כבר יותר משנה שאני מסתובב עם המחשבה של איך זה יהיה לספר על התקופה הזו בעתיד: איך בעוד חמישים-שישים שנים אמצא את עצמי מוקף בנכדים, ואספר להם על איך שלוש מערכות בחירות בפחות משנה הטרילו מדינה שלמה, איך חשוד בפלילים הנהיג את המדינה תוך שהוא מרסק את מוסדותיה וערכיה ועל איך האיש הכי-פחות-מתאים לתפקיד "מנהיג העולם החופשי" התמודד עם האסון הגלובלי החמור ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.

אבל אירועי יום חמישי לגמרי שברו את כל השיאים – הכניעה של בני גנץ לווטו של הליכוד על מועמדותו של מאיר כהן ליו"ר הכנסת, שבירת הכלים מצדו של יאיר לפיד והתפרקות המיזם הפוליטי שנקרא "כחול לבן", בפחות משתיים-עשרה שעות. כל זה על רקע כאוס חוקתי חסר תקדים נוכח ההתנגשות בין בג"ץ ליו"ר הכנסת אדלשטיין, כשבחוץ משתוללת מגפת הקורונה וענני משבר כלכלי מיתמרים באופק.

לקח לי קצת זמן לסדר את המחשבות, אבל אלה חמש התובנות המרכזיות לגבי אירועי יום חמישי:

1. שני הגנרלים, הישראלי והצרפתי

שארל ד-גול אמר פעם ש"בתי הקברות מלאים באנשים שהיו משוכנעים שאין להם תחליף". בפרפראזה על הפוליטיקה הישראלית ניתן לומר, ש"בית הקברות הפוליטי בישראל מלא באנשים שהיו משוכנעים שנתניהו מאמין שאין להם תחליף".

רשימת מאוכזבי, שלא לומר נבגדי נתניהו, היא כמעט אינסופית. היא לא מפלה בין גנרלים (שאול מופז) לאזרחים (בוז'י הרצוג), אנשי מפלגתו (ארדן שהובטח לו תיק בכיר בבחירות 2015) או ציבור מצביעיו (להם הבטיח שישאיר את תיק החינוך בידי הליכוד), בין ימנים (משה פייגלין), שמאלנים (ציפי לבני) או סתם אופורטוניסטים (אבי גבאי, שעל פיגוע ההתאבדות שביצע במפלגת העבודה ראוי להרחיב בפוסט נפרד).

רשימת מאוכזבי, שלא לומר נבגדי נתניהו, היא כמעט אינסופית. היא לא מפלה בין גנרלים לאזרחים, אנשי מפלגתו או ציבור מצביעיו, בין ימנים, שמאלנים, או סתם אופורטוניסטים

אז עכשיו בני גנץ הצטרף לרשימה זו כשנכנס תחת כנפי ממשלתו. לא מאהבת בנימין אלא משנאת הקורונה, ובעיקר מתוך פחד מדעת הקהל – גנץ, כבעל המנדט להרכבת ממשלה, נתפס כמי שמתעסק בפוליטיקה קטנה בעוד נתניהו "ניצב בחזית המערכה" נגד הנגיף. ההשפלות שספג מאורלי לוי-אבקסיס, המרד-לא-מרד של הנדל והאוזר והרומן מהצד עם הרשימה המשותפת פגעו כולם בתדמית שלו, וגנץ הבין שאם ישראל תיקלע לבחירות רביעיות (קטסטרופה בפני עצמה) הוא יפסיד ונתניהו יקבל את ה-61 המיוחלים.

2. חטא התמימות

חטאו של בני גנץ הוא לא בהפרת ההבטחה לבוחריו (עד לפני שנה, בפוליטיקה הישראלית זה לא היה חטא אלא נורמה), או בבגידה בעקרונותיו. גנץ חטא במשהו עמוק יותר וחמור הרבה יותר: בתמימות. הוא השתכנע, ושכנע יחד איתו את שותפו גבי אשכנזי, שהדרך הנכונה להתגייס למאבק בקורונה הוא ממשלת אחדות. כאילו אם גנץ ישב בלשכת שר החוץ במקום ישראל כ"ץ, ואשכנזי ישוב לקומה ה-14 בקרייה וידיח ממנה את נפתלי בנט, המגפה תיבלם במהירות וביעילות.

על פניו, גנץ מיקסם את התועלת הפוליטית שיכול היה להפיק מהסיטואציה: עם 15 מנדטים בלבד, הוא סחט שני תיקים בכירים (חוץ וביטחון) ועוד שני תיקי ליבה – משפטים ותקשורת – החיוניים לשמירה על שלטון החוק, בפרט נוכח משפטו של ראש הממשלה, ותוך שהוא בועט מהם את שליחיו של ראש הממשלה אוחנה ואמסלם.

הוא התחמק מלקחת על עצמו "תיקי מוות" כמו הבריאות והאוצר, שהשרים שיחזיקו בהם בחודשים הקרובים יחטפו כמויות של מים צוננים מהציבור, ובעוד שנה וחצי הוא צפוי להיכנס לבית בבלפור. אבל בחיים יש אי-וודאות לגבי התועלת, ובהתאם, תורת המשחקים נותנת לנו מושג נוסף שצריך לקחת בחשבון: תוחלת – מה הסיכוי שהתועלת אכן תתממש?

בתקשורת נטען שקיבל ערבויות מפה ועד הודעה חדשה. עמית סגל אפילו הצביע על האיש שנתן לו אותן – יו"ר ש"ס אריה דרעי. נו, אם גנץ מוכן לקבל את מילתו של אסיר לשעבר, שועל הקרבות הפוליטי שהוא ותיק השרים בממשלה (לצד נתניהו עצמו), יוזם "בלוק הימין" ושותפו האסטרטגי של ראש הממשלה, כנראה שגנץ אפילו יותר תמים ממה שחשבנו.

נטען שקיבל ערבויות רבות. עמית סגל אפילו הצביע על הערב – דרעי. נו, אם גנץ נסמך על מילת האסיר לשעבר, שועל הקרבות הפוליטי, יוזם בלוק הימין ושותפו האסטרטגי של רה"מ, כנראה שגנץ אפילו יותר תמים ממה שחשבנו

3. הצמד שנותר בחוץ

אי שם ב-2013 העליזה, כש"יש עתיד" הייתה השותפה הבכירה בממשלה והשוויון בנטל היה בשיא המחלוקת הפוליטית, ישבו שני שרים בכירים לצדו של נתניהו: שר האוצר לפיד מזה, ושר הביטחון יעלון מזה. סביב אחד העימותים בין השניים על נושא גיוס החרדים, התפרסמה השורה הבאה באחת הכותרות בתקשורת: "הקרב על ירושת של נתניהו החל".

מי היה מאמין שבסה"כ שבע שנים לאחר מכן שני שותפיו לשעבר של ראש הממשלה והיריבים הפוליטיים יהיו מובילי המחנה הפוליטי נגדו. הם לא רק שונים דרמטית מהאלקטורט השמאלי שרואה בהם את מנהיגיו (בעיקר לאור ההתרסקות של העבודה ומרצ), בוגי הנץ ולפיד הקפיטליסט, הם גם מאוד שונים זה מזה: גנרל לשעבר, רציני ומעמיק אבל קצת אפור, ופרזנטור כריזמטי שמאחוריו צבא של פעילים והתשתית הפוליטית המאורגנת בישראל.

החיבור ביניהם נובע, אם כן, לא מהדמיון ביניהם אלא מהחוויה המשותפת שלהם כשותפיו הפוליטיים של ראש הממשלה. אשכנזי וגנץ מכירים את "ראש הממשלה נתניהו" מהבור בקרייה ומישיבות הקבינט, לפיד ויעלון מכירים את "ביבי" ממסדרונות הכנסת ומישיבות הממשלה. בעיניהם, הוא יעשה הכל כדי לשמור על הכיסא, ושותפיהם לשעבר לקוקפיט הם מה שבברית המועצות כינו "האידיוטיים השימושיים" שלו הפעם.

4. תחייתו של לפיד

החיבור הזה, לפיד-יעלון, דווקא עשוי לעשות טוב לשניהם: הם ייתפסו, בוודאי בעיני מחנה ה"לא ביבי", כמי שעמדו על עקרונותיהם – לא לשבת עם נאשם בפלילים ולהגן על הדמוקרטיה הישראלית – ולא מצמצו נוכח ההפחדות (המוצדקות לכשעצמן) מהקורונה.

הוויתור על הכיסאות סביב שולחן הממשלה (לפיד היה יכול להיות שר המשפטים ויעלון שר החינוך) הוא עוד צעד בתהליך ההתבגרות הפוליטי של השניים שהחל כשוויתרו, כל אחד בתורו, על המקום הראשון לטובת מי שהאמינו בו. ללפיד גם תתלווה עכשיו ההילה היוקרתית של ראש האופוזיציה, עם המאבטחים והנאומים הקבועים והפגישות עם שועי עולם.

הוויתור על הכיסאות סביב שולחן הממשלה (לפיד היה יכול להיות שר משפטים ויעלון שר חינוך) הוא עוד צעד בתהליך ההתבגרות הפוליטי של השניים, שהחל כשוויתרו, כל אחד בתורו, על המקום ה-1 לטובת מי שהאמינו בו

אם הם ישכילו לשתף פעולה לאורך זמן,  כל מה שיצטרכו לעשות בשנה וחצי הקרובות זה למצב את עצמם כאלטרנטיבה שלא ויתרה על ערכיה. אם תתגשם ההנחה שלהם שנתניהו יפר את הבטחותיו וישפיל את גנץ קבל עם ועדה, הם יהיו שם בבחירות 2021 כדי לאסוף את השאריות של חוסן לישראל מהרצפה.

5. הפתרון של השמאל

מה לא נכתב על "הבעיה של השמאל" – אליטיזם, ניתוק מהעם, חוסר יכולת להגיע לקהלים חדשים, אידיאולוגיה כלכלית שאבד עליה הכלח, טהרנות, צדקנות, מחנאות, סכינאות וכישלון בהצמחת מנהיגים. לא נבקש לדבר על מקורותיה של "הבעיה של השמאל" אלא רק על התוצאה עצמה של בעיה זו: אין להם מספיק קולות.

זה עובדתית נכון: מפלגות השמאל צנחו מ-29 מנדטים בכנסת ה-20 ל-11 בלבד בכנסת ה-22. בבחירות האחרונות הן הצטמקו ל-7. עם נטישתה של אורלי לוי-אבקסיס, כוחן של העבודה ומרצ הוא 5% בלבד מהרכב הכנסת.

הפתרון של השמאל נמצא, אם כן, במאגר הפוטנציאלי של קולות המצוי באוכלוסייה הערבית בישראל. רוב מוחלט של ערביי ישראל משתלבים בחיי היום-יום במדינה, מוטרדים מבעיות מקומיות כמו פשיעה ובנייה, ומבקשים בהתאם להשתלב גם בעשייה הפוליטית. אבל "הרשימה המשותפת", שנולדה בחטא העלאת אחוז החסימה, היא מוקצית.

ערביי ישראל צריכים להיות לפלטפורמה החדשה מה שהשחורים בארה"ב הם למפלגה הדמוקרטית, לא רק קולות להישען עליהם, אלא שותפים אמיתיים.

הפתרון של השמאל נמצא במאגר הפוטנציאלי של קולות באוכלוסייה הערבית בישראל. ערביי ישראל צריכים להיות לפלטפורמה החדשה מה שהשחורים בארה"ב למפלגה הדמוקרטית, לא רק קולות להישען עליהם, אלא שותפים אמיתיים

מפלגה חדשה, יהודית-שמאלנית-ערבית-פטריוטית, תנער ממנה את המותג העבש (והזכור לרעה בקרב הציבור הערבי) של "העבודה", ותיתן פתרון לבעיות של שתי הקבוצות האלו: השמאל היהודי ישאב קולות שלכאורה "לא נספרו" בחישובים להקמת ממשלה לתוך מפלגה חדשה ולגיטימית. הפלגים הקיצוניים בחברה הערבית, תומכי הטרור, ימצאו עצמם מחוץ לכנסת, לא מכוח פסיקה של ועדת הבחירות או בג"ץ אלא בגלל כוחות השוק, כאשר לרובם המוחלט של ערביי ישראל תהיה אלטרנטיבה טובה יותר שתייצג אותם בנאמנות רבה יותר.

הזרעים לשיתוף פעולה יהודי-ערבי נזרעו עתה, כשהרשימה המשותפת המליצה על גנרל לשעבר לראשות הממשלה. עתה ישכיל השמאל הישראלי אם יצליח להנביט מהם שיתוף פעולה שוויוני עם עשרים אחוזים מאוכלוסיית המדינה.

רותם אורג הוא חוקר, פעיל חברתי והמייסד של העמותה "הברית הישראלית דמוקרטית", המחברת בין ישראלים ודמוקרטים בארה"ב על בסיס ערכים ליברליים משותפים. Ildem.org