בשם אלוהים הרחמן והרחום

לאחרונה נתקלתי בדבריו של הרב שלמה אבינר, הקושרים את כל המוסלמים ואת כל הערבים לחמאס. מכאן נבע הצורך להעמיד דברים על דיוקם ולשפוך אור על הנקודות שעלו מדבריו.

תחילה, אציין כי מילים כאלו הן סגנון בוטה וחסר אחריות ונחשבות כלא פחות מהסתה נגד אוכלוסייה גדולה בעולם ובארץ, על אחת כמה וכמה בתקופה רגישה זו, שכולנו חשים בה חוסר ודאות וחסר ביטחון, ואף חמור מכך, כאשר הדברים מגיעים מפיו של איש דת בכיר ומוכר.

מילים כאלו הן סגנון בוטה וחסר אחריות, לא פחות מהסתה נגד אוכלוסייה גדולה בעולם ובארץ, במיוחד בתקופה רגישה זו, שכולנו חשים בה חוסר ודאות וחסר ביטחון, וחמור מכך – מפיו של איש דת בכיר ומוכר

אמירות כאלו מעניקות תוקף והכשר למעשי אלימות מצד קבוצות קיצוניות והן לא פחות מאשר התרת דמם של מיליוני מוסלמים חפים מפשע בארץ ובעולם, אשר הם עצמם מתנגדים באופן נחרץ לאלימות בכלל ולאלימות דתית בפרט.

את דבריי אחלק לשני טיעוני מרכזיים – הראשון תיאולוגי והשני היסטורי.

הקריאה לשלום כאבן יסוד בתיאולוגיה האסלאמית

אין בקוראן ולו פסוק אחד הקורא לפגוע בזולת. נהפוך הוא, הן הקוראן והן משנתו של הנביא מוחמד (ע"ש) קוראים להשכנת שלום ולרוח של שותפות בקרב הבריות. שלום הינו אבן יסוד באסלאם, והשגתו מהווה מטרה נעלה עבור כל מוסלמי. כך, למשל, הקוראן מכריז:

"הוא אלוהים, אשר אין אלוה מבלעדיו, המלך, הקדוש, השלום" (23:59).

אללה של האסלאם הוא אלוה-השלום, שהינו אחד משמות התואר המוזכרים בקוראן א-סלאם (השלום). קרי, חתירה להשכנת שלום במשפחה, בשכונה, בעולם וכו' – מהווה סגולה ליראת שמיים עבור מוסלמים.

אלוה-השלום הציב את השגת השלום כמטרה בעולם וציווה לבנות את הכַּעְבָּה שתהווה בית ספר לשלום:

"וזכור אשר שמנו את הבית (הכַּעְבָּה) מועד ומבטח לבני אדם" (125:2).

תוכנית הלימודים של בית ספר זה היא הקוראן עצמו, שמכריז על מסר השלום כאומרו:

"הנה הגיעכם מאת אלוהים אור וספר נהיר* ינחה בו אלוהים את מחפשי הדרך כרצונו להגיע לשלום"(15-16:5).

אין בקוראן ולו פסוק אחד הקורא לפגוע בזולת. נהפוך הוא, הן הקוראן והן משנת הנביא מוחמד קוראים להשכנת שלום ולרוח שותפות בקרב הבריות. שלום הוא אבן יסוד באסלאם, והשגתו מהווה מטרה נעלה לכל מוסלמי

ואילו המורה של בית הספר הזה הוא נביא השלום מוחמד (ע"ה), שחינך את חבריו באמרו:

"תבטיח שלום לכל מי שאתה מכיר ולכל מי שאינך מכיר" (אל בוח'ארי).

הוא חינך גם שהשלום אינו רק בין חברים וקרובים. הקוראן מלמד אותנו שהנביא מוחמד (ע"ה) קרא לאלוהים בכאב:

"אֱלֹהַי, אכן אין אלה עַם שמאמינים" (בערבית: 'لا يؤمنون' – אינם מאמינים, פירושה: לא עוזבים אותי בשלום ובנחת).

הנביא (ע"ה) שואל את אלוהים: מה אעשה איתם? ואלוהים עונה לו:

"חוס עליהם ואמור שלום, ולבסוף יווכחו לדעת" (88-89:43).

יש לציין, כי להבדיל מדתות וספרי קודש אחרים, האסלאם והקוראן הינם בעלי מסר אוניברסלי, אשר פונים אל האנושות כולה, כפי שניתן לראות בפסוקים רבים בקוראן "הוי בני האדם" וגם בדבריו של הנביא מוחמד (ע"ה).

ולסיכום: אלוה-השלום קורא לכל בני האדם באשר הם:

"ואלוהים קורא אל משכן השלום, ומנחה את אשר יחפוץ לדרך מישרים" (25:10).

מכאן, שלום הוא חלק בלתי נפרד מהאסלאם וכל מי שפועל בניגוד לכך, ומערער את השלום והביטחון, סוטה מדרך הישר ואינו מציית לדברי אללה.

אלוה-השלום קורא לכל בני האדם באשר הם. מכאן, שלום הוא חלק בלתי נפרד מהאסלאם וכל מי שפועל בניגוד לכך, ומערער את השלום והביטחון, סוטה מדרך הישר ואינו מציית לדברי אללה

הקוד האתי בעת מלחמה

ראשית כל, אחדד כי פסוקי הקוראן העוסקים בלחימה, נוגעים לשתי פרשות מרכזיות בפרקים אל- אנפאל (8) ואל-תוובַּה (9). פסוקים אלה מתייחסים לסיטואציית לחימה בלבד ואינם מהווים ערכי יסוד כלליים באסלאם. אין חמור מלהוציא דברים מהקשרם, על אחת כמה וכמה בענייני דת.

הקוראן חד-משמעי באשר לעקרונות היסוד בעת מלחמה, כמו למשל:

"והלחמו מלחמת אלוהים במי שילחמו בכם, אך לא תקומו ראשונים עליהם, אכן לא יאהב אלוהים עוברי חוק (2:190)".

משמע, חל איסור לפתוח מלחמה באסלאם, והלחימה אפשרית רק כאמצעי הגנה.

גם בעת מלחמה הגנתית, נביא האסלאם מוחמד (ע"ה) קבע כללים אתיים ברורים באופן שאינו משתמע לשתי פנים, ובכל פעם שהמוסלמים נאלצו להילחם באויביהם, הנביא (ע"ה) היה מצווה על מפקדי הגדודים:

"אל תקצינו בלחימה, אל תתקפו בפתע, אל תיבזזו גופות, אל תהרגו יילוד, אישה, ילד או זקן ואל תעקרו עץ" (אל-בוח'ארי, מוסלם).

הקוראן מלמד אותנו, שמטרת הלחימה אף פעם אינה כיבוש שטחים, רצח עם, השגת שלל או כל הישג פיזי כזה או אחר, אלא שהמטרה היא תמיד השכנת שלום, כפי שהוזכר בפרק אל-אנפאל:

"אך אם ייטו לשלום, נטה גם אתה, ובטח באלוהים כי הוא השומע והידוע" (61:8).

הקוראן מלמד אותנו גם כיצד להתייחס לקהילות ודתות אחרות שאינן חפצות בלחימה נגד מוסלמים בשל היותם כאלו:

"לא יניא אתכם אלוהים מאלה אשר לא נלחמו בכם בשל הדת, ולא גירשו אתכם מבתיכם, לכבד אותם ולנהוג עִמָּהֶם בצדק" (60:8).

בכל פעם שהמוסלמים נאלצו להילחם באויביהם, הנביא היה מצווה על מפקדי הגדודים: "אל תקצינו בלחימה, אל תתקפו בפתע, אל תיבזזו גופות, אל תהרגו יילוד, אישה, ילד או זקן ואל תעקרו עץ"

 ערכי תרבות ואוניברסליות

הנביא (ע"ה) ייסד ערכי חברה מודרנית עולמיים בהתאם לפסוק:

"הוי בני האדם – אני בראתי אתכם מזכר ונקבה וחילקתי אתכם לעמים ושבטים למען תכירו זה את זה" (13:49).

"הבריות הינן בני אלוהים כולן, והאהוב ביותר בעיני אללה, זה שמטיב עם בניו" (אל-טבראני).

למעשה, באף ספר קודש אין התייחסות אוניברסלית לכלל אוכלוסיות העולם כפי שיש בקוראן ובאסלאם, שמהווים בסיס ואבן יסוד לערכים בינלאומיים בין דתות ועמים, במיוחד עם עמי הספר (היהודים והנוצרים):

"אמור: הוי עמי הספר, בואו לרעיון משותף בינינו לביניכם שלא נעבוד אלוַה זולתי אלוהים, ולא נשתף בו דבר" (64:3).

בהמשך לקוראן, גם המסורת האסלאמית משקפת מציאות הפוכה לדימוי אשר עולה מתוך דברי הרב אבינר.

בני קורייט'ה

תחילה, האסלאם מתייחס לעם הספר כמאמינים, ומחייב את המוסלמים להאמין בכל הנביאים ובכל ספרי הקודש. כך, "הסכם אל-מדינה", המוזכר במסורת האסלאמית באופן בולט, מהווה הסכם פוליטי וחברתי, המאמץ את היהודים אל חיק קהילת המאמינים. מדובר בהסכם אשר עיקרון מרכזי העומד בבסיסו קובע כי היהודים הינם חלק מאומת הנביא (ע"ה) ועל כן הם זכאים לשוויון מלא במסגרתה.

האסלאם מתייחס לעם הספר כמאמינים, ומחייב את המוסלמים להאמין בכל הנביאים ובכל ספרי הקודש. כך, "הסכם אל-מדינה" הוא הסכם פוליטי וחברתי, המאמץ את היהודים אל חיק קהילת המאמינים

מסורות אסלאמיות מוקדמות גם יודעות לספר על שבט בני קורייט'ה – שבט יהודי מחצי האי ערב, אשר שכן בעיר מדינה, עירו של הנביא (ע"ה). שבט זה נענש בהמשך, לא מעצם יהדותו, אלא בשל עמידתו לצד יריבי האסלאם בשעת מלחמה (מלחמת אל-אחזאב), דבר אשר גרם לטבח בנשים וילדים בעיר מדינה.

במבט היסטורי, יש לציין חוקרים יהודים רבים, בהם שלמה דב גויטיין, מרק כהן, דוד וסרשטיין, שלמה גיל, אוריאל סימונסון ואחרים, אשר חקרו וכתבו על חיי היהודים תחת שלטון האסלאם לדורותיו.

תיאוריהם מספקים תמונה מקיפה ומפורטת של חיי שותפות, אחווה ורעות לאורך מאות שנים. אלה התבטאו בשותפויות כלכליות, בהעסקה של יהודים במנהל האסלאמי, בהפריה בין-תרבותית, יחסי גומלין אינטלקטואלים ועוד.

בהקשר זה, מציין ההיסטוריון פרופ' דוד וסרשטיין, כי היהדות פרחה תחת האסלאם כפי שלא פרחה תחת שלטון אחר: "כל היהודים שחיו באימפריה המוסלמית זכו למעמד דומה ולזכויות דומות לאלה של מוסלמים", הוא הדגיש. הוא אף העיר כי "האסלאם הציל את היהדות. זוהי קביעה לא פופולרית שמעוררת אי-נחת בימינו, אך זוהי אמת היסטורית" (הארץ 13.05.2013).

לסיכום: הכרזה כוללת נגד מוסלמים באשר הם כי הם תומכי חמאס – זו לא רק הוצאת דיבה, אלא עוול לאידיאל האסלאמי, להיסטוריה האסלאמית ולמורשת מפוארת של חיים משותפים. בדבריו, מבקש הרב אבינר למחוק את פני המציאות, כפי שזו משתקפת מההיסטוריה וההגות האסלאמית, ולהמציא פנים חדשות למציאות, פנים מעוותות, אשר הצגתם באופן זו תוביל לאסון ולשפיכות דמים נוראיים.

הכרזה כוללת נגד מוסלמים באשר הם כי הם תומכי חמאס – זו לא רק הוצאת דיבה, אלא עוול לאידיאל האסלאמי, להיסטוריה האסלאמית ולמורשת מפוארת של חיים משותפים

בכבוד רב,
מוחמד שריף עודה
ראש העדה האסלאמית האחמדית בארץ

המתיחות לקראת רמדאן | הרב שלמה אבינר פרסם השבוע טור דעה בו כתב כי "כל האסלאם הוא חמאס". האמיר מוחמד שריף עודה, ראש העדה האחמדית, הגיב לדברים: "לצערי דברים אלו מסוכנים ומתירים את דמם של מיליוני ערבים שלא מזוהים עם חמאס"@eran_singer #העולםהיום pic.twitter.com/G5GnOMWimB

— כאן חדשות (@kann_news) March 7, 2024

שיח' מוחמד שריף עודה הוא ראש העדה האחמדית בישראל, מחמד פועל רבות על מנת לשמור על מרקם החיים בין האוכלוסיות בארץ ומרבה לארח כנסים לכלל אנשי הדת והתושבים.