"שואלים אותי אם לעד נחיה על חרבנו – כן".

בנימין נתניהו, ועדת חוץ וביטחון, 2015

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

"אנחנו חיים בדור שיש לו הזכות לחיות עם החרב ביד, ולא עם החרב על הצוואר".

נפתלי בנט בטקס בבית העלמין הצבאי בראשון לציון, 2016

אכן, זכות גדולה, לחיות על חרבנו. מי לא רוצה לחיות במלחמה מתמדת? בטקסי זיכרון ובתי עלמין? בשיגרת סכסוך אינסופית? בשליטה צבאית בעם אחר? בטיפוח אויבים מחוץ ומבית?

היש זכות גדולה מזו? מהזכות להלחם? להתגורר בשדות הקטל הנצחיים? לחיות בעורף כאילו הוא חזית? לשכול ילדים? להתייתם? ליפול בקרב? למות בפיגוע או בסבב או במלחמה? להקבר? להפוך לשיר? לאמץ חלל?

היש זכות גדולה מהזכות להלחם לעד? להתגורר בשדות הקטל הנצחיים? לחיות בעורף כאילו הוא חזית? לשכול ילדים? להתייתם? ליפול בקרב? למות בפיגוע, בסבב או במלחמה? להקבר? להפוך לשיר? לאמץ חלל?

שגרת החיים ביישובי עוטף עזה מתנהלת כבר שנים בעונות. עם הנץ האביב ועלות הקיץ, בוערות ורוחשות השריפות. השדות החרוכים, הגידולים החקלאיים המתים והפרנסה המחוסלת – נפרשים מלוא העין.

צלילי ירי הרקטות ואזעקות הצבע האדום הרב-עונתיות מלוות את הריצה המתרוננת למרחבים המוגנים בימים ובלילות, ומתבלים אותה בהתקפי חרדה ופוסט טראומה מתמשכת.

לקראת החורף, מלווה ירי הרקטות השגור בתחושה חגיגית מיוחדת. העוטף מתעטף בזרי בלונים שקופים וצבעוניים, עליזים וממולכדים, שעפים להם מעל בתי המגורים וגני ילדים, מחכים להתפוצץ על ראשי התושבים.

שגרת החיים בעוטף עונתית. עם הנץ האביב והקיץ רוחשות השריפות. השדות החרוכים, הגידולים המתים והפרנסה המחוסלת – נפרשים מלוא העין. האזעקות וצלילי הרקטות הרב-עונתיות מלוות את הריצה המתרוננת למרחבים המוגנים

לינון מגל, עיתונאי, שדרן רדיו וח"כ "הבית היהודי" לשעבר, שחי לכשעצמו בתל-אביב, יש תובנות לגבי מידת החיילות והקרביות של תושבי העוטף. כשצרור בלונים ממולכד ריחף לו מעל גן ילדים באחד היישובים והבהיל את הגננות והילדים, נזף בהם מגל בחריפות:

"אלוהים שישמור
אתן מחנכות
יש לכן אחריות
קצת קור רוח".

יפה לראות את המוכנות התמידית של ינון מגל לקרב. האחריות, לשיטתו, מוטלת על האזרחים. הגננות, במקרה זה. לא על הממשלה, או היעדר הממשלה. לא על ראש הממשלה, או היעדרו. לא על מפלגות הימין שהיה חלק מהן, שמבטיחות לנו עתיד שיש לצפות לו, תקווה לחיים על החרב.

ציוץ של ינון מגל, 5.2.2020

לא, נטילת אחריות לבלוני התבערה מעל גן הילדים היא כנראה חלק ממסלול ההכשרה הייעודי של גננות. עליהן להפגין קור רוח ותעוזה צבאית בכל עת. לשמש דוגמא אישית לילדי הגן ולהראות להם שמטענים ממולכדים מעופפים הם חלק נורמלי לחלוטין מהחיים. כמו שעת ריכוז, פינת ציור, או כריך חומוס/שוקולד בהפסקת עשר.

נטילת אחריות לבלוני התבערה מעל גן ילדים היא כנראה חלק ממסלול ההכשרה הייעודי של גננות. עליהן להפגין קור רוח ותעוזה צבאית בכל עת. להראות לפעוטות שמטענים מעופפים זה נורמלי כמו כריך שוקולד בהפסקת עשר

וזו לא הפעם הראשונה שבה ינון מגל מטיף מוסר ומורשת קרב לאזרחים בעורף. באוקטובר 2015 יצאה צעירה פלסטינית לתחנה המרכזית בעפולה, היכן שחיילים ממתינים לאוטובוסים בדרך לחופשה, ושוטרי מג"ב מפטרלים בקביעות, ונופפה בסכין. לובשי המדים התקבצו סביבה תוך רגעים ספורים, ירו בה ופצעו אותה. בדיעבד התברר שהצעירה מעורערת בנפשה ורק התחזתה למחבלת בכוונה להתאבד מירי החיילים.

אבל ביצועי החיילים בצאתם מן הבסיס, כשאינם בחזית או בשדה הקרב, לא השביעו את רצונו של ינון מגל. זה שאחד מהם החזיק ארטיק, או שמחסניתו של אחר נפלה במרוצתם לעבר הצעירה – הם בדיחה. ליצנות, מבחינתו. תושבי המדינה הזו, גם בצאתם לחופשה בבית, צריכים להפגין קרביות בכל עת. לירות למטרה מיד גם בתוך אוכלוסיה אזרחית רגילה, בתחנת אוטובוס בלב עיר הומה. לחיות במלחמה מתמדת. בדריכות ובכוננות עד. בשדה קטל אינסופי.

ציוץ של ינון מגל, 9,10,2015

תפיסת העולם המיליטנטית הזו יושבת יפה על מורשתו של ראש המפלגה לשעבר של אקס ח"כ ינון מגל, נפתלי בנט, שאמר בעבר:

"בכל מקום בו מגיע מחבל, קמים אזרחים להגן על אחיהם. חותרים למגע, ומחסלים את האויב".

חיים נהדרים סידרתם לנו שם בממשלה. לחתור למגע ולחסל את האויב. לתשומת לבכן, גננות.

רונית צח היא עורכת זירת הבלוגים של זמן ישראל. עיתונאית רוב חייה הבוגרים, עם חיבה מיוחדת לטריוויה אקטואלית. אמא לשתי בנות, חתול וחתולה