בחודשים האחרונים נחשפה שוב אחת האמיתות היסודיות של הסכסוך הישראלי־פלסטיני: ישראל אינה נעה באיטיות אל הכרעה מדינית, אלא מתרחקת ממנה באמצעות רצף של צעדים קטנים, מנהליים, משפטיים ותודעתיים.

אין כאן נאום חגיגי על סיפוח, אין החלטת כנסת על ביטול הסכמי אוסלו, ואין מפה חדשה המונחת על שולחן הציבור. יש דבר יעיל בהרבה: ממשלה שמקדמת שליטה, כנסת שמנרמלת אותה, מערכת משפט שמתקשה לעצור אותה, ציבור יהודי שמתרגל אליה, ורשתות חברתיות שמעניקות לה הד ציבורי. כך נראה סיפוח דה־פקטו בעידן שבו הפוליטיקה מעדיפה לא לומר תמיד בקול את מה שהיא עושה בפועל.

ד"ר שאול אריאלי, אל"ם במיל', לשעבר מח"ט עזה וראש מנהלת המו"מ במשרד ראש הממשלה, כיום ראש קבוצת המחקר "תמרור- פוליטוגרפיה", פרסם 11 ספרים ואטלסים על הסכסוך, מחקרים שונים ומאמרי דעה רבים.

כל הסכם לטווח ארוך שתחתום ארצות הברית עם איראן ויכלול הקפאת תכנית הגרעין שלה – הוא טוב לישראל. אני מודע לכך שטענה זו עומדת בניגוד גמור למבול הניתוחים והפרשנויות שמתפרסמים בכלי התקשורת ובמכוני המחקר העוסקים בביטחון ישראל, בימים שחלפו מאז הפסקת האש.

הסכם אמריקאי עם איראן בנקודת הזמן הנוכחית הוא אולי רע לראש הממשלה בנימין נתניהו מבחינה פוליטית, אך טוב לביטחונה של ישראל ולאזרחיה המותשים מהמלחמות בזירות השונות.

ד"ר דן סגיר הוא עמית מחקר במכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דייוויס באוניברסיטה העברית בירושלים. ספרו: "דימונה – ההרתעה הגרעינית של ישראל" יצא לאור בהוצאת כרמל.