בשבת הקודמת צויין את יום הניקיון הבינלאומי (World Cleanup Day). זהו זמן ראוי לדבר בו מעט על מה זה בעצם ניקיון. ניקיון זה לא רק לעשות ספונג'ה, אלא ערך. למרבה הצער, כאן בישראל הערך הזה קצת הוזנח ונשכח.

בשבת הקודמת צויין את יום הניקיון הבינלאומי, זמן ראוי לדבר בו מעט על ניקיון. ניקיון זה לא רק לעשות ספונג'ה, אלא ערך. למרבה הצער, כאן בישראל הוא קצת הוזנח

אנחנו אוהבים שהבית שלנו נקי, שהרצפה מצוחצחת, המדפים מסודרים והחצר מטופחת. אבל ביציאה משער הבית, למדרכה, לגן הציבורי, לפארק או לחיק הטבע מתגלה הישראלי המכוער, שהניקיון לא ממש בראש מעייניו.

הישראלים אינם "חולי ניקיון", אבל אנו בכל זאת סובלים ממחלה של חוסר אכפתיות מסביבתנו ומניקיונה. צאו לטייל וראו שהניקיון כבר לא באופנה. הזבל נערם בשולי הדרכים, נזרק ליד מעיינות ואתרי תיירות, נמצא בכל מקום סביבנו.

אירועים המוניים משאירים מאחוריהם לרוב פחי אשפה ריקים ומדשאות מלאות באשפה, הזבל הפך לחלק בלתי נפרד מסביבתנו. כל אלו כמובן מתגמדים לנוכח פסולת הבניין הנזרקת באופן פיראטי בלב הטבע הישראלי, שהולך ומתלכלך והופך לפחות ופחות נעים ומזמין.

אבל חוסר האכפתיות שלנו מניקיון לא נגמר בלכלוך שאנחנו משאירים מאחורינו. למעשה שם הוא רק מתחיל. משם הוא ממשיך ליחס שאנו מעניקים לעובדי הניקיון. אלו אנשים שעבור רבים מהישראלים הם שקופים, מובנים מאליהם. אנחנו נלכלך, הם ינקו, אומרים לעצמם רבים באטימות, לעיתים אף ברשעות.

חוסר האכפתיות שלנו מניקיון לא נגמר בלכלוך שאנו משאירים מאחורינו. זה ממשיך ליחס שאנו מעניקים לעובדי הניקיון, שעבור רבים מהישראלים הם שקופים. אנחנו נלכלך, הם ינקו, אומרים לעצמם רבים באטימות

הגיע הזמן שנכיר באמת: מדינה שאזרחיה מזלזלים במלאכת הניקיון ובעוסקים בה, תהיה מדינה מלוכלכת.

אבל הבעיה ממשיכה מהאזרחים לרשויות המדינה. נכון להיום חסרים בישראל לפחות 15 אלף עובדי ניקיון. אך בניגוד לענפי הבניין, החקלאות וענפים נוספים, כשזה מגיע לניקיון, המדינה נותרת באדישותה ולא ממהרת לאשר הגעת עובדים מהרשות הפלסטינית או מחו"ל.

15 אלף העובדים הללו, יכולים היו לייצר עבורנו סביבת חיים נקייה ונעימה יותר, במשרדי הממשלה, בבתי החולים, בבתי הספר ובמקומות רבים נוספים, אבל נאמנה למסורת הישראלית של זלזול בחשיבות הניקיון, הממשלה נמנעת מלאפשר הבאת עובדים. גם מכרזי המדינה שמתמחרים את עבודת הניקיון בשכר דחק, על סף שכר המינימום, הם חלק מהראיה של המדינה את הניקיון כנחות.

טוב נעשה כולנו, אזרחי ישראל, מקבלי ההחלטות והמנהיגים אם נייחד את יום הניקיון הבינלאומי למחשבה על הניקיון כערך.

נאמנה למסורת הישראלית של זלזול בחשיבות הניקיון, הממשלה נמנעת מלאפשר הבאת עובדים. גם מכרזי המדינה שמתמחרים את עבודת הניקיון בשכר דחק, הם חלק מהראיה של המדינה את הניקיון כנחות

על מה הלכלוך מסביבנו אומר עלינו כחברה. על מה הזלזול בעובדי הענף אומר על המזלזלים. על סדר העדיפויות המעוות של מי שמסרבים לאפשר לענף הניקיון די ידיים עובדות על מנת לבצע את משימתו כהלכה.

עו״ד ורוניקה רוזנברג- מנכ״לית ארגון חברות הניקיון בישראל, יו"ר ועדת ביקורת ודירקטורית במועצה הישראלית לצרכנות. צילום: עופר חג׳יוב

רבות דובר על האנשים השקופים, אלה שלא כולם שמים אליהם לב או מכבדים אותם. אלה שבעיני רבים הם המובנים מאליהם. גישה קיצונית של אותו עיוורון לאנשים הוצגה בשבוע שעבר בציוץ של מנכ"ל פורום קהלת מאיר רובין. לצד תמונה של עובד ניקיון נח על ספסל בעודו מסתכל על הטלפון שלו, צייץ ברשעות "כספי הארנונה שלנו יושבים כמובן בצד, משחקים בפלאפון".

מהי ליברטריניות?
כשבני אנוש רואים פועל ניקיון מותש יושב לרגע לנוח בצל, מנכ״ל פורום ״קוהלת״ רואה בזבוז של ״כספי הארנונה שלנו״ pic.twitter.com/guvGIERuE2

— Amir Ben-David אמיר בן-דוד (@AmirBenDavid) August 15, 2021

מאיר רובין לא כופר בזכותו של ראש העיר שלו לנוח מעט ולהביט במכשיר הנייד. הוא גם לא הביע פליאה על חוצפתם של המנהלים בעירייה לשלוח הודעה לבני משפחתם, או של אנשי הלשכה המשפטית לענות לשיחה מבני זוגם. מה שמפריע לו זה שעובד הניקיון "מעז", לעצור למנוחה קצרה בזמן העבודה הקשה בשמש הקופחת.

רבות דובר על השקופים, שלא כולם רואים או מכבדים אותם. גישה קיצונית של אותו עיוורון לאנשים הוצגה אצל מנכ"ל פורום קהלת, שלצד תמונת עובד ניקיון נח צייץ ברשעות "כספי הארנונה שלנו יושבים בצד, משחקים בפלאפון"

צר לי מאוד על רובין, שמתעקש לנטרל אנשים מאנושיותם רק בשל משלח ידם. כמי שעומדת בראש ארגון שחבריו מעסיקים עשרות אלפי עובדות ועובדי ניקיון, אני מבקשת להרים קול למענם. להזכיר לרובין ולרבים אחרים, כי העבדות כבר לא כאן. כי עובדי הניקיון הם נותני שירות, כמו ראש העיר, פקידי העירייה או כל עובד אחר. נותני שירות שזכאים ליחס אנושי ולא לציוצים של מי שלא מסוגל לראות בהם בני אדם בעלי זכויות.

אבל הציוץ של רובין הוא רק הקצנה של בעיה קיימת ורחבה הרבה יותר. פועלי הניקיון הם באמת שקופים בעיני חלקים רחבים בחברה הישראלית. אנחנו רואים זאת בחוצות הערים, בשמורות הטבע ובמקומות רבים אחרים – רואים את הזבל המושלך בכל מקום, כאילו אין מי שצריך אחר כך לתקן את הנזק.

רואים זאת גם בגישה של המדינה, שמחייבת את החברות לשלם שכר נמוך לעובדי הניקיון במתקניה, פשוט כי היא מוציאה מכרזים שמתמחרים את עבודתם כך.

ברגע שאנשים מכובדים שעומדים בראש מכוני מחקר ואשר עובדים בצמידות לשרים ובכירים רבים אחרים, לא מתייחסים לעובדים הניקיון כאל בני אדם בעלי זכויות, איך נלין על אחרים?

הזכות למנוחה איננה תלויה במעמדך, אלא רק באנושיותך, מי שמבקש לשלול אותה מעובדים, כדי שחלילה וחס כספי הארנונה שלו לא ישמשו לחמש דקות מנוחה, אטום לבני אדם.

אבל גם מי שמוציא מכרזים שמתמחרים עבודה קשה בשכר מינימלי, לא באמת רגיש לצרכיהם של העובדות והעובדים. וזו כבר לא עמדה של אדם זה או אחר, זו המדיניות של מדינת ישראל.

צר לי על רובין, שמתעקש לנטרל אנשים מאנושיותם רק בשל משלח ידם. כמי שעומדת בראש ארגון שחבריו מעסיקים עשרות אלפי עובדי ניקיון, אני מבקשת להזכיר לרובין כי העבדות כבר לא כאן

אני מכירה את עובדות ועובדי הניקיון. רואה אותם קמים כל בוקר לעבודה קשה, בשכר לא גבוה, רואה אותם שמחים ועצובים, רואה אותם עם בני משפחותיהם ורואה את עצמי מחויבת להיאבק למען זכויותיהם. להיאבק על כך שהם לא יהיו שקופים. שלא יהיו עוד אנשים מכובדים יותר או פחות, שיבקשו לשלול מהם את אנושיותם. להיאבק על כך שהמדינה תכיר בעבודה הקשה שהם עושים ותאפשר לתת להם תגמול ראוי עליה.

עו״ד ורוניקה רוזנברג- מנכ״לית ארגון חברות הניקיון בישראל, יו"ר ועדת ביקורת ודירקטורית במועצה הישראלית לצרכנות. צילום: עופר חג׳יוב

בחג סוכות אמור היה עם ישראל לשוב לכנען, חצי שנה לאחר היציאה ממצרים. בשל חטא העגל נענש העם והם התעכבו במדבר עוד 40 שנים. האם הם בנו סוכות ולא השתמשו באוהלים שיותר מותאמים לחיים במדבר?

ייתכן שגם מנהג בניית הסוכות מקורו בחג כנעני, בדומה למנהגי ראש השנה ופורים שהושפעו מחגיהם של הבבלים והפרסים. עם ישראל הושפע משכניו במנהגי החגים וגם באמונה. ממש לא עם לבדד ישכון.

ייתכן שגם מנהג בניית הסוכות מקורו בחג כנעני, בדומה למנהגי ראש השנה ופורים שהושפעו מחגי הבבלים והפרסים. עם ישראל הושפע משכניו במנהגי החגים וגם באמונה. ממש לא עם לבדד ישכון

ישראל קנוהל מדבר על דמותו של משה כמנהיג רב-תרבותי. קנוהל טוען שפרעה אחנתון הוא אבי המהפכה המונותאיסטית, האמונה באל היחיד, עוד לפני משה, אבל פרעה אחנתון לא הצליח להשריש את האמונה באל האחד כפי שעשה אחריו משה.

על פי ישראל קנוהל, משה הוא המנהיג שנקרא במקורות המצריים אוסרסיפ-אירסו, שמוצאו על פי  המקורות המצריים היה בכנען. אוסרסיפ-אירסו ניסה לתפוס את השלטון במצרים אחרי מות המלכה תאוסרת, אלמנתו של פרעה סתי.

קנוהל משער שהמלכה תאוסרת ששלטה במצרים כשלוש שנים בלבד היא בת-פרעה המוזכרת בתורה. אוסרסיפ-אירסו-משה גורש על ידי פרעה סת-נ-חת' בשנת 1186 לפנה"ס, שאותה קנוהל רואה כשנת יציאת מצרים, כשתפס את השלטון במצרים וקטע את שושלת השליטים הפרעונים ה-19, שהאחרונה שבהם היתה המלכה תאוסרת ואולי לזמן קצר אחריה גם אוסרסיפ-אירסו.

סיפור יציאת מצרים על פי קנוהל שונה מאוד מהמסופר בתורה ובהגדה ועל פיו משה ונאמניו הלווים היו למעשה פליטי חרב שגורשו ממצרים על ידי השליט החדש פרעה סת-נ-חת' לפני שהנחילו את תורת משה מהר סיני לעם ישראל. קנוהל כותב שהשם "אל" היה שמו של ראש פנתיאון האלים הכנעני ופירוש השם "ישראל" הוא "ישלוט אל ראש הפנתיאון הכנעני". באופן די מוזר מדינת ישראל קרויה על שם ראש פנתיאון האלים הכנעני אל.

קנוהל כותב שהשם "אל" היה שמו של ראש פנתיאון האלים הכנעני ופירוש השם "ישראל" הוא "ישלוט אל ראש הפנתיאון הכנעני". באופן די מוזר מדינת ישראל קרויה על שם ראש פנתיאון האלים הכנעני אל

אל המדבר המדייני Yahweh

על פי האיסלאם, אוסרסיפ-אירסו-משה, הוא גם הנביא מוסא, הוביל את העם למלחמה נגד המלך פרעה, שנתפס על ידם כמלך רע שלא האמין באל היחיד הגדול והקנאי. המאבק של משה, הנביא מוסא, במלך פרעה היה לא רק תיאולוגי אלא היה גם בעל סממנים של מאבק חברתי עממי. התורה מספרת על כך שמשה הרג מצרי שהתעמר בעבדים וברח למדבר שם פגש בנביא יתרו. זה מעיד אולי על מאבק עממי בשלטון המלוכני וגם על מקור האל Yahweh. הנביא מוסא, משה, הקדים את המהפכה הצרפתית והקומוניסטית באלפי שנים כשנאבק בשלטון מלך עריץ בן אלים כמנהיג פשוטי העם, מעמד העובדים\עבדים.

אוסרסיפ-אירסו-משה-מוסא נכשל בניסיונו לתפוס את השלטון במצרים וגורש על ידי פרעה סת-נ-חת'. הכשלון של משה במצרים במאבקו בפרעה הוא כנראה הגרעין ההיסטורי לסיפור יציאת מצרים, למתן תורתו לעם ישראל בהר סיני וליצירת המסורות המונותאיסטיות הגדולות, היהדות, הנצרות והאסלאם.

ומה המקור לאמונה הקנאית של משה באל היחיד הגדול והנורא, אל המדבר, ששמו בתורה נכתב יהוה אבל שמו נהגה כנראה יה-ווה (Yahweh)? על פי התורה, האל Yahweh נחלץ לעזרתו של משה במאבקו במלך פרעה ואח"כ סייע לו להימלט מצבא פרעה וטיבע בים את מרכבותיו.

גם בתורה לא נאמר שהמלך פרעה נהרג בקרב ומתוארת ההימלטות של משה מפני פרעה למדבר. על פי התורה, האמונה באל המדבר המדייני הגדול והנורא, Yahweh, הובאה למצרים על ידי משה במהלך מאבקו בפרעה ואחר כך לעם ישראל.

מה מקור האמונה הקנאית של משה באל היחיד הגדול והנורא, אל המדבר, ששמו בתורה נכתב יהוה אבל נהגה כנראה יה-ווה (Yahweh)? על פי התורה, האל Yahweh נחלץ לעזרת משה במאבקו בפרעה

האם המאבק של משה במלך-אל פרעה נבע גם מקנאות דתית, המתנגדת לפולחן אישיות של מלכים, שראו עצמם במצרים הקדומה ולאחר מכן גם באימפריה הרומית כאלים המתחרים במעמד של האל האחד?

ההתנגדות לפולחן אישיות של מלכים–קיסרים-אלים היה מוטיב מרכזי של היהדות, שהביא כאלף שנים מאוחר יותר להתנגשות התרבותית בין היהודים לרומאים. היהודים לא קיבלו את מעמד האלים שלקחו לעצמם הקיסרים הרומיים, וההתנגשות ותוצאותיה ההרסניות ליהודה היתה כנראה בלתי נמנעת.

המאבק התיאולוגי הזה שנראה מרחוק כפילוסופי ואקדמי, משקף כנראה מאבק תרבויות ומעמדות שהיה חריף עד מוות. ברומא העתיקה המעמדות החברתיים היו מושרשים. למשל עבדים, ועוד יותר גרוע, שבויי מלחמה, היו בעלי מעמד חברתי כל כך נמוך שהושלכו למאכל לחיות טרף או לחרבם של גלדיאטורים רצחניים. מותם בקולוסיאום של רומא של מאות אלפי עבדים ושבויי מלחמה מול קהל מריע לגיבורים הרומיים מתועד על ידי ההיסטוריונים והיה חלק מהמשחקים ומפולחן הקיסרים-אלים הרומיים.

מחנה ההשמדה לשבויי מלחמה ועבדים בבירת האימפריה הרומית קשה לעיכול גם כיום, כשמבקרים בקולוסיאום ורואים ושומעים הסברים מפורטים והמחשה בסרטים של טבח האדם שהתקיים שם במשך מאות שנים בפסטיבלים שערכו הקיסרים הרומיים.

השאיפה לחופש ממלכים, אלים ומעמידי פנים

אז אל מי אנחנו מתפללים? לראש פנתיאון האלים הכנעני אל או ל-Yahweh, אל המדבר המדייני? בשני המקרים אלה אלים זרים, ואולי טוב שננעלו כל שערי שמיים מיום שנחרב בית המקדש, כפי שאמרה אמא שלום בתלמוד הבבלי ועכשיו אנחנו חופשיים מאלים קנאים?

אז אל מי אנחנו מתפללים? לראש פנתיאון האלים הכנעני אל, או ל-Yahweh, אל המדבר המדייני? בשני המקרים אלים זרים. ואולי טוב שננעלו שערי שמיים מיום שנחרב בית המקדש, כדברי אמא שלום בתלמוד הבבלי

מאבק העם במלך פרעה ושיחרורם על ידי אוסרסיפ-אירסו-משה-הנביא מוסא, הוא ליבו של סיפור יציאת מצרים, ששמר את התקוה בשנות הגלות הארוכה לשוב ולחיות כעם חופשי בציון. בחג הסוכות היה אמור העם לשוב לארץ ישראל, הגשמה קדומה וראשונה של שיבת ציון.

סיפור יציאת מצרים והמאבק לחופש של העבדים השפיע גם בזמן מרד בר-כוכבא בכובשים הרומאים. על פי המסורת ההחלטה לצאת למרד התקבלה בערב סדר פסח על ידי רבי עקיבא.

מאבקו של משה ועם ישראל לחופש נתן השראה גם למאבק השחורים בארה"ב נגד הדיכוי והאפליה שמהם סבלו במשך מאות שנים. קיים איזה חוט מקשר בין השאיפה לחופש ושחרור מהשעבוד למלך פרעה במצרים, שנמשך במאבקי חופש אחרים.

חלק מהמאבקים לחופש הושפעו גם מקנאות דתית, שמקורה אולי באמונה באל  Yahweh שגילה אוסרסיפ-אירסו-משה-הנביא מוסא במדיין.

עקרון החופש והשיוויון החברתי משחרר משלטון מלכים ודיקטטורים אחרים מצד אחד ומשלטון האלים ומאמיניהם הקנאים מצד שני. כדאי להשאיר מאחור את אלה וגם את אלה, כי במהלך ההיסטוריה היה שלטונם עקוב מדם.

עקרון החופש והשיוויון החברתי משחרר משלטון מלכים ודיקטטורים אחרים מצד אחד, ומשלטון האלים ומאמיניהם הקנאים מצד שני. כדאי להשאיר מאחור את אלה וגם את אלה, כי במהלך ההיסטוריה היה שלטונם עקוב מדם

בכלל לא בטוח שכדאי לצפות לבואו של משיח קנאי שיחזיר אותנו אלפי שנים לאחור, למדינת הלכה כמו שעשו חכמי הדת באיראן. כדאי ללמוד מניסיונם המר של עמים אחרים ועדיף להשתחרר גם משליטתם של מעמידי פנים, שחושבים שכל שערי שמיים ננעלו משנחרב בית המקדש ולכן לקחו את השליטה לידיהם כדי להיות עם חופשי בארצנו.

ד"ר רמי רום הוא דוקטור לכימיה פיזיקלית, עורך פטנטים וחוקר עצמאי של מלחמת יום כיפור.

לא יודע אם שמתם לב, אבל ישראל 2021 היא מדינת חדשות. לכל מקום שאתה פונה אליו, אתה נתקל בחדשות, לרוב בחדשות כזב, "פייק ניוז", אבל גם בחדשות אמיתיות. ישראל הפכה למעצמת חדשות ויראלית, וירטואלית, חיה, ממשית ועצבנית.

החדשות נמצאות בכל מקום ואתר, תרתי משמע: ברשתות החברתיות השונות, באתרי החדשות הידועים יותר והידועים פחות ואף הקיקיוניים וגם – ברדיו ובטלוויזיה. 24 שעות רצופות של חדשות בכל מקום אפשרי.

החדשות נמצאות בכל מקום ואתר, תרתי משמע: ברשתות החברתיות השונות, באתרי החדשות הידועים יותר והידועים פחות ואף הקיקיוניים וגם – ברדיו ובטלוויזיה. 24 שעות רצופות של חדשות בכל מקום אפשרי

ובטלוויזיה, שלושה ערוצים מרכזיים – כאן 11 קשת 12, רשת 13 – משדרים חדשות החל בשעות הצוהריים. קשת 12 ורשת 13 מקדימים את כאן 11 ומתחילים את המרתון האין־סופי כבר בשעה שלוש בצוהריים.

וכך אתה יושב המון מול מרקע הטלוויזיה, מורט לעצמך שערות ושואל את עצמך מה חטאת שאתה צריך לצפות בכל כך הרבה חדשות החוזרות על עצמן בשלושה ערוצים שונים.

שלוש עם… ארבע עם… חמש עם… שש עם…

זה מתחיל בשלוש עם עֹפר חדד/אלמוג בוקר, עובר למהדורה מוקדמת בארבע עם אורן וייגנפלד/שדרן מזדמן, ממשיך לחמש עם רפי רשף/אמנון לוי/שרון ואורי ואז שש עם עודד בן־עמי/שדרן מזדמן/חדשות 11. בשבע תוכנית אקטואליה פיננסית כלשהי (השם לא חשוב/תוכנית חיסכון/חיות כיס) ובה צופים בכל מיני כתבים אוכלים ומשמינים או בודקים מאכלים לא מעניינים, ואז המהדורה המרכזית שנמשכת כשעה וחצי. ובערב – חדשות הלילה.

יוצא שמשעה שלוש בצוהריים עד תשע וחצי בערב הצופה בטלוויזיה צופה ברציפות אך ורק בחדשות משולבות באוקיינוס בלתי פוסק של פרסומות ממוחזרות שמשגעות את העין ואת האוזן ובעיקר את המוח (וכן, פרסומות תמצאו גם בערוץ הציבורי, אם כי בתדירות נמוכה יותר).

חדשות ועוד חדשות, חדשות על גבי חדשות, ערֵמות בלתי פוסקות של חדשות, והדבר היחיד ששונה בהן הוא שם המגיש שלהן. פעם זה עֹפר חדד, פעם זו עמליה דואק, פעם זה אורן וייגנפלד, פעם זה ירון אברהם ופעם זו אלמז מנגיסטו; פעם זה אלמוג בוקר, פעם זה שרון גל ופעם זה אמנון לוי. וכן הלאה וכן הלאה להוסיף על זה נוּכָלה.

חדשות ועוד חדשות, חדשות על גבי חדשות, ערֵמות בלתי פוסקות של חדשות, והדבר היחיד ששונה בהן הוא שם המגיש שלהן. פעם זה עֹפר חדד, פעם זו עמליה דואק, פעם זה אורן וייגנפלד ופעם זו אלמז מנגיסטו

והרי החדשות… החוזרות על עצמן

והחדשות עצמן? אלה חוזרות על עצמן, ממוחזרות, הרבה מהן הן בגדר רכילות זולה וצהובה ואם לא רכילות אז רק חדשות רעות – זה נרצח, זה אנס, זה חטף וזה נהרג. ועוד לא התחלתי לדבר על מעגלי החדשות הבלתי נגמרים סביב נגיף הקורונה – כמעט תמיד מראיינים באותם מעגלים את כל ה"לשעברים" הלא רלוונטיים שלא יכולים לענות על שום שאלה רלוונטית. אז למה לראיין אותם?!

והצופה? הצופה מתענה ומענה את נפשו.  עייפות פיזית, גופנית ונפשית.

אולי די? אולי מספיק עם זה? אולי תרגיעו עם הגודש האין־סופי הזה של החדשות?

בעבר הלא רחוק ממש הייתה מהדורת חדשות בחמש בערב (ערב חדש/חמש עם רפי רשף), בשש בערב ואז בשמונה מהדורה מרכזית בת חצי שעה עד שעה. ובלילה מהדורת חדשות קצרה לסיכום היום. שפיות. נורמליות.

היום נדמה שלכל מגיש/עיתונאי – ובמיוחד לחדשים והצעירים שבהם – נתנו מהדורת חדשות משלו. במה שונה מהדורת עֹפר חדד ממהדורת אורן וייגנפלד? במה שונה מהדורת עֹפר חדד ממהדורת ירון אברהם? כאמור, בשום דבר, רק בשם המגיש!

מה הצופה מבין מכך? שהחדשות עצמן ממש לא חשובות, חשוב רק מי שמגיש אותן, חשוב רק לספק עבודה למגישים, לכמה שיותר מגישים. ואני שואל: למי זה חשוב ולמה?

מה הצופה מבין מכך? שהחדשות עצמן ממש לא חשובות, חשוב רק מי שמגיש אותן, חשוב רק לספק עבודה למגישים, לכמה שיותר מגישים. ואני שואל: למי זה חשוב ולמה?

אז אם גם עליכם נמאסו החדשות הבלתי פוסקות, עשו כמוני: עִברו להאזין למוזיקה. האזינו למוזיקה האהובה עליכם, התנתקו מהחדשות המעיקות והמעייפות. הנפש שלכם תאמר לכם תודה.

יאיר בן־חור הוא עורך ספרות, עורך לשון, נקדן, עורך שירה ומשורר. פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה פרי עטו וספר מאמרים פילוסופיים, וערך וניקד מאות ספרים אחרים.