באחד הלילות של נובמבר 2014 יצא כוח משטרתי כדי לעצור חשוד בכפר כנא. הוא נעצר, הועלה לניידת והמשיך עם כוח היס"מ למשימת מעצר נוספת. במהלך נסיעת הניידת, רץ לעברה חיר חמדאן כשבידו סכין מטבח, צעק "אללה ואכבר" והחל לדפוק על חלונות הניידת. שני שוטרים יצאו ממנה, ירו שני כדורים באוויר, כיוונו לעברו את נשקם והורו לו להשליך את הסכין. הוא לא ציית, ואחד השוטרים ירה לעברו כדור בודד, שפצע אותו. עם הגיעו לבית החולים נקבע מותו.
כחצי שנה לאחר מכן, הודיעה המחלקה לחקירת שוטרים כי החליטה, על דעת פרקליט המדינה שי ניצן, לסגור את תיק החקירה נגד השוטר היורה, בשל חוסר אשמה. אביו של חמדאן הגיש ערר על ההחלטה ליועץ המשפטי לממשלה.
הערר הוגש בתקופת כהונתו של יהודה וינשטיין, אך שנתיים חלפו, אביחי מנדלבליט התיישב על כס היועץ, וטרם ניתנה החלטה. עררו של האב נדחה רק לאחר שהגיש עתירה לבג"ץ נגד היועץ. העתירה המעודכנת כוונה כעת אל נימוקי היועץ להותיר את התיק סגור, ולהימנע מהעמדת השוטר לדין.
פסק הדין שניתן בעתירה, בחודש אוקטובר האחרון, הוא אחד מאותם פסקי דין מטלטלים, שבהם החליט בג"ץ באופן נדיר להתערב בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה בתחום הפלילי.
אם יש נושא שבו מתחם ההתערבות של בג"ץ הוא המצומצם ביותר, זה התחום הזה. לא רק בשל הכבוד המוסדי הרב שרוחש בית המשפט לתפקיד יועץ המשפטי לממשלה, אלא מכיוון שבתחום הפלילי – אף לדברי השופטים עצמם – יש לרשויות התביעה יתרון מובהק על פני בג"ץ. התביעה חשופה לראיות הגולמיות בתיק, היא מכירה את מהלכי החקירה מקרוב, ולה גם נתונה המומחיות המקצועית בענייני הערכת הראיות.
פסק הדין בעניין חמדאן, שבו החליט בג"ץ ברוב של שניים נגד אחד לקבל את העתירה ולהורות ליועץ המשפטי להעמיד לדין את השוטר היורה, הוא אולי המקרה השני או השלישי בהיסטוריה שבו בג"ץ הופך את החלטת התביעה לסגור תיק, משיקולים ראייתיים.
"בית משפט זה אינו הופך במהלך הדיון בעתירה למעין 'יועץ-משפטי-על', הבודק תחת היועץ המשפטי לממשלה ובמקומו אם חומר החקירה מצדיק הגשת כתב אישום אם לאו", ציטט השופט נעם סולברג, שהיה בדעת המיעוט בעניין חמדאן, את ההלכה המרכזית בתחום.
אך שופטי הרוב, ג'ורג' קרא ועופר גרוסקופף, חשבו אחרת, והורו ליועץ המשפטי להעמיד לדין את השוטר, למורת רוחו של סולברג: "חבריי צללו לעומקם של דברים, קבעו ממצאי מהימנות, והמירו את שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בשיקול דעתם; כזאת אין לעשות".
השופט נעם סולברג: "חבריי צללו לעומקם של דברים, קבעו ממצאי מהימנות, והמירו את שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בשיקול דעתם; כזאת אין לעשות"
ואכן, חייבים להודות שיש משהו בביקורתו של סולברג על נימוקיהם של שופטי הרוב. בפסק דינו עירבב השופט גרוסקופף בין שיקולים ראייתיים לבין שיקולים מתחום האינטרס הציבורי לקיים הליך פלילי, וזאת בניגוד לכללי היסוד לעבודת התביעה הכללית, הבוחנת שיקולים אלה בנפרד זה מזה, במצוות חוק סדר הדין הפלילי.
עם זאת, עצם המהלך להתערב בהחלטת היועץ המשפטי ולהורות לו להעמיד לדין אינו פסול כשלעצמו: טוב יהיה אם גם רשויות התביעה יידעו שאינן חסינות מפני התערבות שיפוטית בג"צית, ושזו איננה בגדר הבטחה תיאורטית בלבד, "הלכה ואין מורין כן".
מעמד נחות של חשודים
הבוקר יתכנס בבית המשפט העליון הרכב מורכב של חמישה שופטים, כדי לקיים דיון נוסף בפסק הדין בעניין חמדאן.
נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, שקיבלה את עתירות היועץ המשפטי לממשלה והשוטר היורה לקיים דיון נוסף, קבעה כי הוא יתמקד בשאלה אחת ויחידה – והיא השאלה האם ניתן להעמיד לדין אדם שכלל לא נחקר באזהרה בחקירה פלילית. זאת, מאחר שבמקרה הנוכחי מח"ש לא קיימה חקירה פלילית מלאה, אלא "בדיקה מקדימה" בלבד, ובמסגרתה שני השוטרים שהיו מעורבים בתקרית נחקרו כעדים ולא כחשודים.
פסק דינו של בג"ץ מייצר אם כך מצב תקדימי, שבו היועץ מחויב להורות על העמדתם לדין של השניים, אף מבלי שנחקרו. בכך, לכאורה, נפגעו גם זכויות היסוד שלהם, למשל זכות השתיקה והחיסיון מפני הפללה עצמית, וכן הזכות לקבל אזהרה – "מירנדה" בלשון המשפטית האמריקאית – המוכרת לכל צופה קולנוע או טלוויזיה: "יש לך זכות לשתוק, יש לך זכות להסתייע בעורך דין, אם אין באפשרותך לממן עורך דין, ימונה לך סניגור ציבורי".
"פסק הדין יוצר מעמד נחות של 'חשודים' שמעולם בעצם לא הוגדרו ככאלה", טענו סניגוריו של השוטר היורה בעתירתם לדיון נוסף, "אלה לא יזכו במעמד של חשוד – אך לעולם יהיו בסכנה של העמדה לדין".
החלטתה של חיות, והתמודדותה עם הטענות הקשות שהעלתה הפרקליטות בעתירתה לדיון נוסף, היא מלאכת מחשבת.
היא מתבססת על העובדה ששני שופטי הרוב, קרא וגרוסקופף, לא הגיעו לתוצאתם המשותפת בשל אותם נימוקים, כדי לדחות את טענות היועץ המשפטי שפסק הדין משקף הלכה חדשה.
בד בבד, היא מביעה הסתייגות מאמירתו של השופט גרוסקופף, שממנה עולה שבכל פעם שהפרקליטות מקבלת החלטות בשאלת העמדתו לדין של שוטר, היא מצויה בניגוד עניינים מוסדי נוכח העובדה שהחשוד משתייך למערכת אכיפת החוק.
בדיקה חוזרת של כלי הבדיקה המקדימה
לקראת הדיון שיתקיים הבוקר, בהרכב המקורי שאליו צורפו השופטים הוותיקים ניל הנדל ועוזי פוגלמן, הגישו הצדדים הודעות משלימות. מטעם היועץ המשפטי מציעים לפתור את העניין כך: במקום לקיים חקירה פלילית מלאה, תתקיים "השלמת חקירה" ובמסגרתה ייחקר השוטר באזהרה, כמקובל בחקירות פליליות, ובכך יירפא הפגם שלפיו הועמד אדם לדין מבלי שהיה חשוד במסגרת חקירה פלילית.
האמנם תרופת פלא? לא ממש. גביית עדות מאדם במסגרת חקירה פלילית איננה מעשה טקסי, אלא יש לה משמעות אופרטיבית. גורם מקצועי – פרקליט – אמור לשקול את הראיות בתום החקירה ולהחליט אם יש להעמיד לדין את החשודים, ובאילו עבירות.
במקרה שלנו, נוכח הוראת בג"ץ, נרתמה העגלה לפני הסוסים. מי ומתי ישקלו את תוצרי חקירתו באזהרה של השוטר, אם ההחלטה להעמידו לדין כבר התקבלה בהוראה ישירה מבג"ץ?
ברור, מסכימים אנשי הפרקליטות, אם יש חומר חקירה – חייב שיהיה מי שישקול אותו. משום כך, באופן בלתי מפתיע, תומכת הפרקליטות בעמדת המיעוט, של השופט סולברג, שלפיה אחרי גביית העדות המשלימה תישקל מחדש שאלת העמדתו לדין של השוטר; ולא בעמדת הרוב, שהכתיבה הגשת כתב אישום נגדו.
המצב שבו נסגר תיק שלא התקיימה בו חקירה פלילית (אלא בדיקה מקדימה בלבד), ושבהמשך בג"ץ קיבל עתירה בעניינו והורה להעמיד לדין את החשוד, הוא אכן מצב נדיר. לא כל כך בגלל הליך הבדיקה המקדימה – הליך די שכיח, בניגוד למצג שהציגה הפרקליטות כאשר הליך זה עמד במוקד עתירה לבג"ץ – אלא בגלל ההתערבות הבג"צית בהחלטה על סגירת תיק, שאירעה עד היום במספר מקרים מועט ביותר.
מי שכתב את פסק הדין בעניין הבדיקה המקדימה הוא השופט ניל הנדל, המבין היטב את העיוותים השונים העלולים להיגרם כתוצאה מנקיטתו, למשל בהיבט של זכויות החשוד. מה שהיה תיאורטי בדיון ההוא, הפך למוחשי במקרה של חמדאן. אולי היום, באולם בית המשפט, יתבהר כיצד מתכוון הנדל להתיר את הסבך.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו