בימים בהם החופש והעצמאות האקדמית מאוימים מתמיד, ותקציבי מחקר מקוצצים בברוטליות, בוחר יובל אלבשן להצטרף לעונת הצייד.

כדי לבסס את טענתו ש"האקדמיה הישראלית היא מרחב לא בטוח למי שאוחז בתפיסת עולם ציונית" (ynet), נתלה אלבשן בפרשה אקטואלית וחריגה, ההתבטאויות מקוממות של פרופ' שלהוב קיבורקיאן מהאוניברסיטה העברית; כדי לסמן "תופעה", הוא מעלה מאוב סיפור ישן על ההתנכלות לכאורה של מרצה מהאוניברסיטה העברית לסטודנטית במדי צה"ל – סיפור שלא היה.

כדי לסמן "תופעה", יובל אלבשן מעלה מאוב סיפור ישן על ההתנכלות לכאורה של מרצה מהאוניברסיטה העברית לסטודנטית במדי צה"ל – סיפור שלא היה

חולשות הטיעון של אלבשן ניכרות כבר ב"מקרה המבחן" הראשון. דבריה של פרופ' שלהוב קיבורקיאן, שקראה ל"ביטול הציונות" והטילה ספק בפשעים המיניים שבוצעו על ידי חמאס ב-7.10, פוגעניים מאד ושקריים לפחות בחלקם.

בניגוד לטענה של אלבשן, ראשי האוניברסיטה העברית מיהרו להשעות את הפרופ' – צעד חריף ואף שנוי במחלוקת מבחינת הפרשנות של תקנון המשמעת ולא בדיוק עוין "לציונות גאה".

אם תרצו, ההתקפה של אלבשן על "השתקת הדעה הציונית" באקדמיה היא זריית חול בעיניים, שמסתירה את החשש כי האקדמיה הישראלית הפכה בשנים האחרונות למרחב פחות מובן מאליו, דווקא עבור מי שמבקש לנהל דיון ביקורתי על התפיסות וההנחות ההגמוניות.

קמפיינים מתמשכים של רדיפה, ניטור, הלשנה והפחדה נגד סגל אקדמי "שמאלני", מטעם ארגונים כ"בצלמו" ו"אם תרצו" ושלוחות אחרות של הימין הלאומני, הביאו לאפקט מצנן רחב היקף. זה דחק את השיח הפוליטי והשתיק דיונים נורמטיביים שנתפסים כפוליטיים מאולמות ההרצאה ומרחבי הקמפוסים.

קמפוסים שהיו בעבר "שווקים" תוססים של דעות, עם נוכחות גלויה של תאים פוליטיים, כולל שוד ושבר, לא ציוניים, הפכו למרחבים זהירים, "ניטרליים", שבהם השיח הפוליטי נדיר.

קמפיינים מתמשכים של רדיפה, ניטור, הלשנה והפחדה נגד סגל אקדמי "שמאלני", מטעם ארגונים כ"בצלמו", "אם תרצו" ושאר שלוחות הימין הלאומני, הביאו לאפקט מצנן רחב היקף שדחק את השיח הפוליטי

כך למשל, מרכז הקמפוס של הר הצופים, "הפורום", שם שמאזכר את מרכז החיים הפוליטיים והציבוריים ברפובליקה הרומית, נסוג להיות "אגורה", במובן הא-פוליטי של המילה – שוק של דוכנים מסחריים של מוצרי אלקטרוניקה, ביגוד וחלוקת בירה ופופקורן מטעם אגודות הסטודנטים שנזהרות מפוליטיקה כמו מאש, לכאורה.

למה לכאורה? כי כשאין ביטוי מגוון של דעות, דיון ביקורתי וחילופי עמדות פוריים, כל "פורום" הופך למרחב אידיאולוגי אחיד של הגמוניה פוליטית. וההגמוניה, גם באקדמיה, בניגוד מוחלט למה שטוען אלבשן, היא זו של "הציונות הגאה".

במקום להתריע על שיתוק זרם הרעיונות בקמפוסים, אלבשן בוחר להצטרף לטרנד ולא בוחל בהחייאת "פייק ניוז" מלפני כמה שנים כדי לסמן פייק-תופעה.  "במסגרת שיעור של ד"ר קרולה הילפריך, סטודנטית במדי צה"ל חשה מושפלת משהושתקה על ידי סטודנטית פלסטינית", כותב אלבשן. "במקום לגלות אמפתיה למצוקתה, המרצה נזפה בה במסדרון".

העובדות: אלבשן חוזר על סיפור שהופץ על ידי סוכני פחד והשתקה של הימין, ופורסם כפי שהוא על ידי יערה שפירא בחדשות תאגיד "כאן". לא הייתה התקפה מילולית או השתקה על הסטודנטית במדים במהלך השיעור, וד"ר הילפריך לא "נזפה" בסטודנטית במדים. היא העזה לנהל עמה שיח על הרגישויות והמורכבות של לבישת מדים בקמפוס, שאמור להיות מרחב בטוח ופתוח לסטודנטים יהודים וערבים.

כשאין ביטוי מגוון של דעות, דיון ביקורתי וחילופי עמדות פוריים, כל "פורום" הופך למרחב אידיאולוגי אחיד של הגמוניה פוליטית. וההגמוניה, גם באקדמיה, בניגוד מוחלט לטענת אלבשן, היא זו של "הציונות הגאה"

גם המשך העלילה סותר חזיתית את טענת "ההשתקה של הציונות הגאה" של אלבשן. הנהלת האוניברסיטה העברית התנצלה במודעות ענק בעיתונות, תחת הכותרת: "סטודנטים במדים, ברוכים הבאים".

בעקבות הפרסומים, אלפים חתמו על עצומה שקראה לפיטוריה של ד"ר הילפריך, ששמה הוכפש והיא אף קיבלה איומים על חייה. הילפריך הייתה זו שנרדפה, שקולה הושתק, מי שכתוצאה ממסע השיסוי נגדה – בחרה שלא ללמד בשנה שלאחר מכן. יובל אלבשן מעז לחבור רטרואקטיבית למסע ההסתה ומותח קו שקרי בינה לבין שלהוב קיבורקיאן.

בניגוד מוחלט לטענות של אלבשן, הרוחות הרעות של הימין הלאומני, שמסיגות את ישראל במדד הדמוקרטיות, גם הופכות את האקדמיה הישראלית למרחב הרבה פחות בטוח, לא ל"ציונים גאים" אלא למי ששואפים לקיים שיח חופשי שקורא תיגר על התפיסות ההגמוניות.

הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל תיאר את המחיר הכבד של השתקת דעות כ"עושק של המין האנושי", הן של המושתקים, והן של מחזיקי הדעה השלטת, שמפסידים את ההזדמנות לחדד את עמדתם.

"אם הדעה נכונה, הרי נמנעת מהם ההזדמנות להמיר שגגה באמת; אם מוטעית היא, הריהם מפסידים את מה שהוא אולי רווח גדול לא פחות, תפיסה ברורה יותר ורושם חי יותר של האמת".

הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל תיאר את המחיר הכבד של השתקת דעות כ"עושק של המין האנושי", הן של המושתקים והן של מחזיקי הדעה השלטת, שמפסידים את ההזדמנות לחדד את עמדתם

אלבשן בוחר לבסס טענה פופוליסטית באמצעות סיפור שהפיצו סוכני סתימת פיות מימין. הוא בוחר להצטרף לעושק של שוק הדעות ושל האמת עצמה – במובן שג'ון סטיוארט מיל מדבר עליו ובמובן האלמנטרי – פרופסור אלבשן פשוט מפיץ פייק.

נגה איתן היא דוברת ובימאית, לומדת לתואר שני מחקרי במחשבה פוליטית באוניברסיטה העברית.