לא היה צריך להיות חד-עין במיוחד כדי להבחין בסימפטומים של סגנון ביביסטי בהופעתה של השופטת המודחת אתי כרייף ב"עובדה":

קורבנות אאוטסיידרית ("אני לא מרחביה"); טקטיקה של "אנחנו והם" ("מי אתם?"); העדר לקיחת אחריות על טעויות או מעשים פסולים ("מה קרה? לפעמים בא לנו לחיות"); הסתכלות על כל סוגיה ציבורית מהפריזמה האישית בלבד ("החלום שלי להיות שופטת", "זה ענין פרטי ביני לבין בעלי"); בטחון עצמי מופרז ("אני מתאימה לתפקיד כמו כפפה ליד").

וגם, כמובן, השימוש בסאונד-בייטס שהופכים מייד למטבעות לשון אשר יסמנו את השיח הציבורי לתקופה ארוכה. במקרה של כרייף זה הביטוי "קשר מיני חברי" כמו גם ה"נו נו נו", שמזכיר את ה"נה נה נה נה" שליווה את סידרת הראיונות של בנימין נתניהו בבחירות בשנה שעברה.

חלק מהתגובות של כרייף בראיון המצוין שערך עמרי אסנהיים נראו מתוכננות, אולי אפילו מתוזמרות, כולל העילגויות המפוארות בעברית ("רבבות אם לא אלפים"), ונדמה היה שערכה חזרות כדי למקד את המסר. דווקא הגישה האמפטית שהפגין מולה אסנהיים סייעה כדי לחשוף כי מאחורי ההופעה הזאת קיים דפוס ותוכנית סדורה, שאותנטיות אינה בהכרח מרכיב משמעותי בתוכה.

אתי כרייף ב"עובדה", צילום מסך מערוץ 12

ואכן, במהרה התברר שכרייף הקיפה את עצמה באנשים שעובדים או עבדו עם נתניהו, בהם עורך דינו עמית חדד ויועצו לענייני תקשורת עופר גולן. רק עוד כמה ימים עברו והיא כבר הספיקה לעשות 'וי' על כל התיבות ההכרחיות ברשימת ההישגים העונתית, והפכה את הלימון (חשדות בפלילים, הדחה מתפקיד ציבורי בבושת פנים, שיבוש חקירה ובידוי ראיות מול המצלמה) ללימונדה מתוקה בעידן הטוויטר והבולשיט.

וכך, בטרם הספיק הציבור אפילו לעכל את הופעתה המרתקת והיהירה כז'אן דארק הלוחמת במערכת המשפט, כבר התפקדה כרייף למפלגת הליכוד, הוזמנה לקשט השקות תמורת אלפי שקלים, סומנה כקולן המושתק של הנשים כמעין פמיניסטית פוסט-מודרנית, שובצה בפאנל מכובד של  "נשים מובילות עסקים" לצידן של השרה אילת שקד, נדדה בין הערוצים והתוכניות כתזזית במופע יחיד שכולו זוהר והצלחה, ושיגרה, כנראה באמצעות יחצנים, סרטון שלה בו היא נראית מגיבה עם בעלה והחבר'ה לחיקוי בארץ נהדרת.

בתוכנית הסאטירה של ערוץ 12 כרייף כבר הפכה לדמות קבועה, כולל "מה, מה פתאום?" המוכר (והשקרי בדיעבד) של נתניהו. המעגל היחצני, שבימים כתיקונם יכול להתפרס על פני חודשים, הושלם במהירות מסחררת. האקס-שופטת הפכה לאקס-פקטור, כוכבת ריאליטי במיטבה.

המעגל היחצני, שבימים כתיקונם יכול להתפרס על פני חודשים, הושלם במהירות מסחררת. האקס-שופטת הפכה לאקס-פקטור, כוכבת ריאליטי במיטבה

לכרייף לא הפריע המיסגור הביביסטי והאופורטוניסטי, כפי שלח"כ דוד אמסלם לא מפריע באחרונה התיוג הגזעני נגד אשכנזים, וכפי שבעבר הצגתה של מירי רגב כח"כית מתבהמת לא רק שלא הזיקה לתדמיתה, אלא אפילו מונפה על ידה לשרשרת ארוכה של כתבות יחצניות, אשר הסיטו את תשומת הלב מפועלה הממשי בתחומים עליהם הייתה מופקדת.

ח"כ מירי רגב (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

אמסלם, כעת ללא נוכחות פטרונו המואשם בפלילים, מקפיד בתקופה האחרונה לאתגר את בלוטת התדהמה הציבורית באמירות פרובוקטיביות וגסות רוח המשחקות לידי ההמון הצמא לקרבות בוץ ברשתות החברתיות, ולתוכניות הרדיו הזקוקות באופן נואש לאקשן בין גלי הקורונה המתישים.

כמעט כל יום מופיע ציוץ "מזעזע" חדש. בין דילוג מתצלום מאסטרשף להגשת תביעות דיבה נגד כל מי ש"הוציא את דבריו מהקשרם", הכריז אמסלם בימים האחרונים כי הצמרת המשפטית של מדינת ישראל צריכה לשבת במגרש הרוסים, כיוון שמדובר בארגון פשיעה. השיא נרשם כמובן לפני שבוע כאשר בתשובה לשאלה "האם האשכנזים כולם גזענים" השיב בלי למצמץ:"האשכנזים הארדקור הגיעו מבית גידול כזה".

נדמה שרוב פעילותו של אמסלם מתנקזת לגימיקים תקשורתיים, והוא מנסה לעקוף במירוץ המשטמה נגד מערכת המשפט אפילו את יעקב ברדוגו, שפוטר בשבוע עבר מהגשת יומן הערב של גלי צה"ל. כדי לזכות בתואר המאסטרשף של ההסתה, אמסלם מבין שהוא צריך לייצר מאסה של זעזוע יומיומי, ובכל פעם לעבור את הרף עוד קצת. אחרת נאבד עניין.

כדי לזכות בתואר המאסטרשף של ההסתה, אמסלם מבין שהוא צריך לייצר מאסה של זעזוע יומיומי, ובכל פעם לעבור את הרף עוד קצת. אחרת נאבד עניין

הכרזתו של אמסלם כי האשכנזים גדלו בבית גידול גזעני לא באה לעולם יש מאין. הפופוליזם הביביסטי נשען על השד העדתי מזה זמן רב ורותם אותו למטרות של עוצמה פוליטית (רגב, שהכריחו אותה בבית הספר לקרוא צ'כוב), תקשורתית (אבישי בן-חיים ותיאורית ההגמוניה מול ישראל השנייה) וציבורית (אריה דרעי עם סרטונים על מסכנים ועניים בשירות עבירות מיסוי חמורות). כרטיס ה"צא מהכלא" האוטומטי ששלפה כרייף בדמות ההצהרה "אני לא מרחביה", הפך מזמן לשם קוד: מותר לי כי אני לא אשכנזית/מקושרת/פריבילגית.

ח"כ דוד אמסלם על דוכן הכנסת (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

דוגמאות אלה ואחרות הן עדות לשיח סרק פופוליסטי וזול בעידן הטוויטר, כזה שלעולם אינו מתמקד בנושא או במסר אלא אך ורק בגלי ההדף של הפיצוץ הרגעי. ככזה, השפעתו היא בעיקר הרעלת האווירה הציבורית ומיאוס של ההשתתפות בזירה הזו בקרב ציבורים רבים המתרחקים ממנה בהדרגה.

אולם בקלות ניתן לאבחן אותו כחלק ממגמה מתמשכת, בארץ ובעולם: הפופוליזם הוא כבר לא "רצון העם" או "קול העם" אלא קולו הדמגוגי של מיעוט אלים היודע לנצל את יתרונות המדיום ואת השפה של העידן. ואמנם, בנימין נתניהו בישראל ודונלד טראמפ בארה"ב (כמו גם מנהיגים אחרים) שיכללו את השיטה מימין, אבל גם משמאל אפשר לראות את הדי התופעה בתקופה האחרונה.

אחת הדוגמאות הבולטות משמאל היא אותם נציגי המחאה האקטיביסטים נגד נתניהו, דוגמת סדי בן-שטרית ואחרים, אשר עם שוך הפגנות בלפור הפכו בחלקם למובילי המאבק נגד חיסוני הקורונה, כשהם מפמפמים באותה ההתלהבות רושפת סיסמאות נגד המדע והממסד הרפואי. מדמויות המתיימרות להטיל ספקות בשלטון הפכו דמויות כגון בן-שטרית, אורלי וינלאי, גיא מרוז ואלדד יניב (אשר התמתן לאחרונה) לפופוליסטים צעקנים לא פחות מאלה שיצאו נגדם.

מדמויות המתיימרות להטיל ספקות בשלטון הפכו דמויות כגון סדי בן-שטרית, אורלי וינלאי, גיא מרוז ואלדד יניב לפופוליסטים צעקנים לא פחות מאלה שיצאו נגדם

המאחד בין הגישה הביביסטית לגישה האנטי-חיסונית הוא בשיח המפלג: שני הצדדים מתחברים לקקופוניה אחת גדולה של פופוליזם זול שבו לעובדות, הקשרים, או שיח מעמיק לא נשאר מקום. גם בימין וגם בשמאל מגרדים אנשים המתיימרים להיות רציניים את פדחתם: האם להתנזר מהדייסה הזאת (ולשלם מחיר בהתנתקות מהזירה הציבורית), או להצטרף להמון ולהתפלש בבוץ כדי לזכות בנתח מתשומת הלב הציבורית?

סדי בן שטרית במאהל המחאה בבלפור, 2020 (צילום: Benco Artographer)

הרדיפה נותנת לגיטימציה

ד"ר דורון נבות, ראש המחלקה לממשל ורעיון מדיני מאוניברסיטת חיפה, מזהה באירוע לידתה הפוליטית של כרייף סימנים זהים להפיכתו של נתניהו מניאו-שמרן לפופוליסט – זה המפלג, המתכסס והמנצל באופן מושלם את 15 הדקות הטלויזיוניות למטרות פופוליסטיות שהוא משרטט

"כשחשבתי על כרייף מתארת את אופן התנהלותה מול הוועדה לבחירת שופטים ויחסיה עם אפי נוה, מצאתי דמיון מדהים לרטוריקה של אירוע הקלטת הלוהטת של נתניהו ב-93'", נבות אומר.

"כשחשבתי על כרייף מתארת את אופן התנהלותה מול הוועדה לבחירת שופטים ויחסיה עם אפי נוה, מצאתי דמיון מדהים לרטוריקה של אירוע הקלטת הלוהטת של נתניהו ב-93'"

"תחשוב על זה: עד שנתניהו התייצב באולפן 'מבט' לדווח בהיסטריה על הקלטת, הוא עוד נחשב לסוג של אצולה ימנית מסורתית, נסיך: השגריר באו"ם, בן למשפחת מופת, רטוריקן מרהיב, איש אשכולות. לא מסית, לא מפלג, לא משקר, לא היסטרי. ההופעה של נתניהו בינואר 1993,  מיוזמתו, בה הוא מספר על ניסיון סחיטה לכאורה, משנה אותו ואותנו.

"בראיון שבו התייצב באולפן 'מבט' והצהיר על קיומה של קלטת סחיטה נגדו, היו כל האלמנטים בראיון של כרייף: בשני המקרים היה וידוי יזום על ניאוף, כולל הטענה ש'זה עניין פרטי ביני לבין אישתי/ בעלי'.

ד"ר דורון נבות (צילום: פייסבוק)

"בשני האירועים הוסטה מייד ההתנצלות לכאורה והבושה לכאורה למתקפה חזיתית נגד הממסד: סוחטים אותי אצל נתניהו, רודפים אותה אצל כרייף, כאשר בשני המקרים המסר הוא של קורבן של השיטה, של הממסד ושל היריבים. מה שמרתק מבחינתי זו ההתדרדרות. בעוד שנתניהו טען כי נסחט, הרי שכרייף אפילו את זה לא יכולה ממש לטעון".

המסקנה של ד"ר נבות היא שנתניהו אולי הלך, אבל הביביזם – כסוג של פסאודו-פופוליזם ישראלי תוקפני – יישאר אחריו לזמן רב. "גם אם ביבי יצא מחיינו, הפסאודו-פופוליזם לא בהכרח ילך איתו. ראשית, כי הפופוליזם בישראל צומח על רקע מצוקה אותנטית. שנית, כי הפסאודו-פופוליסטים תלויים במורשתו של נתניהו יותר ממנו. הוא יכול להתרחק מהמורשת הביביסטית, אבל הם לא".

תסביר את זה. למה למשל שימשיכו לתרום לו, בקמפיין גיוס המונים, אם הוא לא יהיה מנהיג?
"כי התרומות ההמוניות אולי נועדו לנתניהו, אבל בפועל ממלאות את הצרכים של ינון מגל ודומיו. גם אם התורם לא זקוק להם – התורמים זקוקים לתחושה שמלווה אותם במסע התרומות. לנתניהו יש אופציות, לחלק ממשיכי דרכו אין.

"טענת הרדיפה אחריו היא חלק מהליגיטימציה לקיומם, והם חייבים לשמר אותה כדי להמשיך להתקיים. נניח שנתניהו באמת חותם על עיסקת טיעון ונדמיין אפילו שהוא יוצא בהכאה על חטא פומבית: שגיתי, חטאתי, אני מתנצל. מה יגידו האמסלמים והדיסטלים? שעכשיו הם מבינים שכל הזמן הזה הם הגנו על פושע? זה לא מתקבל על הדעת מבחינתם.

"נניח שנתניהו באמת חותם על עיסקת טיעון ונדמיין אפילו שהוא יוצא בהכאה על חטא פומבית: שגיתי, חטאתי, אני מתנצל. מה יגידו האמסלמים והדיסטלים? שעכשיו הם מבינים שכל הזמן הזה הם הגנו על פושע? "

"הם יהיו חייבים להמשיך ולטעון שהוא היה קורבן של מערכת אליטיסטית וליברלית מרחביה ששמה לה למטרה לרדוף כל מי שחושב אחרת ממנה. ועכשיו כשהוא מתנצל, הוא מוכנע בידי אותה המערכת. התנועה העממית הזאת חייבת להמשיך להתקיים והאתוס חייב להמשיך להדהד. גם אחרי שנתניהו יפרוש או יחליט לעבור הלאה".

נתניהו בבית המשפט המחוזי ירושלים בעת פתיחת משפטו, ב-24 במאי 2020 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

נבות מזכיר שפופוליזם אינו דבר רע בהכרח, ולמעשה ביסודו, מבחינה הסטורית, הפופוליזם מסמל  חתירה לדיאלוג נכון יותר עם העם, על חשבון ההתנשאות האליטיסטית.

בארה"ב, למשל, הכינוי "populist" היסטורית לא נחשב לגנאי או לבוז. להיפך, הפופוליסט המסורתי הוגדר כאיש ציבור החותר להיות קשוב לציבור הרחב החש כי צרכיו ודאגותיו זוכים להתעלמות שיטתית של האליטות השליטות. לפיכך, הפופוליסט המסורתי במתכונתו הקלאסית יגלה רגישות חברתית ויתרחק מהסגירות האליסטיטית לטובת קידום האינטרסים של ציבורים רחבים יותר.

"בישראל הפופוליזם התחיל עם מנחם בגין, אבל לא כדבר שלילי בהכרח. כי במקור הפופוליסט שואף להזדהות עם ה'דמוס', כלומר עם העם ולא עם האליטה, ויש בכך משהו נהדר", מסביר נבות.

"הפופוליזם התחיל עם מנחם בגין, אבל לא כדבר שלילי בהכרח. כי במקור הפופוליסט שואף להזדהות עם ה'דמוס', כלומר עם העם ולא עם האליטה, ויש בכך משהו נהדר"

"זאת דמוקרטיה שחוזרת לשורשים שלה – הציבור המוחלש מול האוליגרכיה. ואז הפופוליסט פועל למען השכבות החלשות, למען חוקים חברתיים, למען יותר שוויון, חמלה או בריאות לכולם. הפופוליסט לא חייב להיות דמגוג אלים. ברני סנדרס הוא דוגמה לפופוליסט מהסוג הזה, שחותר להשבת הכוח לדמוס.

"הבעיה עם הביביזם היא שהדמוס כבר מזמן נזנח. ברגע שהפסאודו-פופוליזם הביביסטי צומח בימין הכלכלי, הוא זונח מהר מאוד את הרעיון של כלכלה צודקת ומתמקד אך ורק בפוליטיקה של זהויות. במקום לומר 'יש אי-צדק חברתי, בואו נחלק מחדש את המשאבים' הוא אומר 'יש אי-צדק, אז בואו נכפיש כמה שיותר'.

Bernie Sanders (צילום: Greg Allen/Invision/AP)

"ותלמידיו של נתניהו מתעלים על מלמדם. הם מראש זונחים את חלוקת העוגה ומתעסקים רק בקישוטים סביב. אם אני תלמיד של נתניהו, כל מה שאני לומד ממנו זה איך להתגולל נגד האליטה – או מה שאני תופס כאליטה – כי זה הכי קל. לכלכלה ולחברה אין שום חשיבות בפופוליזם-הביביסטי שהשתלט על השיח".

"תלמידיו של נתניהו מתעלים על מלמדם. הם מראש זונחים את חלוקת העוגה ומתעסקים רק בקישוטים סביב. אם אני תלמיד של נתניהו, כל מה שאני לומד ממנו זה איך להתגולל נגד האליטה כי זה הכי קל"

גם גיל סמסונוב, שותף במשרד הפרסום גליקמן-שמיר-סמסונוב ומי שניהל עבור הליכוד-ביתנו את האסטרטגיה של קמפיין הבחירות לכנסת ב-2013, חושב שהגישה הביביסטית נובעת מתחושות עמוקות וישנות שקיבלו תצורה חדשה.

"תופעות כמו כרייף ואמסלם שונות בתכלית מהסגנון והדרך של החירותניקים הראשונים. אבל ההיענות של חלק מהקהל הימני נובעת מאותה אנדרדוגיות שנולדה בעלילת רצח ארלוזורוב 1933, בסזון, והמשיכה למה שנתפס כעלילה נגד נתניהו. השפה והמסר והסגנון השתנו, אבל חלק מהקהל הימני שמרגיש נרדף ומקבל כל מי שמתנגח באליטה.

"כשדוד לוי דיבר בשם העם על קיפוח, הוא היה מנהיג פועלים אותנטי מבית שאן שזעק בקול גדול את הקיפוח, אך שמר על ממלכתיות.

"מה שלא רואים זה שמאחורי חלק מההתלהמות של היום, יש אינטרס פוליטי של אמסלם ואחרים, שרוצים להיבחר לכנסת ויודעים לפנות למיעוט מהמתפקדים שרוצה וצמא להתלהמות וניגוח השמאל,  אשכנזים, תקשורת.

גיל סמסונוב (צילום: יח"צ)

"כדי להיבחר לכנסת, מועמד אזורי צריך 3,000 או 10,000 קולות, ומועמד ארצי צריך 10-20 אלף קולות מתוך 100 אלף. לכן הוא פונה לבייס מאוד ספציפי שהשנאה לאשכנזים-אליטה מספיקה לו כדי לבחור אותו לרשימה לכנסת. הוא לחלוטין לא טיפש – מכריו מכלל הקשת הפוליטית מספרים על אדם חביב, סחבק. מדובר בפוליטיקאי שמזהה מה דרוש לו כדי להיבחר בעידן הזה.

"אז כן, יש בימין עדיין את הדי-אן-איי של אנדרדוגיות, נרדפות, קיפוח. של לוחמי מחתרת מפעם שהודרו מלוחות הזיכרון, שדוד בן-גוריון קרא למנהיגם בגין 'פשיסט', 'האיש שיושב ליד דר' באדר', ובעידן החדש הם חשים השתלחות תקשורתית-ממסדית-משטרתית במנהיגם נתניהו. מכאן הדי-אן-איי הליכודי. פעם 'בגיניסטים' והיום 'ביביסטים'.

"אבל צריך לזכור שחלק מהמתמודדים מנצלים את הכעסים והתסכול כדי לפנות לחלק מהקהל שרעב לתגובה אגרסיבית".

הכול קמפיין מתוכנן?
"בוודאי. הכול מתוכנן. בעידן הרשתות החברתיות, אמסלם בכלל לא רואה את אבא שלי הליכודניק בן ה-93 מזכרון יעקב או את רוני אמזלג הליכודניק מבאר שהוא איש הייטק או את המתנחל הימני מקרני שומרון – שהמשותף לשלושתם שהם מתכווצים מבושה כשהם שומעים את אמסלם, כי השיח הזה מרתיע אותם, על אף היותם מוגדרים כ'ימנים' מבחינה אידיאולוגית.

"אמסלם פונה ומתבונן לעבר שני גורמים בלבד: מיעוט פעיל של ליכודניקים שמריעים לו 'כל הכבוד, הכנסת להם' ונחום רוזנצוייג מרעננה שמקלל אותו בטוויטר בחזרה ומרגיז את כל הליכודניקים. זו קבוצת היחס שלו והיא מצומצמת למדי, כי כאמור כל מה שצריך לעשות זה להשיג כמה אלפי קולות בפריימריז, לא לסחוף אומה שלמה. ולכן התגובות האלה מדרבנות אותו להמשיך ואפילו להגביר עוצמה".

"אמסלם פונה ומתבונן לעבר שני גורמים בלבד: מיעוט פעיל של ליכודניקים שמריעים לו 'כל הכבוד, הכנסת להם' ונחום רוזנצוייג מרעננה שמקלל אותו בטוויטר בחזרה ומרגיז את כל הליכודניקים"

פליירים של דוד אמסלם בעמדת הצבעה לפריימריז של הליכוד בפברואר 2019 (צילום: נועם רבקין פנטון/פלאש90)

הפסאודו-ביביזם מפרנס יפה את נציגיו

גם אבי בניהו, יועץ לאסטרטגיה ותקשורת, מבחין פה במהלך תועלתני של זיהוי אלקטורט שהמסר, ובעיקר הסגנון, מדבר אליו. "קח את אריה דרעי, למשל", אומר בניהו. "הוא שתק שש שנים, ביקש הסדר טיעון ואז פרש מהכנסת עם נאום נגד מערכת המשפט והפרקליטות והפעם כ'יועץ פרלמנטרי' של ש"ס. גם הוא מבין, כמו כרייף ואחרים, שיש פה עשרות אלפי קולות על הרצפה.

"נתניהו הוא ראש הממשלה הראשון שמשאיר אחריו 'רחוב' – כך זה היה כשפרש ב-99' וכך עכשיו, כשסיים את תפקידו כראש הממשלה. זה אלקטורט שלם שבחלקו ניזון משנאת הפרקליטות והמערכת המשפטית.

"נתניהו הוא ראש הממשלה הראשון שמשאיר אחריו 'רחוב' – כך זה היה כשפרש ב-99' וכך עכשיו, כשסיים את תפקידו כראש הממשלה. זה אלקטורט שלם שבחלקו ניזון משנאת הפרקליטות והמערכת המשפטית"

"לכן אני יכול לשבת עם אמסלם לשיחה מדהימה של שעתיים כי הוא באמת איש מקסים כשהוא רוצה כמו שמתארים אותו, אבל כשהוא אומר שהיועמ"ש צריך לשבת בכלא עם מדים כתומים זה לדעתי מהלך מחושב ופרקטי לכל דבר".

למהלך המחושב הזה אפשר להוסיף גם את הצד הכלכלי. הביביסטים ושלוחיהם (עורכי הדין ויועצי התקשורת המקיפים אותם כמו עמית חדד, טופז לוק, עופר גולן ואחרים) מתפרנסים היטב מהאסטרטגיה שחושפת אותם לקהלים רחבים והופכת אותם למעצמת תקשורת.

אבי בניהו (צילום: יוסי זליגר/פלאש90)

לתוך המשחק הביביסטי משתלבים כלי התקשורת החדשים, הרשתיים, באופן מושלם. אמנם סמסונוב מזכיר כי "המצלמות תמיד אהבו ללכוד ולשדר בלופ את צעקני הליכוד – מגסטון מלכה ועד עוזי כהן", אבל ברור שהמגמה מתחזקת בעידן שבו אפשר במימון זעום להשיג יותר חשיפה לציוץ או לפוסט באמצעים של הפצה ויראלית מאשר הופעה בפריים-טיים של חדשות 12.

ח"כ גלית דיסטל-אטבריאן פיתחה קריירה פוליטית מזהירה (נתניהו הצניח אותה למקום העשירי בליכוד) באמצעות תוכנית רדיו בתחנה המתריסה (והשולית לכאורה) "גלי ישראל", עם האזנה מוגבלת אבל יכולת מפתיעה לעשות רעש וצילצולים ולייצר קמפיינים.

גם גדי יברקן, דודי אמסלם ועד לאחרונה גם מיקי זוהר מקבלים חשיפה גבוהה כשהם מצייצים דברי שטנה או מדון – ואז מוזמנים לאולפנים הגדולים או זוכים לפריסה מרשימה בכתבות פרופיל.

"הפופוליזם הביביסטי והתקשורת החדשה מתאימים זה לזה כמו כפפה ליד", אומר גבי וימן, פרופסור אמריטוס לתקשורת באוניברסיטה חיפה ופרופסור מן המנין באוניברסיטת רייכמן.

"המושגים הארכאיים כמו 'ראיון עיתונאי' או 'כתבה עיתונאית' הולכים ומאבדים תוקף. המנהיגות החדשה צומחת דרך טוויטר ולא מחפשת בהכרח את ההכרה דרך המסגרות הישנות. פוליטיקאים חדשים מבינים שלפעמים ציוץ חזק מסב תשומת לב גדולה בהרבה מראיון נרחב במוסף, שבו צריך לפרוש השקפת עולם או לענות על שאלות מורכבות.

"המנהיגות החדשה צומחת דרך טוויטר ולא מחפשת בהכרח את ההכרה דרך המסגרות הישנות. פוליטיקאים חדשים מבינים שלפעמים ציוץ חזק מסב תשומת לב גדולה בהרבה מראיון נרחב במוסף"

"גם בעולם – ראש ממשלה בריטניה בוריס ג'ונסון מתנסח במשפטי מפתח מהירים בטוויטר, ולא בכדי טראמפ צמח כך. ולכן הפופוליזם הזה ישרוד גם הרבה אחרי נפילתו של נתניהו.

גלית דיסטל אטבריאן (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

"גם כאשר אתי כרייף מזניקה את הקריירה הפוליטית בצנטרום של 'העיתונות מפעם' – 'עובדה' עם אילנה דיין – גלי ההדף המשמעותיים הם כל מה שקורה אחר כך: האיזכורים ברשתות, ההטרלות והבדיחות סביבה, וכו'. אגב, זה לא רק בליכוד, המגמה הזאת זולגת אל כל המפלגות וגם אל השמאל.

"הרשתות החברתיות מהוות זרז לקידום פופוליזם, ובניגוד למסגרות העיתונאיות אין שם שום סינון של מידע ותוכן, ולכן הפופוליסטים לא צריכים לחוש צורך לצנזר, למתן או להסביר את עצמם. שומרי הסף העיתונאיים מפעם כבר לא רלוונטיים ולכן המסר פורץ באופן ישיר, גס ופוגעני.

"הרשתות החברתיות מהוות זרז לקידום פופוליזם, ובניגוד למסגרות העיתונאיות אין שם שום סינון של מידע ותוכן, ולכן הפופוליסטים לא צריכים לחוש צורך לצנזר, למתן או להסביר את עצמם"

"בעבר ראיתי גם יתרונות בכך וזויות חיוביות בפוליטיקה המאפשר לקרב את ההמונים אל העשייה, להגביר את מעורבות הציבור ולהרחיב את המעגל. היום אני רואה יותר חושך מאשר אור. רוב השיח הופך רדוד ומכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר".

גם העיתונאים עצמם מבינים היטב את המסר ומפתחים פרסונה פופוליסטית משל עצמם. אבישי בן-חיים, שהיה פרשן לענייני חרדים, יכול היה רק לחלום על תשומת הלב שהוא מקבל כיום, מאז אימץ את התמיכה הפומבית בנתניהו והחל לפמפם מעל כל במה את התיאוריה על "הגמוניה הרודפת את ראש הממשלה ואת הציבור שבחר בו".

פרופ' גבי וימן (צילום: יחצ)

שורה ארוכה של עיתונאים מוערכים נשאבת לביצוע גימיקים פופוליסטים כדי למתג את עצמם בעידן שבו עבודה עיתונאית טובה אין בה די כדי למשוך תשומת לב. פעמים רבות המושג "אקטיביזם עיתונאי" נפרט לפפראצי, הטרלות של אישי ציבור, הרמת דגלים אגרסיביים ואמירות בוטות במיוחד ברשתות החברתיות רק כדי להתחרות בהצלחה המזהירה של הכרייפים, האמסלמים והדיסטלים.

בעידן הזה עיתונאי יכול לפרסם בבוקר מאמר מוקפד או ידיעה עיתונאית מתוחקרת בכלי התקשורת, אבל בצהריים כבר לכנות את יריביו בכינויי גנאי, לתלות אישי ציבור בכיכר העיר או להטריל את עמיתיו בשביל הספורט.

הציבור הנחשף להתנהלות הזאת מבולבל: לאיזה עיתונאי הוא צריך להאמין? זה הרציני המפרסם כתבות על פי הכללים המערכתיים, או זה שמשתגע ברשתות החברתיות ונכנס לקרבות רחוב אלימים? כצפוי, דווקא השני עשוי לקבל חשיפה גדולה יותר ושפע של חלטורות מכניסות.

איפה מתחבא הפופוליסט הטוב

אם הביביזם הפופוליסטי גואה, ניתן היה לצפות שתתפתח נגדו תנועת מחאה הפוכה. כמו שנגד שלטון נתניהו התפתחה מחאה עממית, כך ניתן היה לצפות שמול הפופוליזם הביביסטי יצמח פופוליזם אלטרנטיבי שימשוך אליו את הקהלים אשר באמת רוצים לשנות את השיטה, אך מאסו בזילות הפוליטית והתקשורתית של השיח שהושלט כאן בעשור האחרון.

ניתן היה לצפות שמול הפופוליזם הביביסטי יצמח פופוליזם אלטרנטיבי שימשוך אליו את הקהלים אשר באמת רוצים לשנות את השיטה, אך מאסו בזילות הפוליטית והתקשורתית של השיח שהושלט כאן בעשור האחרון

בארה"ב התפתחה במקביל לפוליטיקת הזהויות הפורנוגרפית והמתסיסה של טראמפ תנועת המונים פרוגרסיבית וריאקציונית משמאל שהוביל ברני סנדרס ואשר קראה תיגר לא רק על שנאת הזרים של טראמפ אלא גם על השובע האליטיסטי של הקלינטונים ואולי גם של ברק אובמה, מייצגי השיטה שהחלידה.

דונלד טראמפ (צילום: AP Photo/Alex Brandon)

הריאקציה הסנדרסית אמנם לא זכתה בשלטון, אך סחפה אחריה במידה רבה את המפלגה הדמוקרטית כולה, וגם אם הנשיא ג'ו ביידן נחשב בתחילה מועמד של הממסד, הוא אימץ, מרצון או מכורח, חלקים נרחבים מגישותיה והחל לדבר לקראת הבחירות במונחים פופוליסטיים-ליברליים הקוסמים לציבור הרחב.

ד"ר נבות סבור שהבעיה בישראל היא שכמעט לא מתפתח "פופוליזם חיובי": "מול הביביזם אנחנו רואים משהו מאוד טכנוקרטי וקר. זאת בוודאי לא תשובה טובה מספיק עבור המחנה הרחב שלא סובל את הרטוריקה הביביסטית.

"הממשלה הנוכחית מציגה מנהיגים שמאמצים ניאו-ליברליזם הארדקור. גדעון סער, אביגדור ליברמן, בני גנץ ויאיר לפיד הם מאוד כאלה. אין פה תחיה דמוקרטית מול הוולגריות, אין 'שמאל פופוליסטי'.

"מרצ לא עושה ברני סנדרס אלא מתנהגת כצל חיוור של מפלגת העבודה משנות התשעים. היא מציבה תשובה למעמד הבינוני-גבוה, אבל זאת לא תשובה שמייצגת את הציבור שחש מקופח ונאלץ לבחור בין הטכנוקרטיה של לפיד לבין החום של אמסלם, ועלול בהחלט לבחור באחרון בהעדר אלטרנטיבה".

"מרצ מציבה תשובה למעמד הבינוני-גבוה, אבל זאת לא תשובה שמייצגת את הציבור שחש מקופח ונאלץ לבחור בין הטכנוקרטיה של לפיד לבין החום של אמסלם, ועלול בהחלט לבחור באחרון בהעדר אלטרנטיבה"

ג'ו ביידן (צילום: AP Photo/Matt Slocum)

החום הפופוליסטי חשוב? חשוב שהמנהיג ישדר משהו חם?
"בוודאי. כי מאוד מסוכן להציב מול 'חום' רק הגיון טכנוקרטי. פוליטקאים שאינם כריזמטיים לא שואבים את בסיס הכוח שלהם מהציבור אלא מהקשרים שיצרו לאורך השנים במדיה ובמערכת הפיננסית. הם אנשים קרים שמסתובבים עם אנשים קרים בעוד שאמסלם ורגב לא יודעים בכלל מה זה להיות אדם קר.

"שים לב שביידן אינו בנט. הוא לא סתם מנסה לשדר פוליטיקה ניאו-ליברלית אלא ענין אמיתי בצרכי הציבור, אמפתיה, רצון לשנות את הפרדיגמה הממסדית. הוא משדר שהוא באמת למען הציבור.

"אז כן, בהחלט יש מקום לפופוליזם שדואג לדמוס: לחלוקת משאבים, למיסים, לרווחה. פעם היו בגין ודוד לוי מימין שהתיימרו לדאוג לדמוס, ומפלגת חד"ש בחברה הערבית עם תמר גוז'נסקי ודב חנין, ואילן גילאון במרצ. היום נעמה לזימי ממפלגת העבודה מנסה לסמן את הכיוון הזה, והייתה תקווה מאיימן עודה, אבל רוב הפוליטיקאים מתרחקים מהיעד.

"בלי פופוליזם שדואג לדמוס יהיה קשה למנוע את השקיעה של המרחב הציבורי בישראל, את המצב הנוכחי שבו קשה מאוד לכתוב ולדבר בצורה שפויה ושמישהו בכלל יקשיב לך בתוך הקקופוניה וההתלהמות הבלתי נסבלים. אני באמת מודאג ותוהה האם נוכל להמשיך ולקיים דמוקרטיה בעולם שבו שמעון ריקלין וגדי טאוב הם הקולות המובילים.

"בלי פופוליזם שדואג לדמוס יהיה קשה למנוע את השקיעה של המרחב הציבורי בישראל, את המצב הנוכחי שבו קשה מאוד לכתוב ולדבר בצורה שפויה ושמישהו בכלל יקשיב לך בתוך הקקופוניה וההתלהמות הבלתי נסבלים"

"הגאות של הפופוליזם המתלהם מרגישה לי כמו משבר האקלים, כשיש פתאום מקומות בהם צריך ללמוד לחיות עם טמפרטורה של 43 מעלות כל הזמן. נראה כמה זמן בכלל נוכל להמשיך לשרוד כך".