אחד הנזקים הבלתי נסבלים שגרמה ועדת אגרנט היה מיקוד המסקנות על כשלי המלחמה ב"קונספצית המודיעין". במשך עשרות בשנים התמקדו החוקרים בכשלי המודיעין כהסבר להפתעת יום הכיפורים ותוצאותיה, מבלי להבין שהכשל הרבה יותר מורכב ורחב. במקביל לכשלון המודיעיני כשלה גם הקונספציה המדינית, שבה החזיק דיין שהיה שותף סוד לשיחות השלום שניהל קיסינג'ר לפני המלחמה, וכך גם כשלה הקונספצה המבצעית של הרמטכ"ל "שהסדיר יבלום" יחד עם ח"א את ההתקפה המצרית והסורית. מאחר ונושאי אלו לא נדונו והקשר ביניהן לא הובן, הן חזרו על עצמן שוב באסון הנורא של ה-7 באוקטובר (הקונספציה המדינית – החמאס ארגון פרגמטי ורוצה ברווחת התושבים. הקונספציה המודיעינית -החמאס מורתע ובכל מקרה השב"כ יתריע על הכנות למתקפה. הקונספציה המבצעית – "הגדר תבלום").
מכאן ניתן להבין שהניסיון למנוע הפתעה בעתיד על ידי שיפורים במערך המודיעין נועדו לכישלון וודאי והפתרון נמצא במישורים אחרים – המדיני והמבצעי. ובקצרה: יהיה צורך להפסיק את מדיניות "ההכלה", לקחת מחדש את היוזמה ולצאת למערכות-מנע כדי למנוע מהאויב להתעצם (לטפל ביכולות במקום בכוונות). להקים מערכי הגנה עמוקים וכוחות זמינים שיכולו לתמוך בקו ההגנה ולבלום התקפת פתע למקרה שקו ההגנה הראשון יקרוס.