לפני כשבועיים עבר תקציב המדינה ואיתו חוק ההסדרים עם לא מעט רפורמות. בקואליציה כל כך מגוונת, עם ימינה ותקווה חדשה מצד אחד ורע"ם ומרצ מצד שני, לא היו הרבה נושאים מהותיים שעברו בשקט, אבל רפורמה מהותית אחת דווקא לא עוררה מהומה בקרב חברי הקואליציה – רפורמת הכשרות.

עם ימינה ותקווה חדשה מצד אחד ורע"ם ומרצ מצד שני, לא היו הרבה נושאים מהותיים שעברו בשקט בדיוני התקציב, אבל רפורמה מהותית אחת דווקא לא עוררה מהומה בקרב חברי הקואליציה – רפורמת הכשרות

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

האופוזיציה אמנם התנגדה לה בתוקף, ובשלב מסוים אף פורסם שהיא תוצא מחוץ לחוק ההסדרים, אך לבסוף היא נכללה ועברה יחד עם התקציב וחוק ההסדרים.

מי שדוחף את הרפורמה הוא שר הדתות מתן כהנא מימינה. שותפים לו חברי כנסת מסיעות אחרות, כמו משה קינלי טור-פז מיש עתיד ויוליה מילנובסקי מישראל ביתנו. אבל קשה לפספס שמבחינתו של השר כהנא, מדובר בבייבי שלו.

כמו בנושאי דת ומדינה אחרים, ישנו פער גדול בין העמדה הרווחת בציבור לבין האופן שבו היא מתבטאת בכנסת. לאורך שנים סקרים רבים מראים גידול משמעותי בעמדות ליברליות בנושאי דת ומדינה, ולמרות זאת השינויים היו תמיד מינוריים ונקודתיים.

לדוגמה, "ברית הזוגיות", אחת ההצלחות הגדולות של ישראל ביתנו, מסייעת בפועל רק במקרים ספציפיים – זוגות "חסרי דת" – וגם זאת בליווי ביורוקרטיה כבדה המביאה לכך שמעטים משתמשים בכך. מהלכים אחרים, כגון פתיחת אזורי הרישום, צלחו אך לא שינו דבר במהות – מונופול הנישואין והגירושין בישראל עודנו בידי הרבנות בלבד.

אשר לרפורמת הכשרות, לא ברור שהיא תפחית עלויות לצרכנים וייתכן שאף תעלה אותן. אלא שאין בכך שום פסול. תפקיד המדינה אינו לממן את אמונותיהם הדתיות של האזרחים אלא רק לא למנוע מהם לקיים את אמונתם. כמו שהמדינה לא צריכה לממן לי חנוכייה או אתרוג, כך היא לא צריכה לממן לי כשרות. אם הרפורמה תייקר את הכשרות, האזרחים יחליטו האם הם רוצים לשלם על כך וכמה זה חשוב להם. אך לא אתייחס כאן לשאלת העלויות אלא לבשורה המרכזית בעיני ברפורמה – חופש דת וצמצום עירוב הדת והמדינה.

תפקיד המדינה אינו מימון אמונותיהם הדתיות של האזרחים אלא רק לא למנוע מהם לקיים את אמונתם. כמו שהמדינה לא צריכה לממן לי חנוכייה או אתרוג, כך היא לא צריכה לממן לי כשרות

רפורמת הכשרות היא שינוי מהותי שלא היה כמותו בנושאי דת ומדינה בישראל. אמנם לדעתי האישית, כמי שתומך בצמצום מרבי של מעורבות הדת במדינה וכתומך בשוק חופשי, מדובר במהלך שבפירוש אינו רדיקלי דיו. ובכל זאת, זהו צעד גדול.

החלק המשמעותי והחשוב ביותר ברפורמה לי כאדם דתי ושומר כשרות הוא המסלול החדש של "ועדת הרבנים".

החוק החדש קובע שני מסלולים:

1. האחד רגיל, שבו גופי הכשרות הם גופים פרטיים המחויבים לרמת כשרות סטנדרטית שתיקבע על ידי הרבנות, ומעבר לכך הם יכולים לקבוע סטנדרטים מחמירים יותר.
2. המסלול השני, "ועדת רבנים", גם הוא גוף פרטי, אך כזה שאינו מחויב לסטנדרט הבסיסי של הרבנות. כדי להקים גוף כזה יש להציב בראשו ועדה שתורכב משלושה רבנים, שלפחות אחד מהם כיהן בעבר כרב עיר. עליהם יפקח גוף פיקוח מטעם הרבנות, שיוודא שהם עומדים בסטנדרטים שהם טוענים לעמידה בהם. הסטנדרטים יפורסמו לכלל הציבור והפרה שלהם תוביל לשלילת רישיון הכשרות.

רבים ממתנגדי הרפורמה טוענים נגד המסלול של ועדת רבנים בטענה שיש כאן פתח למתן כשרות בעייתית מבחינה הלכתית, או סתם כשרות לא אורתודוקסית. אני סבור שכשרות לא אורתודוקסית היא דבר לגיטימי, אבל גם אם אתם מתנגדים לכך, החשש מופרך.

רפורמת הכשרות היא שינוי מהותי שלא היה כמותו בנושאי דת ומדינה בישראל. אמנם לדעתי, כמי שתומך בצמצום מעורבות הדת במדינה וכתומך בשוק חופשי, מדובר במהלך לא רדיקלי דיו. ובכל זאת, זהו צעד גדול

כדי שתתאפשר הקמה של גוף כשרות לא אורתודוקסי דרך המסלול הזה, צריך יהיה למצוא רב עיר מכהן או רב עיר לשעבר שיסכים לעמוד בראשו. למיטב ידיעתי, מעולם לא היה בישראל רב עיר לא אורתודוקסי. כדי להיבחר לרב עיר צריך לקבל תעודה מהרבנות הראשית.

האם ייתכן שרב שקיבל בעבר תעודה ישנה את עמדתו ויהפוך ללא-אורתודוקסי? ייתכן, אבל הוא עדיין יצטרך להיבחר על ידי האסיפה הבוחרת, שמורכבת בין השאר מרבנים מאותה עיר ונציגי בתי הכנסת. נראה לי שאם יקרה מקרה כזה, כנראה גם יגיע הזמן שבו כשרות לא אורתודוקסית תהיה דבר נצרך שיש לו ביקוש.

חשוב לזכור שכשרות, כמו כל סוגיה הלכתית, היא לא עניין עובדתי בינארי. פעמים רבות מה שעבור אחד נחשב "החמרה" עבור אחר זו "הקלה" ולהיפך. השנה, בשנת שמיטה, ניתן לראות זאת בצורה מובהקת: מבחינת המגזר החרדי "שמיטה לחומרא" פירושה לייבא ירקות מחו"ל, ומבחינתם של לא מעטים במגזר הציוני-דתי מדובר בבעיה חמורה ויש להעדיף פתרונות אחרים, שכן יבוא יפגע קשה בחקלאות הישראלית ולפיכך במצוות יישוב הארץ.

אבל גם כאשר אין מחלוקת מה עדיף אלא רק מה מותר, יש עמדות שונות, ואין סיבה שמי שסומך על שיטה מסוימת, ואם יש לכך מספיק ביקוש – לא יינתן לו רישיון כשרות. דוגמה לכך, שעליה כתבתי בעבר בבלוג, היא כשרותם של חגבים. למרות שיש מסורת ברורה שלפיה חגבים הם כשרים, גורמים ברבנות מתנגדים למתן כשרות בעניין זה. אבל חגבים הם דוגמה אנקדוטלית שכנראה לא נוגעת לחייהם של יותר מדי שומרי כשרות. לעומת זאת, כשרות למסעדות הפועלות בשבת היא כבר עניין אחר לגמרי.

כיום הרבנות מסרבת לתת רישיון כשרות למסעדה שפועלת בשבת. ככל שמדובר במסעדה שמחללת שבת, הרי זה לא צפוי להשתנות ברפורמה. מעבר לכך שאף גוף שיעמוד בראשו רב עיר לא יסכים לתת אישור כשרות למסעדה כזאת, יש גם בעיה הלכתית לאכול מכלים שבישלו בהם בשבת. אבל ניתן להפעיל מסעדה עם תשלום מראש, כאשר המסעדה פועלת ללא חילול שבת, בדומה לנעשה בחדרי אוכל בבתי מלון. כיום הרבנות מסרבת לתת רישיון כשרות למסעדות כאלה למרות שאין הבדל הלכתי בינן לבין בית מלון.

גם כאשר אין מחלוקת מה עדיף אלא רק מה מותר, יש עמדות שונות, ואין סיבה שמי שסומך על שיטה מסוימת, ואם יש לכך מספיק ביקוש – לא יינתן לו רישיון כשרות

מסלול "ועדת הרבנים" הוא בשורה עצומה לתומכים בחופש דת. הוא לא מושלם ועדיין המדינה מתערבת בעניין הכשרות הרבה יותר ממה שמוצדק, אבל זה צעד משמעותי להגדלת חופש הדת. בדיוק משום כך ההתנגדות כה עזה. החשש הוא מאובדן השליטה שיש כיום לממסד הדתי, והוא נובע מההבנה שמדובר במדרון חלקלק ומבורך. כולי תקווה שנגלה כי החוששים צודקים ובהמשך לסדיקת מונופול הרבנות על הכשרות ייסדק מונופול הרבנות על הנישואין והגירושין ויקדם אותנו למדינה חופשית וליברלית יותר.

דוב מורל עובד כפרילנס במחלקת הדאטה של שומרים – המרכז לתקשורת ודמוקרטיה. סטודנט למשפטים, נער גבעות לשעבר וכיום פעיל בקבוצת 'הליברלים במרצ'.