים מדיניים. הראשון, הצטרפות מלאה למאמץ אזורי ובינלאומי לשקם את עזה ולהחזיר אותה לתושביה. השני, אני מזמין את ההנהגה הפלסטינית, את מלך ירדן, נשיא מצרים, יורש העצר הסעודי ושאר מנהיגי האזור לפתוח במשא ומתן ישיר וללא תנאים להקמת מדינה פלסטינית חזקה ומשגשגת לצד ישראל. יהיו לה גבולות מוסכמים ולנו הסדרי ביטחון.

זה יהיה חלק משלום אזורי מלא על בסיס יוזמת השלום הערבית. עד אז אני מקפיא את הרחבת ההתנחלויות, מורה לפנות את המאחזים הפראיים, ולאכוף את החוק במלוא חומרתו על כל מי שפוגע בחפים מפשע.

המלחמה היא סימפטום, המחלה נמצאת בתוכנו. ארבעה כוחות כובלים אותנו, הישראלים, אל מעגל הדמים: המיליטריזם, הבורות, הפערים והשנאה. הם רוקדים יחד את מחול המוות שלנו. המיליטריזם ניזון מן הבורות, הבורות מאכילה את הפחד, הפחד מצדיק את הזנחת הפריפריה, ותסכול המוזנחים הופך לשנאה שממנה צומחות המלחמות הבאות. אותו מעגל פועל גם בצד השני כתמונת ראי, ורק הרוע והשכול חוגגים. מול כל אחד מהכוחות האלה אביא תיקון.

המיליטריזם

הראשון הוא המיליטריזם. צבא חזק הוא הכרח קיומי, ואני גאה בצבא שלנו. המיליטריזם הוא משהו אחר: האמונה שהכוח הצבאי הוא הפתרון לכל בעיה, שמדים הם כרטיס כניסה לכל משרה ציבורית, ושהשיקול הביטחוני דוחה את הכול.

הפכנו את הביטחון מאמצעי לאליל. אנחנו מגדלים ילדים מגיל הגן לקראת היום שבו ילבשו מדים וייעקדו על מזבחות העם והארץ. סגדנו למנהיגים שהבטיחו לרסק ולמחוק, והם ריסקו ומחקו גם את הדור הבא שלנו ואת תקוותיו. לכן אקים מועצה אזרחית לביטחון לאומי, שתבחן כל החלטה ביטחונית גם במונחים של חינוך, כלכלה, חברה ומשפט.

המיליטריזם, הבורות, הפערים והשנאה רוקדים את מחול המוות שלנו. המיליטריזם ניזון מן הבורות, הבורות מאכילה את הפחד, הפחד מצדיק את הזנחת הפריפריה, ותסכול המוזנחים הופך לשנאה שמצמיחה מלחמות

הבורות

השני הוא הבורות. אנחנו חיים לצד שכנינו יותר ממאה שנה ויודעים עליהם מעט מאוד. רוב ילדינו מסיימים שתים עשרה שנות לימוד בלי לדעת משפט אחד בערבית חוץ מקללות, ובלי לשמוע את סיפורו של מי שגר בעיר הסמוכה.

הבורות היא אם כל הפחדים. מי שמדמיין את שכנו כמפלצת לא מסוגל לתת בו אמון. גם את עצמנו אנחנו מכירים פחות ממה שנדמה לנו. שכחנו את קולות השלום והחסד שבמקורותינו, את "בקש שלום ורדפהו". הפכנו את הנקמה למדיניות ואת המלחמה לאורח חיים.

לכן ילמדו ילדינו ערבית מכיתה א', ילדים יהודים וערבים יזכו לפגוש אלו את אלו, ויכירו את סיפורו של השכן יחד עם ההיסטוריה המלאה שלנו. הפיוס יתחיל בתוכנית דה-רדיקליזציה מקיפה בישראל ובפלסטין. נשים קץ לקנאות ולכהנאות.

הפערים

השלישי הוא הפערים. כל שקל שנשרף בשדה הקרב נלקח מכיתה בדימונה, ממחלקה עמוסה בנהריה, מקשישה בקריית שמונה, מזוג צעיר בנתיבות שלא יכול להגיע לדירה. הפריפריה משלמת בדם ובכסף, אזרחי ישראל הערבים חיים בפער שמזין ניכור.

ולעומת הצרכים האמיתיים הוזרמו מיליארדים להתנחלויות ולישיבות המטפחות ומקדשות את הסכסוך. חברה ענייה ומפולגת מחפשת אשמים ומוצאת אותם תמיד אצל האחר – היא האיום הביטחוני הגדול מכולם. לכן תקום ועדה לאומית להעברת משאבים מתעשיית המלחמה אל החינוך, הבריאות, הגליל, הנגב, יישובי הדרום והיישובים הערביים.

הבורות היא אם כל הפחדים. מי שמדמיין את שכנו כמפלצת לא ייתן בו אמון. גם את עצמנו אנו מכירים פחות משנדמה לנו. שכחנו את "בקש שלום ורדפהו" שבמקורותינו. הפכנו את הנקמה למדיניות ואת המלחמה לאורח חיים

השנאה וההסתה

הרביעי, והממאיר מכולם, הוא כוח השנאה וההסתה. התרגלנו לבוז לסבל ולשכול של כל מי שאינו אנחנו. נשיא המדינה אמר שאומה שלמה בעזה אחראית, שר בממשלה דיבר על פצצת אטום כאחת האפשרויות, ושר אחר קרא למחוק כפרים.

אלה אנחנו, המכוערים, הניבטים אלינו מן המראה. השנאה חדרה פנימה, אל הכבישים, הבתים, הרשתות והכנסת עצמה. לפני יותר משלושים שנה נרצח כאן ראש ממשלה אחרי חודשים של הסתה, ולמדנו מכך מעט מדי.

דמוקרטיה שמחזיקה מיליוני בני אדם בלי זכויות אזרח ומלבה נגדם שנאה לומדת לוותר גם על זכויות אזרחיה שלה. לכן אביא חוק שיחמיר את האכיפה נגד הסתה לאלימות ולגזענות, וקוד שיח מחייב לשרים ולחברי הכנסת, מתוך כבוד לכל אדם, גם ליריב וגם לאויב. ואני מתחיל בעצמי.

*  *  *

למי שחושש שהצעדים האלה יחשפו אותנו לסכנה אני אומר: מותר לשלום להתגונן, וזו אף חובתו. צה"ל יישאר חזק, ערני ומוכן, אבל הצבא יהיה מעתה שומר הסף ולא בעל הבית. במשך דורות הושבנו את המלחמה בראש השולחן ונתנו לה לקבוע את תקציבינו, את שפתנו ואת חלומות ילדינו. הגיע הזמן להושיב בראש השולחן את החיים עצמם. עם חזק מודה בטעויותיו ומסוגל לשאת בכאבה של פשרה.

צה"ל יישאר חזק ומוכן, אך הצבא יהיה מעתה שומר הסף ולא בעל הבית. במשך דורות הושבנו את המלחמה בראש השולחן ונתנו לה לקבוע את תקציבינו ואת חלומות ילדינו. הגיע הזמן להושיב בראש השולחן את החיים עצמם

ללוחמות וללוחמים אני אומר: הבאתם אותנו עד כאן, עכשיו תורנו להביא אתכם הביתה. למשפחות השכולות אני מבטיח: את שארית כהונתי אקדיש לכך שרשימת יקיריכם תפסיק להתארך.

אני פונה לשכנינו הפלסטינים: אנחנו כאן ואתם כאן, השאלה היחידה היא אם נחיה על האדמה הזאת כאויבים או כשכנים. אני מושיט את ידנו ומצפה מכם להושיט את ידכם ולעקור מקרבכם את מי שמבקש את מותנו.

ולכם, אזרחי ישראל: כל אחד מכם יודע משהו שהוא שומר בבטנו. המורה שרואה איך השנאה חודרת לכיתה, הקצינה שיודעת שהמבצע הבא יחמיץ את השקט שהובטח, האב השכול שמבין שבנו נפל לשווא במלחמה שאפשר היה למנוע. השתיקות שלנו מצטרפות יחד לחומת שתיקה. שיברו אותה, בבית, בעבודה, ברחוב ובקלפי. כי אהבת המולדת פירושה אחריות אחרת.

כל יום בלי הכרעה מגדל דור חדש של שנאה משני צדי הגדר. התינוקות שנולדו השנה בשדרות ובחאן יונס יעמדו בעוד שמונה עשרה שנה זה מול זה, אם נמשיך בדרך הישנה.

אני יודע שהדרך החדשה עלולה לעלות לי בכיסא הזה או בחיי, ואני מוכן לשלם את המחיר. המחיר האמיתי הוא זה שנשלם כולנו אם נבחר שוב לשתוק. עמנו נתן לעולם את החזון של "לא ישא גוי אל גוי חרב". העבדות עברה מן העולם, עונש המוות עובר, ואנחנו יכולים להיות הראשונים שמעבירים ממנו גם את המלחמה.

בפרשת בחוקותי נאמר:

"ונתתי שלום בארץ וחרב לא תעבור בארצכם".

כל חיי שמעתי מפקדים קוראים לחייליהם לבוא אחריהם אל הקרב. הערב אני קורא לכם לבוא אחריי אל השלום. אחריי!

אני פונה לשכנינו הפלסטינים: אנחנו כאן ואתם כאן, השאלה היחידה היא אם נחיה על האדמה הזאת כאויבים או כשכנים. אני מושיט את ידנו ומצפה מכם להושיט את ידכם ולעקור מקרבכם את מי שמבקש את מותנו

הנאום הזה עוד לא נישא, וראש הממשלה הזה עוד לא קם. עד שיקום, חובת שבירת השתיקה מוטלת על כל אחת ואחד מאיתנו. אל תשתקו.

אברהם (אברום) בורג הוא סופר, מורה, לומד ופעיל פוליטי. לשעבר חבר כנסת, יושב ראש הכנסת ה-15 ויושב ראש הסוכנות היהודית. בורג רץ מרתונים, נאבק, מיעוט ואופטימי.