בשיאם של ימי בין המצרים, כשבבתי הכנסת מבכים את הפורענויות שהובילו לחורבן המקדש, בואכה צום תשעה באב, שיחול ביום רביעי השבוע, ובמזג אוויר חם ולח במידה בלתי נסבלת כמעט – מדינת ישראל נקרעת בין התקפי חרדה לפרצי תקווה.
היומיים הקרובים יהיו דרמטיים. אולי אפילו מסוכנים. קשה להעריך עכשיו איך הם יסתיימו ולמה יובילו. וכאילו לא די במתח סביבם, ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הודיע לקראת השעה אחת בלילה, כי בעצת רופאיו הוא נאלץ להתאשפז מיד לניתוח להשתלת קוצב לב.
רופאיו הבטיחו שהוא יתאושש מהניתוח עוד היום, לקראת שעות אחר הצהריים. בכוונתו להגיע לכנסת להצבעה המתוכננת על ביטול עילת הסבירות. בשעות שבהן ייעדר, ימלא את מקומו שר המשפטים יריב לוין – האיש שבישר בתחילת השנה על "רפורמה מקיפה במערכת המשפט" ולא ידע שהוא מעיר משנתו דרקון.
איזה תסריט משוגע.
יהיה קשה לעקוב היום אחרי הספינים השונים, שיתחרו זה בזה בקצב מסחרר. עוד איומי שביתה. עוד מכתבי בכירים. עוד מפגשים חשאיים, שאולי התקיימו ואולי פוברקו
יהיה קשה לעקוב היום אחרי הספינים השונים, שיתחרו זה בזה בקצב מסחרר. עוד איומי שביתה. עוד מכתבי בכירים. עוד בלוני ניסוי על מפגשים חשאיים, שאולי התקיימו ואולי פוברקו. שמועות על פיצוץ. ציוצים ארסיים. השמצות. ציוצים ארסיים אפילו יותר. איומים. הדלפות מגמתיות על הבנות של הרגע האחרון, שיוכחשו עוד לפני שייבש הדיו על הציוץ שיבשר עליהן.
וזה רק עד 12 בצהריים.
בהמשך – יש לקוות – נתניהו יתעורר מהנרקוזה, יתחבק עם רעייתו ויתלוצץ עם רופאיו. עשרות אלפי מפגינים יצורו על הכנסת, לקראת ההצבעות המתוכננות בקריאה שניה ושלישית על ביטול עילת הסבירות. עשרות אלפי מתנחלים יגיעו בהסעות מאורגנות להפגנה בקפלן.
שבוע חדש מתחיל ומדינת ישראל – בסנכרון מושלם עם הטמפרטורות בחוץ – מתקרבת לנקודת רתיחה.
החרדה
מי שירצה להתרומם לרגע מעל הקלחת המבעבעת והמערערת הזו, כדאי שימקד את מבטו בהתקפי החרדה ובפרצי התקווה. הם המפתח להבין מה באמת קורה פה.
את החרדה ראיתי מקרוב ביום שישי בלילה, בעיניה של אמא צעירה, שנשאה בזרועותיה תינוקת מנומנמת. היא עמדה בשולי ריבוע האור הקטן שהפיק גנרטור נייד, באמצע שום מקום בהרי ירושלים, ליד מושב שורש, וחיכתה בסבלנות שאור-לי ברלב תסיים להודות לאלפים הרבים שהתגודדו סביבה.
את החרדה ראיתי מקרוב ביום שישי בלילה, בעיניה של אמא צעירה, שנשאה בזרועותיה תינוקת מנומנמת. היא עמדה בשולי ריבוע האור הקטן שהפיק גנרטור נייד, באמצע שום מקום בהרי ירושלים, ליד מושב שורש
הם הריעו בהתלהבות, כשברלב סיימה את נאומה הקצר, שבו הודתה להם על שהם הגיבורים הגדולים, אבירי הדמוקרטיה, שמצילים עכשיו את הבית השלישי מחורבן.
רבים עוצרים באירועי המחאה את ברלב כדי להצטלם איתה. היא אחת הדמויות המוכרות והאהובות במעגלי המחאה. אבל האישה הצעירה עם התינוקת על הידיים, שחיכתה לה הפעם, לא רצתה להצטלם. המצוקה הנפשית ניכרה על פניה. היא חיפשה נחמה.
"אור-לי אני מפחדת נורא…", היא אמרה ומיד התחילה להתייפח, פניה נשטפו דמעות. "אני לא ישנה בלילות. אני לא יודעת מה הולך לקרות…" – היא גמגמה והשתנקה, נסערת ממש, "אני מפחדת. כל הזמן מפחדת. אם הם לא יעצרו לא נוכל לחיות פה יותר. ואז מה נעשה?"
"אני לא ישנה בלילות. אני לא יודעת מה הולך לקרות…" – היא גמגמה והשתנקה, "אני מפחדת. כל הזמן מפחדת. אם הם לא יעצרו לא נוכל לחיות פה יותר. ואז מה נעשה?"
ברלב ניסתה כמיטב יכולתה להרגיע. "תראי מה קורה פה", היא אמרה והצביעה על ההמונים שהסתובבו בין העצים, "נראה לך שהם יכולים עלינו? נראה לך שהם יוכלו לעמוד מול העוצמה האזרחית הזו שקמה מולם?"
האמא הצעירה התקשתה להתנחם. מבחינתה – העולם סביבה קורס. חלומותיה נגוזים. ארצה נחרבת. היא לא יודעת איפה תגדל את התינוקת החמודה שהתחפרה בכתפה. ברלב השתדלה, שלפה את הארסנל האופטימי ביותר שלה, אבל קשה להרגיע באמצע הלילה התקף חרדה משתק כזה.
ככה נראה המפגש הלילי עם החרדה.
התקווה
את התקווה פגשתי כמה דקות אחרי, בעיניה הנוצצות מהתרגשות של רות קלדרון.
אנחנו נפגשים כבר שנים ב"עלמא", בית המדרש החילוני שקלדרון ייסדה בתל אביב, ופתאום אנחנו נתקלים זה בזה במקרה, באמצע הלילה בהרי ירושלים. "אתה רואה מה הולך פה מסביב?" היא אמרה, "זה מדהים ממש. לא הייתי רוצה עכשיו להיות בשום מקום אחר בעולם".
מה שהלך שם סביבנו היה אחד האירועים המרגשים ומעוררי התקווה שזכיתי להיות בהם.
זה היה סופו של יום הצעידה השני במסע הרגלי מרחוב קפלן בתל אביב לכנסת. מסע שאליו יצאו בספונטניות ובלי הכנות מוקדמות כמה מאות אנשים ביום רביעי בערב.
הבשורה טסה ברשתות החברתיות ובקבוצות המחאה הפעילות מאוד, המאות הפכו תוך זמן קצר לאלפים ואז לרבבות, שהגיעו מכל רחבי הארץ, השאירו את רכביהם בשולי הדרך לירושלים ופשוט הצטרפו לצעדה, בלי לדעת מה ילד יום.
הבשורה טסה ברשתות ובקבוצות המחאה, המאות הפכו תוך זמן קצר לאלפים ואז לרבבות, שהגיעו מכל רחבי הארץ, השאירו את רכביהם בשולי הדרך לירושלים ופשוט הצטרפו לצעדה, בלי לדעת מה ילד יום
אל חניית הלילה שבין שישי לשבת הגיעו אלפי אנשים נוספים, שעמדו שעות רבות בפקקים, רק כדי לתמוך בצועדים.
בישלו אוכל ביתי. חילקו קרטיבים. מזגו בירה. נשאו גלונים של מים. העמידו סירי מרק. אפו לחמים ופיצות – במפגן סולידריות ועזרה הדדית, שמילא את הלב של כולנו, לא רק של רות קלדרון, בהתפעמות ובאופטימיות.
עם אנשים כאלה ועם סולידריות כזו, אפשר לחזור ולהאמין שיהיה פה טוב.
החזון
גם בצד השני משתוללות עכשיו חרדות. חרדה שהקול שלהם בקלפי לא שווה; חרדה שהם הרוב בבית הנבחרים, אבל חבורה אליטיסטית, ששולטת בכמה מוקדי כוח משמעותיים, וגם מסוגלת לממן ולארגן מפגני ראווה בקפלן וצעדות מתוקתקות לירושלים, עומדת למנוע מהם את הזכות לממש את השקפת עולמם. חרדה שהתקשורת עדיין נגדם. שהכסף הגדול נגדם.
מי שמזלזל בחרדות כאלה לא שונה בהרבה ממי שמזלזל בחרדת הדיקטטורה של האמא הבוכייה והמפגינים שצועדים לירושלים. בכלל – לא כדאי לזלזל בחרדות של הזולת. שום דבר טוב לא יוצא מזה. ובעיקר לא כדאי לזלזל בחרדה של רבים מתומכי הרפורמה שבעקבות מחאת הטייסים, ואנשי היחידות המיוחדות והמודיעין, צה"ל מתפרק עכשיו לנגד עינינו, ויהיה קשה לשקם אותו.
בעיקר לא כדאי לזלזל בחרדה של רבים מתומכי הרפורמה שבעקבות מחאת הטייסים, ואנשי היחידות המיוחדות והמודיעין, צה"ל מתפרק לנגד עינינו, ויהיה קשה לשקם אותו
מה התקווה שמפעמת בתומכי הרפורמה? מה אמור – לשיטתם – להצדיק את הסחרור שאליו הכניסו את ישראל בחודשים האחרונים? זה לא יכול להיות רק "אלף טייסים לא יצליחו לכבות אותי", של שרת ההסברה גלית דיסטל אטבריאן. גם לא "בר הסלטים פתוח", של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר. לתקוע אצבע בעין של יריביך זו דרך מפוקפקת להביא טראפיק, לא לעורר תקווה.
![המשטרה מפעילה מכת"זית נגד המפגינים המוחים בסמוך לנתיבי איילון נגד המהפכה המשפטית, 20 ביולי 2023 (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2023/07/AP23201693144482.jpg "המשטרה מפעילה מכת"זית נגד המפגינים המוחים בסמוך לנתיבי איילון נגד המהפכה המשפטית, 20 ביולי 2023 (צילום: AP Photo/Ariel Schalit)")
אולי הם תולים את תקוותם בכך, שבעקבות המשבר הזה הם סוף-סוף ייאלצו להפשיל שרוולים ולתקן עיוותים חברתיים היסטוריים, שחיכו שנים לטיפול. הם יוציאו את קורס טיס ואת השירות ביחידות העלית הטכנולוגיות מידי "ישראל הראשונה", שרובה עוינת אותם, ויעבירו אותם ל"ישראל השנייה" בפריפריה, שתומכת בהם.
סנטימנט כזה נפוץ מאוד ביומיים האחרונים, כתגובת נגד להודעות הרבות על הפסקת התנדבות של מתנגדי ההפיכה המשטרית. וצריך להודות: זו מטרה חברתית נעלה וראויה מאין כמוה, שבאמת יכולה למלא את הלב בתקווה.
כדי שהתקווה הנהדרת הזו גם תתממש ולא תישאר רק בציוצים של מירי רגב, דוד אמסלם, אלמוג כהן או טלי גוטליב, חייבים להשקיע בבתי הספר בפריפריה. לטפח לימודי מדעים, אנגלית ומחשבים. לעודד חשיבה ביקורתית. לחזק את תחושת המסוגלות, את המוטיבציה להצטיין ואת היכולת לקחת אחריות. הרי אסור בשום אופן להוריד את הרמה בחיל האוויר וביחידות הטכנולוגיות המתקדמות.
כדי שהתקווה הנהדרת הזו גם תתממש ולא תישאר רק בציוצים של רגב, אמסלם, אלמוג כהן או טלי גוטליב, חייבים להשקיע בבתי הספר בפריפריה. לטפח לימודי מדעים, אנגלית ומחשבים. לעודד חשיבה ביקורתית
זה יחייב הכשרת מורים מתאימים ומימונם, אחרת הפערים בין אלו שידם משגת לאלו שלא – לא יצטמצמו לעולם. ואי אפשר יהיה להסתפק בטיפוח התלמידים רק כשהם מגיעים לבית הספר התיכון. חייבים ללוות אותם לשם כבר מגן הילדים דרך בית הספר היסודי, ולהניח שם את התשתית החינוכית ההכרחית. גננות, סייעות, שיעורי עזר. יש כאן המון עבודה לעשות.
זה חזון נפלא ממש! חזון שממלא את הלב בתקווה. קצת חבל שממשלות נתניהו הרבות בשלושים השנים האחרונות לא מימשו אותו. מי עמד בדרכן? בטח לא עילת הסבירות. הרי אף בית משפט, אפילו בראשות אהרן ברק, לא היה מתערב ומונע מממשלה בישראל לשקם מהיסוד את החינוך בפריפריה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו